ישראל יוסקוביץ
ז' שבט התשפ"ו
1.
בתאריך הלועזי, למניינם, מציינים השבוע שנה לכהונת דונלד טראמפ בבית הלבן. זו הייתה תקופה קצרה בלוח השנה, וארוכה מאוד בזיכרון.
טראמפ חזר לוושינגטון כפי שעזב אותה: קולני, חשדן, עסוק בעצמו ובמורשתו. מי שבצד שלו, שלו. מי שמולו, יהיה שלו. אם לא, ייאלץ לשלם במכסים רצחניים. דין צרפת, כדין מקסיקו; דין בריטניה, כדין גרינלנד.
את מה שלא הספיק בקדנציה הראשונה, את מה שנבלם על ידי יועצים זהירים מדי, הוא מבקש להשלים עכשיו.
הזמן עובר מהר כשנהנים. ויטקוף עם הנשיא טראמפ צילום: הבית הלבן
אין הסבר רציונלי להנחה המופלגת שהוא עושה לנו. זאת השגחה שמימית, ניסית. מה יהיה מחר? עד כמה זה ישפיע על הנשיא הבא שישב בבית הלבן? שאלה טובה. מוטב להניח לה. אנחנו צריכים להודות על ההווה ולהתפלל לעתיד.
אמריקה של טראמפ משנה צורה. מי שמאמין במלוכנות, בשלטון יחיד בואכה אוטוקרטי, מקבל בשנה האחרונה תצוגת תכלית. זה עדיין לא הדבר האמיתי, אבל לגמרי טעימות הגונות ממנו.
האם זה מבשר על הבאות? קשה להאמין שבארצות הברית של אמריקה, עם חוקה כל כך נוקשה, שייך לשנות את המתכון. אף על פי כן, ואולי דווקא משום כך, כלומר בגלל קיומה של חוקה, מרחב הגמישות שניתן לנשיא גדול ממה שדמוקרטיה אמורה לאפשר.
אנחנו יהודים. מאמינים בני מאמינים. מה שעומד לנגד עינינו הוא עם ישראל ועתידו. האספירציות המגלומניות של הנשיא טראמפ לא מענייננו. הלכה למעשה, עמנו, ולהבדיל מדינתנו, נושאים חן וחסד בעיניו. על כך עלינו להודות.
זה עדיין לא בטוח, אבל אם יהיה מנהיג שסילק עבורנו את האיום הגדול ביותר שקם לעמנו מאז השואה, שמו יהיה דונלד טראמפ. בין אם יחליט לצאת למתקפה ובין אם משהו בלתי צפוי יקרה והאירוע יבוטל לעת עתה, איש מקודמיו לא עמד בפני הדילמה הזאת. כולם, ליברלים ושמרנים, פעלו לסלק את כאב הראש הזה משולחנם.
השורות הללו נכתבות כאשר כוחות אמריקאים סופרים צעדים אחרונים לקראת הגעתם לאזור. כוח האש שנפרס כאן רומז, לכאורה, על הבאות: מתקפה משולבת על מוקדי צבא ומשמרות המהפכה באיראן. או שלא: אולי ההרעשה נועדה להריץ את האייתוללות לשולחן המשא ומתן. בסוף, ההחלטות מתקבלות במרחב הצר שבין שתי אוזני הנשיא. זאת ההצגה שלו והוא יקבע איך תיראה.
2.
לפי שעה קשה להאמין שהמשטר היהיר יסכים לדרישות המעודכנות שהוגשו לו באמצעות סטיב ויטקוף. האמריקאים, ומאחוריהם ישראל, כבר אינם מסתפקים בהפחתת העשרת אורניום, אלא בהפסקה מוחלטת של כל פעילות גרעינית. זאת לצד שורת תנאים משלימים. בראשם ניתוק צינור החמצן הפיננסי של ארגוני הפרוקסי.
לא צריך להיות היסטוריון גדול כדי להבין את המהלך שטראמפ ביקש להוביל מלכתחילה: משטרים דיקטטוריים אינם נופלים מהפצצות, אלא קורסים לתוך עצמם. כך היה עם צ'אושסקו ברומניה, כך עם מובארק במצרים, קדאפי בלוב, אסד בסוריה. כך גם ברית המועצות הגדולה: היא התפרקה אחרי שמיכאל גורבצ'וב, הנשיא, החליט שהיא תתפרק. המערב סייע מבחוץ; הקריסה הגיעה מבפנים.
יוצאות דופן היו מדינות שצבא זר פלש אליהן קרקעית. עיראק כמשל. מחיר הדמים הנורא ששילמו אלפי חיילים אמריקאים איחד נשיאים משני צידי המתרס, רפובליקנים כדמוקרטים, למסקנה אחת: על הטעות הזו אסור לחזור. אגב, טעות תרתי משמע. אם מתייחסים לעובדה שמטרת המלחמה, השמדת הנשק הכימי של סדאם, התגלתה כפיקציה: לסדאם לא היה נשק כזה.
במשך השנה טראמפ עסק בניסיון לפרק הרבה מוקשים. מרביתם גאו־פוליטיים; חלקם פנימיים. עם כל הכבוד להם, מנקודת מבטו של העולם החופשי אין מה להשוות בינם לבין ההישג המצופה ממנו בסוגיית איראן.
יותר מארבעים שנה משטר המולות מוביל את סדר יומו של הטרור הגלובלי. אין מדינה שמייצאת טרור בסדר גודל כמותו; אין ישות ריבונית שמתעדפת כלכלת ארגוני טרור על פני רווחת אזרחיה כפי שאיראן עושה. בוודאי לא, כשבמבחן החיים עצמם אין לה שום אינטרס. זה ג'יהאד נטו; בלי תשואה.
על הרקע הזה האזרחים יצאו לרחובות. בטנם מקרקרת יותר מדי שנים מרעב ומזעם. לצד "מוות לדיקטטור", קריאת הקרב הפופולרית שנשמעת בפרסית מחלונות הבתים ומרחובות הערים היא: "נָה עַ'זֶה, נָה לֹבְּנָאן, גָ'אנַם פַדָאיֶה אִירָאן". בעברית זה נשמע כך: "לא עזה, לא לבנון, את חיי אקריב למען איראן".
המשפט הזה מקפל עשרות שנות דיכוי, השתקה, וכעס אצור שהתפרץ על גזלת לחמם של האזרחים לטובת שגשוגן של חלאות טרוריסטיות ברחבי המזרח התיכון.
הנשיא הגיע לכהונה הנוכחית כדי לשנות את תנאי העסקה של אמריקה עם העולם. במובן הזה הוא עקבי. הנעלם הגדול הוא עד כמה הוא נחוש נגד איראן.
בכפוף להערכה שח'אמנאי יסרב לנהל מו"מ על המתווה החדש, ובהנחה שכוחות חי"ר לא יפגשו את אדמת טהרן, נהיה עדים בימים הבאים למבחן דרמטי: האם פעולה אווירית, איכותית, תשכנע את אזרחי איראן לסכן עצמם שוב ולשטוף את הרחובות, או שההלם מכמות ההרוגים עדיין משתק אותם?
בלי מחאה אזרחית אפקטיבית הפעולה הצבאית יכולה לסייע לתהליך ההתפוררות של המשטר; היא לא תביא לקריסתו המיידית. זה ייקח זמן; אפילו הרבה זמן. המחאות הן הכלי האפקטיבי ביותר להפלת דיקטטורות.
טראמפ מבין זאת מהרגע הראשון. לצערנו, הוא לא היחיד: גם המנהיג העליון, ח'אמנאי, מבין את זה.
נקודת ההשקה הזאת הייתה קו הזינוק לפני כשבועיים לתחילתו של מרוץ הרה גורל: האמריקאים הזרימו כוחות לאזור כדי לשכנע את המוחים להישאר ברחובות. טראמפ דאג לדווח על כך ברשת החברתית שלו. "הסיוע בדרך", שב והכריז כל כמה שעות.
מנגד, האיראנים הפילו את רשת האינטרנט וניצלו את העלטה המוחלטת להכנסת כוחות משה"מ ומקלעים כבדים לתוך ריכוזי אוכלוסייה. ממדי הטבח עדיין לא לגמרי ברורים. מה שנחשף, האופן שבו זה נעשה, מזכיר את האפלים שבמשטרים. עדות אחת יכולה לשקף משהו ממה שקרה באותן ארבעים ושמונה שעות: אלפי מפגינים לכודים ברחוב ראשי; אין יוצא ואין בא. דחוסים וחנוקים. צלפים של משמרות המהפכה פתחו בהפצצה כבדה ממקלעים שהוצבו בתוך בניינים נטושים.
הפגנה אזרחית על לחם וחלב הפכה לשדה קטל.
התכנון, כידוע, היה לתקוף ביום רביעי בלילה. ברגע האחרון טראמפ נסוג לאחור. לתקשורת סיפר שוויטקוף קיבל הבטחה משר החוץ עבאס עראקצ'י כי ההוצאות להורג יבוטלו. זה היה ניסיון מגושם מדי להרדים את האיראנים. אחרי הפעם הקודמת, כשנתפסו בלתי מוכנים במיטותיהם, הם הרבה יותר דרוכים.
לכן, כשהנשיא אמר שישקול שוב את המהלך הצבאי, הם הבינו את ההפך: האמריקאים נחושים להרחיב את הפעולה הצבאית, לא לצמצם אותה. היא בוטלה כי הוחלט להמתין לכוח אש גדול יותר ולפריסה הדוקה יותר של מערך ההגנה.
בשלב זה תמונת המודיעין עגומה: המחאה דועכת, שלא לומר כמעט אינה קיימת.
האם בואם של מטוסים אמריקאים יצית מחדש את אש המחאה? בקרוב נדע.
3.
מגלגלין זכות על ידי זכאי. עוד לפני שנכנס לתפקידו דונלד טראמפ רשם את ההישג החשוב ביותר: חמאס נכנע לאיומיו, ונסוג בו מסירובו לקבל את הצעת ממשל ביידן, חצי שנה לפני כן. פעימת השחרור השנייה יצאה לדרך בצל האזהרות של טראמפ. ראשוני החטופים באותה עסקה שבו אלינו ביום השבעתו.
אני לא מאלו שחושבים רעות על ביידן. הוא היה אוהב ציון ולוחם גדול למען היהודים ומדינת ישראל. בתקופת כהונתו המפלגה הדמוקרטית עברה טלטלה פרוגרסיבית, וג'ו ביידן היה מהיחידים שעמדו עם האצבע בסכר.
חולשתו, הקוגניטיבית והפיזית, לא תרמה ליכולת שלו להתמודד עם יועצים לעומתיים; הלחץ של קמלה האריס לנצח בבחירות תרם את תרומתו למתיחות החריפה עם ישראל.
זה עדיין לא מוחק לו את מה שכן עשה. מכולם ייזכר לטוב על התייצבותו לצידנו בשעה הכי קשה עבורנו. שבוע אחרי האסון הגיע לכאן עם שלוש נושאות מטוסים ורכבת אווירית עמוסת תחמושת. הסיוע ניתן גם דה־פקטו, אבל באותם ימים לרטוריקה היה משקל לא פחות חשוב ודרמטי: אילו חיזבאללה היה מתפתה להיכנס למערכה בזמן שאנחנו בראשית הפעולה בעזה, קשה להאמין שיכולנו בהמשך להתפנות לטפל בו. את ההשלכות שכל אחד ישלים.
ועדיין, אין להשוות בין מה שקרה בתקופתו לפלא השמימי שעוטף אותנו מאז ינואר שנה שעברה, למניינם.
מתברר שטראמפ יודע לדבר ערבית ופלסטינית. באפס תמורה הוא שחרר את עידן אלכסנדר, ובכמעט אפס תמורה הביא לכאן את אחרון החטופים החיים. חמאס נותר כעת חשוף, עם הבטחות על הנייר, שתכף יצאו מכלל שימוש. בינתיים הקו הצהוב כבר לא צהוב, בכירים בחמאס מסוכלים אחת לכמה שבועות, ואין מקום ברצועה שנמצא מחוץ לתחום של מטוסי חיל האוויר.
'מועצת השלום' היא סיפור בפני עצמו. אני לא יודע מי הגאון שכותב לבור אינטלקטואלי כמו טראמפ את ניירות העבודה. אומרים לי שמאחורי היוזמה עומד, לא מפתיע, החתן ג'ארד קושנר. כך או כך, מתברר שהרכב המועצה המתגבש בימים אלו עומד בעצם להחליף את מוסדות האו"ם. הכוח הצבאי שיישלח מטעמו יחליף את כוחות יוניפי"ל ודומיהם. שום עזרה לא באה מהם, רק נזקים וחורבן. עזה היא הפיילוט, בקרוב נשמע על המשימות הבאות שלה.
אל תקנו את הדיווחים על מתיחות שהתפרצה, לראשונה, בין ירושלים לוושינגטון. זאת הצגה מתואמת בין שני חברים ותיקים וקרובים, מרקו רוביו ובנימין נתניהו.
כפי שכתבתי כאן לפני שבועיים, האגף הליכודי, ושלא לומר הביביסטי בממשל, מובל על ידי מזכיר המדינה וראש המועצה לביטחון לאומי. כשכתבים מדווחים על שיחה מתוחה ביניהם בעניין צירופן של טורקיה וקטאר למועצה, הם בעצם עושים שירות לאינטרס האלקטורלי של נתניהו.
הטורקים יצטרפו, כך גם הקטארים. נתניהו כועס, זועם, ומשגר את שר החוץ שלו גדעון סער להתקוטט על כך עם מקבילו רוביו. ממתי סער מקבל גישה לתיק האמריקאי? רק כשפורץ עימות?
אז זהו, שזה לא עימות ולסער אין באמת מנדט לטפל ביחסים עם ארצות הברית.
על פי שני מקורות רוביו הבהיר לנתניהו בשיחה שאין דרך חזרה, שקטאר וטורקיה יהיו חלק מהוועד המנהל של עזה ביום שאחרי המלחמה. כאמור, ההודעה שיצאה לאחר מכן הייתה מתואמת.
4.
יש משהו פאתטי בגישה הרווחת לאירועים טרגיים שמתרחשים במגזר. זה תמיד עובד ככה: ראשונים מזנקים אל המיקרופון הדוברים המתוחכמים, שפותחים במופע של הלקאה עצמית והתגוללות פומבית על תרבות השטעטל החרדי, כאילו עצם הזיהוי המגזרי הוא סיבת האסון.
מייד אחריהם מגיע הגל השני: אלה שבלי לדעת כלום על כלום מטיפים מוסר לאלו שתפסו לפניהם את הבמה, ומנהלים איתם התגוששות מעל ראשי הנפגעים.
אני לא מדבר על אירוע ציבורי שהסלים לאסון. במקרים כאלו בוודאי שיש לציבור החרדי מה לומר על מהלך קולקטיבי שתוצאותיו שנויות במחלוקת דמים.
אני מדבר על אסונות במרחב הפרטי, כמו זה שהתרחש השבוע. חובתנו העיתונאית לבחון לעומק מה בדיוק קרה שם: למה המעון לא מפוקח, האם הגננות עשו את עבודתן כנדרש, איך הגיע תינוק לחדר הנוחיות מתחת לכיור, ועוד ועוד.
אבל הבדיקה הזאת צריכה להיעשות בלי קשר לקהל הייחוס של ההורים, הגננות או הבעלים. זה מחדל טרגי, בלתי נתפס, אבל אין לו שום קשר לזיקה החרדית של הנוגעים בדבר. תחקיר על המעונות שאינם מפוקחים הוא צעד מתבקש, ביקורת על המפעילים בוודאי, מה הקשר לציבור החרדי ולאורח חייו?
לאור זאת אבחר ברשותכם לדלג על ההטפה וההתנשאות המגוחכת ולהתייחס יותר לאמא הלביאה ולדברים המטלטלים והמרגשים שכתבה השבוע.
"ליה שלנו", כתבה האם השכולה. "נקטפת מוקדם מדי. האובדן שלך השאיר בי חור עצום בנשמה.
"כואב לי שהטרגדיה מקושרת עם אלימות, שנאה והפגנות. זו לא הדרך שלנו ולא האמונה שלנו.
"חשוב לי להבהיר: למעט האנשים המעורבים בדבר: אף אחד לא יודע את העובדות. רצים שקרים, נתונים כוזבים ותמונות שיצאו מהקשרם. ואני, שקיבלתי חלק מהמידע השגוי מערוצים כאלה ואחרים, התייסרתי על מידע שהתברר בוודאות כלא נכון".
האמא ממשיכה את הטקסט הנוקב והאמיץ ומסיימת בבקשה מיוחדת: "תפיצו אהבת חינם. ליה הייתה אור, תפיצו אותו".
כל מילה נוספת מיותרת.
5.
קטונתי, אבל אם יורשה לי ואם המשפחה קוראת את הדברים, אבקש לשתף אותה ביצירתו האלמותית של המלחין ובעל המנגן, ר' יונתן שווארץ, 'מענטשל'ע', שהפכה למצפן דרך עבור רבים דווקא ברגעים קשים ובתקופות חשוכות.
השיר מבוסס על משלו הידוע של מרן בעל החפץ חיים זיע"א, והוא הולך כך: בן כפר, יהודי, יצא לנסיעה ארוכה שיעדה הוא העיר הגדולה.
כשהגיע בבוקר יום שישי למחוז חפצו מיהר לפנות אל בית המדרש המקומי, בתקווה למצוא מקום לשהות בו בשבת. המתפללים קיבלו אותו בסבר פנים יפות וברכוהו ב"שלום עליכם".
לאחר שהוזמן להתארח בבית אחד התושבים, שב לבית הכנסת לתפילת קבלת שבת.
אותו כפרי, עובד אדמה, מעולם לא ביקר קודם לכן בבית כנסת. לכן המראה ריגש אותו מאוד. הקהל כולו קם על רגליו ושר יחד, בקול אחד, את "לכה דודי לקראת כלה", והוא היה אחוז התפעלות.
בשבת בבוקר, עדיין נתון תחת הרושם מאמש, חזר לאותו בית כנסת.
התפילה החלה בדיוק בשעה היעודה. הגבאי העלה שליח ציבור שפתח ב"הודו" והנעים בקולו הערב. והנה פתאום, כשהגיע ל"שוכן עד" הופסק לפתע, ובמקומו נשלח חזן אחר.
האורח לא הבין מה מתרחש לנגד עיניו. הרי זה בעל תפילה נעים, קולו ערב, מדוע סילקו אותו באופן כל כך משפיל עד כדי כך שאפילו יישר כוח לא אמרו לו?
תפילת שחרית הסתיימה וקריאת התורה עמדה להתחיל. הגבאי ניצב לצד הבימה ומחלק את העליות: הראשונה ניתנת לבחור צעיר, השלישית לאברך שזה עתה נישא, והרב המקומי, תלמיד חכם ואיש בעל הדרת פנים, מתכבד רק בעלייה השישית. האורח התקשה לעכל את אשר רואות עיניו. איזו דרך עקומה, חשב לעצמו. כיצד ייתכן שגבאי מתנהל כך, בלי להקפיד על כבודם של בני המקום?
עם סיום תפילת מוסף, כשהקהל החל להתפזר לביתו, ניגש האורח אל הגבאי וביקש להבין.
תסלח לי, אמר בנימוס, אני אומנם אורח כאן, אבל איני מצליח להתאפק. ההתנהלות שלך נראית לי משונה. למה אינך מחלק את העליות לפי סדר? הרי כך יהיה לך קל יותר, וגם תימנע מפגיעה באנשים.
הגבאי הביט בו והשיב בקצרה: "אתה מדבר שטויות. הגעת לכאן רק אתמול וכבר אתה רוצה להבין הכל".
הנמשל, אומר מרן ה"חפץ חיים" זיע"א, הוא על האדם ועל ריבונו של עולם. האדם אינו אלא אורח שהגיע לעולם הזה, והגבאי, כביכול, הוא הקב"ה.
שני אנשים מאותו בית כנסת ומאותה שכונה: האחד חי ברווחה מתמדת, פרנסתו מצויה לו בנחת; ואילו חברו רץ כל ימיו, מתאמץ ומזיע כדי להביא פת לחם לביתו.
וליבו שואל: מדוע לשכני הולך הכל בקלות ואילו אני נדרש מדי יום ליגיעה כה גדולה, ועדיין בקושי יש לי לחם לאכול ובגד ללבוש?
למשפחה אחת, מאותה קהילה ממש, יש נחת מרובה מילדיה. כל אחד מהם נושא חן וחסד, ושמו הטוב הולך לפניו. ולעומתה משפחה אחרת מתמודדת עם צער גידול בנים שאין לו שיעור, התמודדות יום יומית שכולה דאגה וכאב.
אצל האחד השידוכים באים בקלות; ילדיו נחטפים כבר בגיל צעיר; ואילו אצל חברו הטוב הכל מתנהל בכבדות, בעיכובים ובתסכול מתמשך. והוא שואל מעומק ליבו: אייבשטער, למה דווקא אצלי? למה לי זה הולך כל כך קשה?
והקדוש ברוך הוא, מלוא כל הארץ כבודו, משיב לו: ילדי היקר, יש לך אכן חלק בעולם הזה, אך דע שאתה אורח בו, ולזמן מוגבל. אני מנהיג את העולם כבר אלפי שנים. לכל דבר יש חשבון מדויק וברור, ואתה בקושי הגעת לכאן וכבר יש לך שאלות.
לכל מה שאני עושה יש סיבה. בין אם אתה רואה בכך טוב גלוי, ובין אם נדמה לך, חלילה, שמדובר בצער שאין לו פשר. אין זה מתפקידך לערוך את הבירור, ואין לך רשות להרהר אחר הנהגתי.
שווארץ, בקולו המרגש ובתיאורו הייחודי, ממשיך ומתאר צרה גדולה שנחתה על עיירה קטנה שתושביה קרובים זה לזה וערבים זה לשלומו של זה.
כשהבשורה המרה מתפשטת, פורצת צעקה גדולה מפי כולם על האסון שפקד את אחד מבני החבורה ומשפחתו. הייליגער באשעפר, בוכים כולם, זה כל כך כואב ומייסר. קשה להבין מדוע זה קרה דווקא לו, מדוע פקדה אותו צרה קשה כל כך.
בעיירה סמוכה, מספר שווארץ, ילדים שלא טעמו טעם חטא, איבדו הורים צעירים בנסיבות טרגיות. הם מסתובבים ושואלים איפה אבא ואמא; למה הם פתאום נעלמו? לאיש אין תשובה לתת להם.
ובמקום אחר משפחה נוספת מקבלת בשורה קשה: ילדם נולד עם פגם בריאותי. נשמה זכה ירדה לעולם, ומעתה ואילך תידרש להתמודד עם מסע של קשיים ואתגרים שלא בחרה בהם.
וגם כאן, הקדוש ברוך הוא, מלוא כל העולם כבודו, משיב: ילדיי היקרים, יש לכם אכן חלק בעולם הזה, אך דעו שאתם אורחים בו, ולזמן מוגבל. אני מנהיג את העולם כבר אלפי שנים. לכל דבר יש חשבון מדויק וברור, ואתם בקושי הגעתם לכאן וכבר יש לכם שאלות.
לכל מה שאני עושה יש סיבה. בין אם אתם רואים בכך טוב גלוי, ובין אם נדמה לכם, חלילה, שמדובר בצער שאין לו פשר.
ולכם, בני המשפחה היקרים, שעולמכם חרב ברגע אחד: אין מילים שיוכלו למלא את החלל, ואין משפט שיוכל להשיב את מה שנלקח.
דעו רק זאת: הילד הקטן שלכם בא לעולם עטוף באהבה ונשמתו הטהורה הותירה חותם שאינו נמדד בזמן. יש צער שאין לו תשובה ויש כאב שאין לו הסבר.
אנחנו עומדים לצידכם בענווה, אחוזי התפעלות מתעצומות הנפש שאתם מגיסים ומההשראה שהאמא היקרה נתנה השבוע. היכולת לראות במעלת הבריות גם בשעה כל כך קשה, היא מופת של אמונה.
כולנו נושאים תפילה מעומק הלב ומאחלים לכם שתמצאו נחמה, ולוּ קלה, בתוך האפלה הגדולה.
