שעתה של הרשעות

התרגלנו שמנהלים אטומי לב גוזרים דיני נפשות משיקולי יוקרה. אבל מאיפה החיוך הרע ושביעות הרצון?

שעתם היפה של הטוב והרע: ההגדרה האבסורדית הזו תהיה הגדרה מדויקת לתקופה בשנה שבה אנו נמצאים – תחילתה של שנת לימודים חדשה. הבנים החלו השבוע את לימודיהם בעזוז, הבנות יחלו בשבוע הבא. ולצידה של שמחת ההתחדשות וחדוות העלייה לכיתה חדשה, אין לך זמן שבו הטוב והרע שולטים בעולמנו החרדי יחדיו. ממש כקליפת נוגה שחושך ואור משמשים בה בערבוביה אחת, נפגשים בו זמנית ובאותו מקום ממש.

על הטובים לא צריך להרחיב ולספר, הם גלויים לעין בכל עיר חרדית החל מהשבוע: ריבואות התלמידים והתלמידות, כן ירבו, שחזרו לצעוד לחיידר ולישיבה בלב טהור ומתרונן, נחושים להצליח בלימודם. אליהם יש להוסיף את אנשי הצוות העומדים על גביהם במסירות: ר"מים ו'מלמדים', מורות וגננות, משגיחים ומנהלים רוחניים וגשמיים. אני מכיר כמה כאלה מקרוב, ויודע שלאחרונה הם לא ישנו כמה לילות טובים במאמציהם להביא לפתיחת שנה מוצלחת לעילא ולעילא.

ראיתי זאת מקרוב בשבת האחרונה: שבתתי עם המשפחה בצפת הנפלאה, עירם של האנשים המיושבים בדעתם, העיר המתנהלת בקצב לא לחוץ של 'פנאן' מופלא. וכיוון ששהיתי בסמיכות לישיבה חשובה בשם 'צעירי השלוחים' שבתחומה טבלתי והתפללתי, ראיתי כיצד המנהל ר' משה ובר והצוות הרוחני והגשמי אינם חוסכים עמל ויזע, חושבים על כל פרט, דואגים שהתלמידים החדשים, וגם הישנים, ימצאו את הישיבה מוכנה כהלכתה, נוחה ומטופחת כפי שצריך. את התמונה הזו אפשר לשכפל באלפי תמונות דומות, שכולכם ראיתם בימים אלו בכל מוסד וישיבה. נזר יחול על ראשם של הצוותים המסורים האלו, אהובינו שמטפחים את עתידנו.

והמלמדים, הו, המלמדים. כמה יזע ומאמץ השקיעו בימים האחרונים, ובכמה אהבה עשו זאת. הם ליטשו לעצמם את הדוגמאות החיות וההמחשות הצבעוניות שבהן ישתמשו כאשר יתארו בפני הילדים את המשנה הראשונה של פרק המפקיד, עם ההבדל בין מישהו שמפקיד פרה או מקדחה אצל חברו תמורת שכר, למישהו שמחזיק בפיקדון בהתנדבות; מדוע 'מתה מחמת מלאכה' פטור, ומה הסיבה לכך שעל שור משלם הגנב פי חמישה ואילו על שה פי ארבעה בלבד. ואיך ממחישים את ההבדל בין 'קב בארבע אמות' ל'חצי קב בשני אמות' לתודעתם הרכה של בני השמונה שמתחילים 'אלו מציאות'. כיוצא בו אצל המורות – עולם שמטבע הדברים פחות מוכר לכותב השורות, אבל בוודאי שההשקעה החינוכית והפדגוגית בו גבוהה לא פחות.

אשרי ילדינו שזכו לצוותים אוהבים ומסורים שכאלה. בשמם של אלפי הורים, הבמה הזו מנוצלת כדי לשגר להם ברכת יישר כוח, בתוספת המלצה חמה לתת להם מילה טובה ותשר ראוי בכל עת מצוא. אין מי שראויים להוקרה יותר מהם.

עכשיו נדבר על הצד השני. על הצד הרע של המשוואה החינוכית. למרות שזה לא נעים והמחשבה מדחיקה זאת, וזה גם עושה עוול להמוני מנהלים טובים ומסורים – אין מנוס מלדבר על עושי המעשים הרעים. גם עבורם, שנת לימודים חדשה היא שעה יפה מאוד. אבל יפה לרוע.

כן, כן, הכוונה לאותם מנהלי חיידרים וסמינרים שחורצים באבחת חרב בדיני נפשות, שמחליטים בהינף קפריזה על חייהם של ילדים ועל גורלן של בנות; אלה שמצפצפים צפצוף ארוך ומחוצף על רבנים וגדולים, שכבר הרימו ידיים מהסיכוי לחנך את אלה שאמונים על חינוך הילדים. השבוע הייתי מעורב במקרה כזה. ראיתי את הדמעות זולגות. ראיתי את תחושת הבושה של ילדה שתישאר בבית כי מישהו החליט שהמשפחה לא לטעמו, ותאמינו לי, מדובר ביראים ושלמים, כשרים וצדיקים. אבל המנהל, בשבתו על תקן העֵד והדיין והתליין, החליט שלא מתאים, והילדה תשב בביתה ותיכלם.

בימים האלה יושבים מדושני העונג הללו וכמו שומר בסלקציית דמים, מעבירים ילדים טהורים ובנות רכות כבני מרון: זה לשבט, זו לחסד. זה ראוי, חברו אינו ראוי. פה מישהו העיד שראה את האבא עם מכשיר מוגן, ושם הוציאו אנשי רשע באצטלה של לשם שמיים, דברי לעז על האמא. ואין מקום שבו לשון הרע מתקבל ביותר קלות מאשר בחדריהם של כמה מנהלי מוסדות.

והיה וישנו גם מרכיב של ספרדיוּת, רחמנא ליצלן, אז בכלל, אין להם סיכוי ואין להם רשות לבוא בשערי המוסד היוקרתי שב'ניהולי', ולא יעזרו גם אלף רבנים שיתקשרו להתחנן. מי שסבתו הדליקה נרות בקזבלנקה, שילך לו אצל מוסדות של יוצאי קזלבנקה. לא בבית ספרנו.

השעה הזו, רבותיי, היא שעתם היפה עד למאוד. רק בעיניהם, כמובן, כי בעינינו זו שעה מכוערת עד אין קץ. שעה של רוע ושל רשעות, זמן שבו אותם אטומי לב טופחים בשביעות רצון על כרסם המטופחת, מפטירים 'שישו בני מעיי' ומרגישים מעין עונג בלתי מוסבר אל מול תחנוניה של אמא דומעת, אל מול כלימתה של בת מבוישת, אל מול חוסר האונים של אב נכלם. "המוסד שלנו לא יקבל משפחה כזאת. נקודה!" הם דופקים על השולחן בשביעות רצון פנטסטית, ובאותה שעה מרגישים כמו הצדקנים עלי אדמות. הכל, כמובן, משיקולי אידישקייט.

אבל הרואה ללבב יודע שלא מיניה ולא מקצתיה. באידיש יש ביטוי: 'רֵיינֶע רשעות'. רשעות מזוקקת. אין בה גרם של אידישקייט.

יצא לי לחשוב קצת בדבר. ותהייה גדולה תהיתי: מילא שדוחים תלמידים. נניח שלפעמים אין מנוס ואין ברירה, אבל מהיכן דישון העונג הזה? מדוע אמירות הדחייה של "המוסד שלנו לא יקבל אותה. נקודה!" מלווה תמיד במעין הבעה רברבנית כזו, מדושנת עונג, מרוצה מעצמה עד פסגת אולימפוס, מלאת שביעות רצון עצמית בלתי נדלית?

ממה אתה שמח, מנהל מוסד קטן, כשאתה הודף מכל המדרגות נערה בוכייה בת 15 וזוג הוריה המבוישים שאינם יודעים את נפשם? מהיכן המבסוטיות הזאת של עצמך מעצמך, שעה שאתה יודע שהמטת אסון על משפחה מסכנה שבבת אחת צנח דימויה העצמי והיא מרגישה באשפתות?

בשבוע שעבר שמעתי תיאור אותנטי מפיו של עסקן בעיר חרדית. הלה תיאר באוזני אספה שהתנהלה לפני חודש בבית רב העיר, בעקבות סירוב של מוסד לקבל תלמידה מסוימת. הרב, שדיני נפשות נגעו לליבו, כינס בביתו אספה לילית, בנוכחות המנהלים והעסקנים וכל המעורבים. על השולחן באמת עמדו טיעונים כבדי משקל מצד המנהלים.

"הופתענו", סיפר לי העסקן, "כאשר הרב אמר לנו שלפני שמתחילים את האספה נקרא קודם פרקי תהילים. כולנו נעמדנו, הרב חגר את אבנטו, לבש את מגבעתו והחל להתייפח בדמעות שליש. 'שתדעו, אנחנו הולכים לחרוץ בדיני נפשות', אמר, 'וצריך הרבה סייעתא דשמיא'. כך קרא הרב פרקי תהילים מקרב לב, ונחל של דמעות הרטיב את ספר התהילים שלו".

אחר כך התיישב לאספה שנמשכה שעה וחצי, שמע את כל העדויות, שתק וחשב, ולבסוף אמר: "ההנהלה צודקת. את הבת הזו אי אפשר לקבל למוסד". אולם לא נח המרא דאתרא ולא שקט, עד שלא זימן את ההורים עצמם, הסביר להם את העניין בעדינות וברגישות, ולא הניח למקרה עד שלא דאג באופן אישי שמוסד אחר יקבל את הנערה.

ככה נראית דחייה שאין מנוס מפניה. ככה נראית חריצת־גורל בעניינה של בת בישראל. ככה נראה השתתפות אמיתית בצערה של בת ישראל. בלשון חז"ל במסכת יומא: "הוא פורש ובוכה והן פורשין ובוכין".

פורשים ובוכים? האם משהו מהצער הזה ניכר אצל מישהו מהמנהלים מדושני העונג, שבימים אלה נהנים להגדיל את רשימות הדחייה שלהם בטלפון, ובמקרה שמישהו הצליח להסתנן מבעד לרשימת הדחייה – נהנים להפטיר באוזניו 'לא' מופצץ בגאווה דלוחה וסרוחה? אחסוך לכם את הצורך להשיב, כיוון שהשבוע כאמור הייתי מעורב בתיקים שכאלה: שום צער, שום כאב, שום מחשבה שנייה. כמו עלוקות, את הסיפוק והחיוּת שלהם משיגים חלק מאותם מנהלים מהכאב של האחר.

הם רואים בכל משפחה כזו שגרירה בעל־כורחה להפצת דבר יוקרתו של המוסד. הנה הלוגיקה: כאשר משפחה אומללה מתרוצצת מרב לעסקן, מכתובת לכתובת, במטרה ללחוץ על המוסד שלי לקבל את הילדה שלהם – כל אחד מהאישים החשובים הללו מקבל רושם שמדובר במוסד נחשק ויוקרתי, עם תנאי קבלה נוקשים ומחמירים, ונמצא שמו של המוסד מתגדל והדימוי היוקרתי שלו מתעבה. ואם היוקרה הזו מושגת על דמה השותת של משפחה מסכנה – מה בכך. ובלבד שהכל ישיחו בשבחו של המוסד הנחשק והמבוקש.

בפתחו של זמן לימודים חדש, אנו כאן כדי לומר לכם: כאן, בעולם השקר, אולי אתם משיגים פיסות דלוחות של יוקרה מדומה. אבל יש עולם אמת. שם לא מתרשמים מהפוילע־שטיקים האלה. והאלוקים יביא במשפט על כל נעלם.

כן, אתה, מנהל שקורא את הדברים. עדיין לא מאוחר. תרים עכשיו טלפון למשפחה האומללה ותאמר את המשפט הפשוט שיביא גאולה ואור למשפחה בישראל: "שלום משפחת אפללו, חשבתי על זה שוב. החלטנו לקבל את הבת שלכם לסמינר שלנו. אנחנו מחכים לה בשמחה רבה, ברוכה הבאה למוסדנו".

אתה תקנה את עולמך, תאמין לנו.

נ.ב.

התפכחות במחנה קיץ

בשלהי בין הזמנים הזדמנתי למחנה קיץ שעורך ארגון 'רפואה וחיים' של חסידי ויז'ניץ עבור ילדים במצבים בריאותיים קשים. כל השנה מתמודדות המשפחות עם הכאב והקושי, הצער והסבל; בבין הזמנים, כמו גם בחלק משבתות השנה, באות מתנדבות מסורות מהסמינרים הכי טובים, מטפלות בילדים, מנעימות את זמנם, מתמסרות אליהם בכל לב ונפש רגישה, ומקלים על הקושי של ההורים שיכולים להסדיר נשימה.

הוזמנתי למחנה שנערך בפתח־תקווה כיוון שהמנהל עתיר המרץ והפעלים הרב ברוך הימל ביקש שאראה מקרוב. ולפי שליהודים יקרים כאלה לעולם אין אומרים לא – קמתי ונסעתי.

להגיד ש'נהניתי' בביקור – לא יהיה נכון. אין מה לחוש הנאה אל מול סבל ילדותי טהור שממלא את הלב במחשבות של אי הבנה בהדי כבשי דרחמנא. רואים שם נשמות טהורות, שלא טעמו טעם חטא אבל טועמות טעם סבל בכל רגע. אין לדעת ואין להבין. יש רק להעריץ עד כלות הנפש את ההורים היקרים ואת המתנדבים המסורים שמקדישים את החופשה שלהם – כמו גם שבתות רבות בשנה – כדי להקל על ההורים ולאפשר להם גם קצת פסק זמן בתוך הטיפול האינטנסיבי שאינו מותיר רגע מנוחה.

אבל התרגשתי עד אין קץ. לעומת מחזות של שנאת אחים שנראים ברחובות המדינה, לעומת פירוד לבבות שנראה ברשתות התקשורת, לעומת דם רע שזורם במורדות החברה הישראלית – הרגעים הללו מזמנים עידוד ונחמה. הנה עם ישראל באמת. הנה הלב היהודי ביופיו וביפעתו.

לעמוד בפני מתנדבים שיכולים היו לחסוך מעצמם את הצורך לראות את הסבל הזה, ובוחרים במודע לעבוד ללא תשלום במחנה קיץ שמתפקד כטיפול נמרץ לכל דבר, לסעוד עוללים רכים שחלקם במצב תרדמת רחמנא ליצלן, זה לדעת שהעם הזה ראוי לגאולה. בזכות תלמידות סמינר צדקניות שמוסרות את הנפש עבור חסרי ישע, ובזכות המנהלים העומדים על גבם.

הזדמנתי לשם בדיוק כאשר ביקר במחנה הגאון רבי מאיר צבי ברגמן. מכיסא גלגליו דיבר אל הילדים בצורה נרגשת עד דמעות. נאומו נקטע בקולות אנחה שהשמיעו ילדים, חלקם במיטות טיפול נמרץ, חלקם האחר בכיסאות גלגלים. עוויות כאב, אנחות שמגיעות עד כיסא הכבוד. הלב מתכווץ למראה הלא קל, ואז מתרחב אל מול המתנדבים שאינם אלא מלאכים.

הביקור הזה היה עבורי רגע של הפנמה נוקבת לב: בין אמת לשקר, בין השטויות שכולנו מכניסים לעצמנו בראש, כשאנו שוהים בעולם המדומיין שבחוץ, עם הנחות היוקרה ושיקולי התדמית, לבין העולם הטהור והאמיתי שמתקיים כאן.

אל ה'מוסד' הזה – אני מבטיח לכם – מקבלים ילדים ספרדים ואשכנזים; הילדים האלה מתייחסים לכל ה'חברים' שלהם בשווה. אין פה התנשאות, אין כאן הבדלי מעמדות. יש כאן נשמות טהורות ואנושיות טובה ופשוטה, כי הרי חוץ מלב ונשמה אין כאן הרבה.

ופה אף מנהל לא מרגיש טוב עם עצמו על דחייה של מישהו, כי פשוט לא דוחים. במצב כזה ובתנאים כאלה, כולם רצויים, מבוקשים וברוכים.

טאטע אין הימל, הבט משמיים וראה את בניך הגדולים מהחיים, ושלח להם שנה טובה ומתוקה.