הגאון רבי ישראל מאיר לאו
ו' כסלו התשפ"ד
מהו סודה של האהבה המוזרה ששררה בין יצחק לעשיו? הכל חוזר לסיפור הילדות
שלושים וחמש שנים חלפו מן המעמד הזה. השתתפו הרבנים הראשיים, ראש הממשלה, גדולי תורה ואלפי יהודים מכל רחבי הארץ. היה זה בשבוע שקראו בו את פרשת תולדות. שנתיים חלפו מאותו יום מר שבו התייתמה העיר תל אביב מרבה האהוב, מורי וחמי הגאון רבי יצחק ידידיה פרנקל זצ"ל.
עתה הגיעה העת למנות רבנים חדשים. עבורי, באופן אישי, זה היה רגע בלתי נתפס. עמדתי שם מול הקהל הקדוש ולא יכולתי שלא להרים עיניים כלפי מעלה ולהודות ליושב מרום על חסדיו הרבים אשר גמלני. נזכרתי אז בלילות המפחידים של גטו פיוטרקוב, ובעיקר בימים המחרידים במחנה צ'נסטוחוב ובוכנוולד.
והנה אני כאן, נרעש ונפחד ועומד לשאת את נאומי הראשון כרבה של העיר העברית הראשונה. אחרי בקשת הרשות, ברור היה לי שאדבר מעניין הפרשה. פתחתי באחד הפסוקים המופלאים: "וייאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו, ורבקה אוהבת את יעקב". והתמיהה זועקת. איך קורה שיצחק אבינו נופל ברשתו של עשיו?
נכון, רש"י הקדוש מצטט את חז"ל שמתארים כיצד היה עשיו מרמה אותו ומעמיד פני צדיק, עם שאלות בנוסח 'כיצד מעשרים את המלח ואת התבן'. אבל עדיין הקושיה זועקת. מדוע להעדיף את עשיו? נניח שהוא אכן ראוי לברכה, אך ברור שיעקב ראוי לא פחות? האם לא ידע יצחק ש"יעקב איש תם יושב אהלים", שהוא הקדיש ארבע עשרה שנות חיים לשקוד על התורה באוהלי שם ועבר? מה קורה פה?!
כדי ליישב את הקושיה ביקשתי לחזור אל מחלוקת עתיקת יומין שגדולי עולם נטלו בה חלק, מחלוקת שיש לה השלכות מרחיקות לכת בתחום המרכזי ביותר בחיינו – החינוך. במסכת ברכות אנו מוצאים דיון הלכתי נוקב. מצד אחד יש חיוב תמידי של לימוד תורה. ומצד שני הפסוק אומר: "ואספת דגנך ותירושך ויצהרך" – כלומר, שהאדם צריך לחרוש ולקצור.
רבי ישמעאל סבור שהאדם חייב לנהוג 'מנהג דרך ארץ'. לחרוש בשעת חרישה, לקצור בשעת קצירה וללמוד בשעת למידה. אך רבי שמעון בן יוחאי מגיע וזועק: "תורה מה תהא עליה?" אי אפשר לבזבז זמן על קצירה. חייבים ללמוד. וכאשר יהודים ילמדו – מלאכתם נעשית על ידי אחרים.
הרי לנו שתי שיטות. ר' ישמעאל דוגל בשיטת 'תורה עם דרך ארץ' ורשב"י דבק בארבע אמות של הלכה בלבד.
מי צודק? חז"ל מלמדים אותנו שגם כשיש מחלוקת נוקבת בין חכמי ישראל – 'אלו ואלו דברי אלקים חיים'. שני הצדדים צודקים. כיצד זה ייתכן? רש"י מלמד אותנו יסוד חשוב: בכל צד של מחלוקת אמוראים ותנאים, יש אמת אלוקית. כל אחת מהשיטות שייכת בתנאים ובמקרים מסוימים.
ועכשיו נחזור לשאלה שבה פתחנו. מה קרה שם בבית יצחק אבינו. מדוע הוא העדיף את עשיו?
וכאן אנו חוזרים לשאלת החינוך. הרמב"ם מלמד אותנו ש"דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו, אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך כדי שלא ילמוד ממעשיהם".
ומכאן נבין: גם יצחק וגם רבקה מבינים שיש מקום לשילוב של 'תורה עם דרך ארץ'. אדם יכול לעבוד וללמוד, בלי שום סתירה. אך כל זה קורה אם האווירה ברחוב נודפת יראת שמיים. אם כל הסובבים, הסוחרים ובעלי המלאכה, הם יראי שמיים ואנשי אמונים. בעולם כזה אפשר לשלב תורה ועבודה.
אך אם הרחוב פרוץ לכל רוח, תרבויות זרות ורוחות פרצים מעכירות את האווירה ופוגעות באורחות המוסר היהודי, הזעקה של רשב"י מהדהדת: תורה מה תהא עליה? ברור שנער יהודי לא יכול לצמוח ולשגשג במרחב שכזה. עליו לברוח ולהסתתר בחדרי תורה ותפילה.
עכשיו בואו וניזכר בפרט ביוגרפי חשוב. יצחק ורבקה אומנם זוג צדיקים, אבל הסיפור שלהם ממש שונה. יצחק אבינו חי כל ימיו במסגרת רוחנית של תורה ומצוות. הוא נולד אל תוך בית של אברהם ושרה. הוא נעקד על גבי המזבח והיה עולה תמימה. כל סביבתו הייתה מורכבת מאנשים כמו אליעזר עבד אביו שהיה דולה ומשקה מתורת רבו; הוא גם הכיר את כל הנפשות אשר עשו הוריו בחרן, את כל גרי הצדק שקירבו לאמונה בבורא העולם. זו האווירה שאפפה את יצחק מיום הולדתו.
ואולי לכן כשהוא פגש בפעם הראשונה אדם שמתנהג כמו עשיו, איש שדה שמעמיד פני צדיק, היה נדמה לו שעשיו משלב תורה עם דרך ארץ. מצד אחד 'איש יודע ציד' ומצד שני מדקדק במצוות. לכן אהב יצחק את עשיו והבטיח לו ברכה.
לעומתו, רבקה אימנו באה מרקע שונה לגמרי. היא הכירה את העולם כפי שיצחק לא הכירו. היא גדלה עם לבן ובתואל. היא ידעה היטב לזהות את האווירה הנוראה שמשתוללת ברחובות. היא הבינה שאין ברירה אלא לברוח לאוהלי שם ועבר, ולכן היא העדיפה את יעקב.
ומעשה אבות סימן לבנים. דברי ימי עם עולם מוכיחים בעליל שגישתה של רבקה אימנו צדקה והבטיחה את הישרדותנו. במהלך הדורות ראינו שלימוד התורה הוא הערובה היחידה להישרדות העם שלנו על אף רוחות הפרצים שנישבו.
רגע לפני החורבן והגלות, בפגישתו ההיסטורית עם אספסיינוס קיסר, ביטא זאת רבן יוחנן בן זכאי במשפט אחד: "תן לי יבנה וחכמיה". הוא הבין שאם עיר הקודש והמחוזות היו לחרפה ולביזות, אין לנו שיור רק התורה הזאת.
ואם בדורות הקודמים כך, בדורנו על אחת כמה וכמה. בעקדה הנוראה של יהדות אירופה, בשנים ת"ש-תש"ה כשעלה הכורת על שליש מבני עמנו, זאת הייתה השמדה של כמות ואיכות. רוב לומדי התורה נספו ונחרבו. "והיה העולם שמם", כדברי הגמרא.
והנה קרה הנס. השרידים המועטים זיהו את גודל השעה. הם הבינו את הסכנה, והחלו להשיב רוח מחודשת. כאן בארץ ישראל, במדינה היהודית שפתחה את שעריה לשארית הפלטה, נקבצו ובאו המוני בית ישראל מארצות אירופה, אסיה, אפריקה ואף אמריקה, וכאן חזרה התורה לפרוח ולשגשג.
ועתה, בימים אלו, עלינו להזכיר את הפיוט הקדום 'תורה הקדושה התחנני בבקשה'. את שזכית לכזו פריחה בארץ ישראל, התחנני נא בעד כלל ישראל, שנזכה לתשועת עולמים. שישבתו ידי עשיו וישמעאל ושקול יעקב יוכל לחזור ולהדהד בארץ אשר עיני השם בה.
