שעת הדחק

יש מראות בלתי נשכחים, יש מחזות שנחרטים בנפש ויש לילות ובקרים שלעולם יותירו את חותמם בצריבה. כזה היה הלילה הקשה והבוקר שבעקבותיו בל"ג בעומר תשפ"א. אני זוכר את הדמעות הסוררות שזלגו להן פה ושם בתפילת שחרית. ההלם היה בלתי נתפס. מ"ה קורבנות. ארבעים וחמש עולות תמימות. בקדישים שלאורך התפילה דמעות החנק היה ממשיות.
מעולם לא ביקשנו להיות רואי שחורות ולא התיימרנו למלא את מקומם של נביאי הזעם. אבל מי שחזה השבוע במטח של עשרות היירוטים באזור מירון ביום שני, לא יכול היה שלא לחשוב מה היה קורה אילו הירי לעבר ההר היה מתרחש רק 24 שעות קודם לכן.
וזה אחרי שמרבית הציבור שמגיע מדי שנה נענה למסרים שיצאו בכאב דווקא מצד מי שהיו אמונים על הבאת הציבור בבטחה למקום, והשנה נהגו ההפך. אילו היינו עומדים בבוקרו של ל"ג בעומר ומונים עשרות קורבנות חלילה, איש לא יכול היה למצוא מנוח לנפשו.
קל מאוד לתפוס שמות של שלוחי ציבור, כמו השר מאיר פרוש, הפרויקטור יוסי דייטש או יענקי ברגר, ולהשמיץ אותם על אי קיום ההילולה. בהכירי אותם אני סמוך ובטוח שהם היו מעדיפים פי כמה לקצור הצלחות במירון במקום פרסומם של מאמרי התנצלות מתפתלים.
הרקורד שלהם מוכר. השלישייה הזו כבר רשמה בדברי ימי הציבור החרדי לא מעט אירועים היסטוריים. מהפגנת המיליון, דרך סיומי הש"ס ואפילו הילולת ל"ג בעומר אשתקד, שהפתיעה. קל לומר שהם אשמים בחקיקת חוק מירון, בעוד שאילו היו מנסחים אותו אנשים הרחוקים מדת, העונשים שהיו נקבעים בו היו חמורים פי כמה. קל לומר שהם לא נהגו כשורה או חילקו אישורים בסיטונות, מה שכלל לא אירע. אבל לפעמים קל לומר בלי לבדוק את העובדות. בפרט אם אלה מילים שעוברות ישירות לאוזניים מתוסכלות שמחפשות דם ופריקת תסכול.
קל להאשים, וקשה להסביר למי שאוטם אוזניים. פרוש וצוותו הם אלה שבזכותם חגגו כחמישים אלף איש במתחם שמעון הצדיק בירושלים, והם אלה שניסו בכל כוחם לארגן הילולה עד לרגע שלפני האחרון, ורק עם הינתן צו אלוף הפיקוד, במקום לפרוש ולהפקיר את הזירה, בחרו להישאר בה, אף שידעו את המחיר שיידרש מהם.
חבל שיש מי שלוקחים את המאורעות בחוסר פרופורציה, נוטלים את ההתנהלות המשטרתית הנבזית במירון כלפי אלה שבחרו שלא להישמע להסברים ולחוק, והופכים את הכל לעיסת בוץ שמוטחת בחוסר הכרת טובה במי שבסך הכל ביקשו לשרת את ציבור שולחיהם.
במיוחד עכשיו, כשניתן לכתוב את הסוד הכי גלוי מסמטאות מאה שערים ועד להרי הצפון. השר מאיר פרוש וצוותו הגיעו לסיכומים ברורים עם המשטרה שתהיה אחראית על חסימת העולים למירון בצירי התנועה ובדרכים, ובמקביל עם 'העדה החרדית' שמינתה סדרנים כדי לקבל על עצמה אחריות על מתחם ציון הרשב"י, לטובת אלה שהצליחו לעבור את החסימות המשטרתיות.
יוזמה גאונית בפשטותה, שנועדה לתמרן בין הצורך המשטרתי לאכוף את החוק ואת הצו שהכריז על המקום כשטח צבאי סגור, לבין העובדה שיש קבוצות של אנשים, שלא משנה שהקמפיין ההסברתי יעיל מאוד ושהסכנה מוחשית ביותר, הם יעלו מירונה.
בסופו של דבר, התוכנית נכשלה. במוצאי שבת השוטרים נכנסו לציון ללא תיאום. ביום ראשון בצהריים, אחרי שעות של רגיעה שבמהלכן הגיעו מאות ואלפים להתפלל בציון רשב"י, הסדרנים החרדים אולצו לעזוב את המקום אחרי שספגו אלימות מגורמים בשולי המחנה.
משם הדרך לסרטוני הזוועה של האלימות המשטרתית שכולנו ראינו בימים האחרונים, הייתה קצרה. המשטרה חייבת לערוך בדק בית ולמגר את הסיבות שמובילות את שוטריה לנהוג שוב ושוב באלימות חסרת פרופורציות נגד הציבור החרדי. אין דרך להצדיק את ההתנהלות הזאת.
הכוונות היו טובות, התוצאה בעייתית. לשבחם של פרוש ודייטש ייאמר שהם לא ברחו מאחריות, ובטור אמיץ שפרסמו בפומבי, הודו בכישלון, למרות שהאחריות והנסיבות לכישלון לא קשורות אליהם.
נראה שהלקח, לפחות מהזווית הזאת, נלמד. אלה שהצליחו להפיק את האירועים הגדולים והסבוכים בציבור החרדי לא יסכימו יותר לעמוד מאחורי אירועים שלא מתקיימים. את התוצאה, אם חלילה שוב ימנעו מאיתנו את העלייה מירונה בל"ג בעומר, אנחנו יכולים לחזות מראש. חווינו אותה בתשפ"ב.

בין הקטבים
למרות רצונו העז להמשיך ולכהן עד קץ כל הדורות, לא קל להיות בימים אלה ראש ממשלת ישראל. לבנימין נתניהו יש כאבי ראש מרפיח ומלבנון, מהולנד ומתימן. ואם זה לא מספיק, קפצה עליו הצעת חוק הגיוס שמאפשרת ליריביו הפוליטיים, בעיקר בחסות התסבוכת המלחמתית, להיתלות בה כדי לזעזע את יציבות ממשלתו.
המצב החברתי הנוכחי בישראל שברירי כל כך, עד שלא משנה מה תכלול הצעת החוק, אלא מי יגיש אותה. היטיב להגדיר זאת שר הביטחון יואב גלנט בשיחות שהוא מקיים בדלתיים סגורות עם כל המי ומי. מהצוות שהוקם במערכת הביטחון לבחינת גיוס החרדים, בראשות האלוף שקדי והחבר החרדי היחיד בו, הרב רמי ראב"ד, ועד לשיחות שהוא מקיים, לפעמים הרחק מעין רואים, עם הנציגים החרדים שמוליכים ומביאים את הדברים מהכא להתם. "הפרטים לא משנים", אמר גלנט. "דעת הקהל היא שתקבע". ודעת הקהל נחלקת באופן כה מובהק, עד שאין בכלל ספק ששום דבר מפרטי החוק המוצע לא יתקבל על דעת מחנה השמאל ודרומה, כל עוד הוא יוגש על ידי הממשלה הנוכחית, ולהפך.
גלנט היה נשמע כה מתוסכל, ואמר בציניות כי גם אם יעבור חוק שמגייס מאה אחוזים מתלמידי הישיבות ליחידות המובחרות ביותר, אחת דינו של חוק כזה להיתפס כבלוף נוסף מבית היוצר של ממשלת נתניהו. ומנגד, אם מחנה השמאל מרכז, בראשות גנץ ואיזנקוט, יעביר חוק שמעניק פטור גורף ומובנה לכל תלמיד ישיבה באשר הוא, דעת הקהל המושפעת מהתקשורת תחבק אותו באהבה.
שיחה שנחשפתי אליה השבוע באקראי בין שני אישים משני קוטבי החברה לימדה אותי שהכל פוליטיקה של זהויות. שניהם מלומדים ומשכילים. אחד מהם דוקטור מוערך ובדרך לקבל תואר פרופסור, לשני תואר אקדמי מכובד מאוד מעולמות הטיפול המקצועיים. הם צעדו לפניי בשעה שחלפו תחת שלט ענק שזעק: פדיון שבויים – מצווה גדולה. "על זה לפחות", אמר האחד לרעהו, "אנחנו מסכימים שאין אף אחד שחולק. כולם רוצים בשחרור החטופים". להפתעתי, התגובה של בן השיח השני הייתה חדה, נטולת ציניות וחדורת אמונה פנימית עמוקה: "אני לגמרי לא בטוח שאין מי שהיה רוצה דווקא להשאיר אותם בידי חמאס, וכמה שיותר זמן".
המצב המורכב שאליו נקלעה ממשלת החירום, שמצד אחד נולדה כדי לקדם את מטרות המלחמה ומצד שני מתמודדת עם כוחות חזקים ועתירי השפעה וממון, שמשפיעים על מרכיביה השבריריים מלכתחילה, רק מלמד על עומקו של השסע החברתי. זה מתבטא בחוק הגיוס, ובולט עוד יותר על הטיקט המלחמתי.
אל תנסו למכור לציבור כתבות עומק עם טבלאות, גרפים ומספרים על יעדי גיוס ומכסות שנתיות, סנקציות אפשריות ומנגנוני פיקוח. ספרו לו מי מוביל את החוק והוא יחליט אם לתמוך בו. בזירה המדינית ביטחונית המצב זהה. גם אם נתניהו יהפוך לשפוט של גנץ, איזנקוט וגלנט גם יחד, ויפעל בדיוק לפי שמונת היעדים שהוצגו באולטימטום שהציבו השניים הראשונים לפני שיפרשו מהממשלה, זה לא ישנה דבר. כל עוד מדובר בממשלת ימין, שום דבר שזו תעשה, לא יתקבל.
התגברות הלחימה ברצועה והכניסה בעוצמה רבה מאוד לתוככי רפיח, שלוותה בתקריות בלתי מתוכננות שגבו קורבנות פלסטיניים אזרחיים, לא הועילו לתפיסות הפרוגרס העולמיות שרואות בישראל מפלצת דורסנית שכל חפצה הוא להשמיד את העם הפלסטיני הנרדף. כמו בהיחלקות המפה בישראל, התפיסה העולמית חדה עוד יותר. מצדדי ההחלטה המחמירה נגד ישראל שהתקבלה בבית הדין הבין־לאומי בהאג, רק קיבלו חיזוק מהתלקחות שיצרה בשוגג פצצה מדויקת על מחנה אוהלים סמוך למקום הפיצוץ וגבתה את חייהם של 45 פלסטינים. הצד השני רואה זאת אחרת לגמרי. אם הייתה התלקחות, משמע היו במחנה האוהלים התמים אמצעי לחימה רבים שהוטמנו בקרב האוכלוסייה האזרחית. זו משמשת עד היום מגן אנושי לחמאס, שמסתתר מאחורי 350 אלף אזרחים שעדיין נותרו ברפיח. אין בלתי מעורבים.
לצערנו, הפינג פונג בין הימין לשמאל נמשך גם ביחס לשחרור החטופים. השר גדי איזנקוט העריך השבוע בדיון סגור של ועדת חוץ וביטחון כי הלחץ הצבאי הרב שמופעל ברפיח מעניק חלון זמנים של שבוע בלבד להשגת עסקה. אחריו קיבל את רשות הדיבור האלוף במילואים ניצן אלון, ראש מרכז השבויים והנעדרים של צה"ל, שטען כי הפרסומים בשמו שלפיהם הביע ייאוש מהמו"מ לשחרור החטופים וצוטט כמי שאמר כי אין כל סיכוי לעסקה כל עוד הממשלה מתנהלת בהרכבה הפוליטי הנוכחי, אינם מדויקים. תחת המעטה המוכר של 'הדברים הוצאו מהקשרם', יוצאים תדרוכים מתוך צוות המו"מ ומצד גורמים פוליטיים מכל קצווי המפה, כולל תדרוכים של גורמים מדיניים שמאחוריהם עומדת לשכת ראש הממשלה. כל אחד מהם מבטיח בתורו, שסנוואר ימשיך ללגלג על כולם ולהתבצר בעמדתו. במצב שכזה לא פלא שדרישות חמאס לסיום הלחימה בתמורה להחזרת החטופים שנותרו בידו – רק הולכות ועולות, פעם אחר פעם.

ריכוך אמריקני
מטח הרקטות המפתיע לעבר גוש דן תפס את רוב האזרחים בלתי מוכנים. בשונה מתושבי הצפון שהורגלו שאחרי כל פעולה משמעותית נגד בכירים בחיזבאללה, המטרות הולכות אט אט ומעמיקות לכיוון המרכז, בקרב תושבי המרכז שררה תחושה של סיום הדריכות. הרקטות ארוכות הטווח מלמדות על היכולות של חמאס שנפגעו קשות אבל לא לגמרי הושמדו, דבר שיש בו כדי ללמד על מה שיקרה ביום שבו הפסקת אש תיכפה על ישראל. עם זאת יש במטח המפתיע גם ממד של הצלחה קטנה. אם חמאס בחר לשבור הפסקה של מספר חודשים, זאת אומרת שהכוחות הישראליים הולכים וסוגרים עליו.
לצד ההערכות הללו שחלקן עודדו את צמרת מקבלי ההחלטות בישראל, הייתה זריקה משמעותית יותר של עידוד. ההתערבות האמריקנית של וושינגטון בכל מה שמתרחש ברפיח הפכה מתונה עוד יותר. ביידן לא החליף את התקליט שקורא לישראל לשמור על חיי אזרחים, וגם לא אישר את משלוחי הנשק לישראל, אבל גרם לגורמים הביטחוניים להרהר ברצינות על כלכלת חימושים עדכנית. הריכוך שמתבטא בעמדת הבית הלבן בכמה רבדים, הוא בהחלט אור ירוק נוסף שכבר בשבוע שעבר החל להבהב כלפי הפעולה הישראלית ברפיח. ביידן, שחשובה לו העברת הסיוע ההומניטרי, הגיע לסיכום עם נשיא מצרים על העברת משאיות הסיוע דרך מעבר כרם שלום, ובתמורה, כך הבטיח ביידן לא-סיסי, הוא יפעל לכך שישראל תפתח מחדש במהרה את מעבר רפיח, לאחר שכוחות צה"ל השתלטו עליו בראשית הפריצה לרפיח.
אם עד לפני שבועיים ממשל ביידן היה משגר בכירים להתבטא בפומבי בכל הזדמנות נגד הכניסה לרפיח ונגד עצם קיומו של המבצע הצבאי הבלתי נגמר ברצועה, הגיע הפינוי של קרוב למיליון וחצי אזרחים מרפיח בתוך כשבוע ושכנע את ארה"ב שפני ישראל אינה להרג אזרחים ללא אבחנה, כפי שהיו מי שחשבו בפנטגון.
גם התקליט של הפנטגון עבר שינוי. בהודעה שפרסם משרד ההגנה האמריקני, לאחר שהשר לויד אוסטין שוחח טלפונית עם שר הביטחון יואב גלנט, היה נראה כי אין לישראל ידידה טובה יותר מארה"ב. לויד אוסטין השמיע את המנטרה של מחויבות הברזל האמריקנית לביטחון ישראל, והביע גינוי לדרישתו של התובע בהאג להוציא צווי מעצר נגד נתניהו וגלנט.
גם אוסטין, בשיחתו עם גלנט, ביקש לזרז את פתיחתו מחדש של מעבר רפיח בתיאום עם המצרים, השמיע עוד מילה על המשך העברת הסיוע ההומניטרי, וזהו. אף מילה נוספת על הימשכות הפעולה ברפיח או על עצם קיומה.
החשש מהחיוך שמשדר לפתע הדוד ג'ו הוא שמאחורי הפעילות הנמרצת עומד הרצון של ביידן להגיע להישג מדיני אזורי רחב הרבה יותר של חתימה על הסכם כולל עם ישראל, סעודיה וארה"ב. בד בבד ידרוש ביידן מנתניהו להגיע להפסקת אש כפויה, גם במחיר של היעדר עסקה ואי השבת החטופים.
בינתיים המו"מ על שחרור החטופים ממשיך להתקדם, גם אם על אש נמוכה. בפריז התקיים בסוף השבוע שעבר סבב נוסף של שיחות גישוש. נכחו בו בכירים מארה"ב, מישראל ומקטאר, אך כאמור חמאס הוא שקובע את הטון. כל עוד סנוואר מרגיש שאין לו סיבה למהר, הוא יערים קשיים ככל שיוכל על התפתחות המו"מ והבשלתו לכדי עסקה.

המחיר הצפוני
הסכם שלום עם סעודיה הוא אחד המהלכים החשובים של ביידן במרוץ לנשיאות. נתניהו מצידו מעכב את תשובתו ומסתפק במשיכת זמן, אבל שעון העצר מתקתק. הזמן שעומד לרשות הצבא לפעול ברפיח אינו בלתי מוגבל, וכל העת עומדת המלחמה בצפון על הפרק. חיזבאללה מגביר את האש למוצבים וליישובים הישראליים לאורך גבול לבנון, וכורך את המשך המלחמה מצידו בהפסקת אש בעזה.
במערכת הביטחון העריכו שרק מלחמה נרחבת עם ישראל היא שתגרום לנסראללה לשקול הפסקת אש. השאלה היא אם הנזק לישראל לא יהיה רב יותר מהתועלת. אם אפשר להגיע להסדרים המדיניים שמציעים האמריקנים והמתווכים הצרפתים כבר היום, למה לשלם מחיר של נזק אדיר לחיפה, לקריות ואפילו הרבה יותר קרוב למרכז?
לצד זאת צה"ל פועל בשיטתיות על אש בעצימות משתנה, אך לא גבוהה מדי, ומצליח להדוף את כוח רדואן מאזור הגבול. זה לא עזר ליכולת הלמידה והפקת הלקחים המהירה מאוד של הארגון ולשדרוג יכולת התקיפה שלו, באמצעות טילים מתקדמים נגד טנקים ומל"טים. הדילמה של פעולה שאיננה כוללת מלחמה נרחבת, כפולה. מצד אחד חיזבאללה משפר את יכולותיו ללא הרף, ופוגע ברצועות שטח שהולכות ומתרחבות ככל שהסטטוס קוו בפגיעה בבכירי אנשיו נשבר, ומצד שני אין לישראל אפשרות ממשית להיכנס למלחמה כל עוד כוחות רבים מרוכזים ברפיח וחיילי מילואים רבים שוחררו לביתם.
מי שמשלם את המחיר המלא על הדילמות ומריחת הזמן המדינית, הם תושבי הצפון. נסו להיכנס לבתי המלון שבהם התושבים הללו משתכנים, ותראו במו עיניכם. שמונה חודשים של חיים במטרים ספורים, בלי עבודה ובלי עשייה תמידית, הם מתכון כמעט בטוח למשברים. הם על סף התפוצצות. נמאס להם לחכות לביבי ולביידן, לנסראללה ולגלנט. הם רוצים תשובות עכשיו. בלי אולטימטום לשמונה ביוני ובלי התפתלויות פוליטיות. לחלקם אין אפילו בית שלם לחזור אליו. אבל הידיעה שאין אופק, מטריפה את דעתם פי כמה.

בחירות תחת אזהרה
רכבת ההרים של הבחירות לרבנים הראשיים לישראל עולה, יורדת ומקפצת, ובעיקר אינה יודעת מנוח או לאן פניה מועדות. הבחירות היו אמורות להתקיים בעשרת הימים האחרונים של חודש סיוון. הממשלה הייתה אמורה לאשר השבוע את מועד הבחירות ואת חברי ועדת הבחירות. אך ברגע האחרון ההצעה נדחתה ותעלה לדיון בשבוע הבא.
עקב אכילס שמאפיל את האופק הוא הרצון של משרד המשפטים בחסות בג"ץ לאלץ את הרבנים, שכל אחד מהם מחזיק בעשרה מועמדים לגוף הבוחר, לבחור מחצית מהם – נשים. ולא סתם נשים צדקניות שמסיימות תהילים בכל יום כיפור קטן, אלא מי שנחשבות רבניות.
בישיבה האחרונה של מועצת הרבנות הראשית הוחלט פה אחד כי לא תינתן דריסת רגל לדרישה זו, שמשמשת פתיח למעורבות נוספת של המדינה בעולם הרבנות בישראל וכפיית תקדימים התואמים את הלך הרוח של התנועות הליברליות המנוגדות להלכה שאת אחריתם מי יוכל לשער. ההלכה המסורתית היהודית איננה מכירה בתואר 'רבנית' כפוסקת הלכה, שמקורו בבתי המדרש של התנועות הרפורמיות והקונסרבטיביות.
נכון לרגע זה, למרות שככל הנראה ביום ראשון הקרוב תאשר הממשלה את מועד הבחירות לרבנים הראשיים, תופיע לצד התאריך גם הערת אזהרה באדום בוהק: בכפוף לאישור בג"ץ.
הרבנים הראשיים היוצאים, הגר"י יוסף והגר"ד לאו, אינם מתכוונים להיכנע, ובג"ץ ייאלץ לבלוע את הגלולה המרה. אם לא תוסר הדרישה למינוי רבניות בגוף הבוחר, מועד בחירות ייקבע – אך לא יקבעו מי יהיו חברי הגוף הבוחר, וכך לא יצאו הבחירות לרבנות הראשית לדרכן.
קוראים נבונים בוודאי תהו בינם לבינם אם מדובר בפנצ'רים שמימיים שמונעים במפתיע את קיום הבחירות פעם אחר פעם, או שמא יש אי מי בסביבת הרבנות הראשית שדואג לייצר משברים שצצים להם בכל עת מצוא. נותיר את התשובה על אודות הגורמים הללו למחוזות הדמיון של החריפים שבעוקבי מדור זה.
בשטח, יש שתי אפשרויות. האפשרות הראשונה היא שהבחירות יתקיימו בשלהי חודש סיוון, והאפשרות השנייה היא שהן יכודררו למועד שבו יסכימו הרבנים הראשיים ובג"ץ על מינוי רבניות כנציגות הרבנים בגוף הבוחר.

חוזרים לזירה ולמערכה עצמה.
השבוע היה רווי חידושים דווקא בגזרה הציונית דתית. ועדת הרבנים בראשות הג"ר יעקב אריאל שהמליצה בעבר על הרב מאיר כהנא, דיין בית הדין באשקלון, כמועמד הציונות הדתית לרב הראשי, החזירה את הגלגל לאחור והשיבה את ההחלטה לידיו של השר בצלאל סמוטריץ'.
במכתב שפרסם הרב אריאל (וכך גם במכתב ההבהרה הנוסף שפרסם לאחר פחות מיממה) הוא מנמק כי השינויים שחלו בתקופה שחלפה מאז החלטת הוועדה הם שגורמים לכך שההחלטה שהופקדה בידיו ובידי חבריו לוועדת הרבנים לא צלחה מסיבות פרקטיות. על כן היא חוזרת לידיו של סמוטריץ', כמי שיוכל לגבש מועמד מוסכם על רוב פלחי הציונות הדתית.
מהלך כזה הוא קריאת עידוד מהסוג הגלוי ביותר, שניתן היה להשיג בתנאי השטח המורכבים, לג"ר מיכה הלוי להציג את מועמדותו לרבנות הראשית ללא חשש. כזכור, רבה של פתח תקווה היה מלכתחילה המועמד שסמוטריץ' חפץ ביקרו, אך נאלץ לבטל את דעתו מפני החלטת ועדת הרבנים.
לאחר שהרבנים עצמם החליטו שלא להחליט, ינסה סמוטריץ' לבחון אם הוא מצליח להשיק מחדש את מועמדותו של הגר"מ הלוי. זה לא יהיה פשוט. אם חשבנו שרק בזירה הפנים חרדית שולטת פוליטיזציה שריחה נודף למרחוק, גילינו בתקופה האחרונה שגם בקרב הקבוצות השונות בציונות הדתית כמעט כל אדם הוא מחנה, וכל התקבצות של שני אנשים מייצגת שלושה מחנות. קשה עד בלתי אפשרי למי שאינו שוחה בתוכם לזהות את הזרמים התת קרקעיים ואת הכיוון שאליו הם חותרים.
אלא שההחלטה שלא להחליט שקיבלה ועדת הרבנים בראשות הרב אריאל, הופכת את האירוע למורכב יותר, גם עבור הציבור החרדי. כזכור, יו"ר שס אריה דרעי ובצלאל סמוטריץ' היו סגורים בדיל שנרקם בימי הרכבת הקואליציה הנוכחית, על בחירות בהסכמה. שס תתמוך במועמד האשכנזי של הציונות הדתית, והאחרונה תתמוך במועמד החרדי.
נקודת המוצא שלפיה קיבל על עצמו דרעי את ההסכמות הללו הייתה מבוססת על הערכה שלציונות הדתית יהיה כוח משמעותי בגוף הבוחר. אלא שנכון לעכשיו הרוב המוחץ של חברי האספה הבוחרת הוא אולטרה חרדי, ולא ברור כמה השפעה, אם בכלל, יש לסמוטריץ' על יתר החברים. אולם אם עד כה יכלו הנציגים החרדים ליהנות מהיצמדותה של הציונות הדתית למועמדותו של הרב מאיר כהנא ולטעון כי דה פקטו אינם מחויבים לדיל הקודם, משום שאין באפשרותם לתמוך במועמד שמשדר פתיחות וליברליות, עתה נטרפו הקלפים מחדש.
חזרתו לזירה של הג"ר מיכה הלוי, שבשום אופן אינו בגדר מועמד שהחברה החרדית אינה מסוגלת להכיל, משיבה במובן מסוים את הגלגל לאחור. אילו יציב בצלאל סמוטריץ' את הרב הלוי כמועמדה של הציונות הדתית, סביר מאוד להניח כי אריה דרעי יורה לאנשיו לרקום מחדש דיל ברור בין המועמד הספרדי החרדי לבין המועמד הדתי, הגר"מ הלוי.
אולם סמוטריץ' אינו ממהר להטיל את כל כובד משקלו על מועמדות רבה של פתח תקווה. ייתכן שיעדיף לנהוג כמו המקבילה הספרדית שלו, אריה דרעי, ולא להביע תמיכה באף מועמד באופן רשמי. בדיוק כפי שיו"ר שס נמנע מלומר בקולו את השם המפורש, הגר"ד יוסף או הגר"י דרעי, ומותיר לחברי הגוף הבוחר להבין בעצמם את מי הוא מעדיף, יכול לנהוג גם סמוטריץ' ולהשאיר את נציגי האספה הבוחרת שמצפים למוצא פיו לעשות כהבנתם, והוא עצמו יסתפק בקריצות ורמיזות שלא יותירו מרחב רב ליד הדמיון. הווי אומר, סמוטריץ' עשוי לבחור בשיטת דרעי, ויעשה הכל מלבד הבעת תמיכה פומבית בשם המפורש, הרב הלוי.
לנציגות החרדית סיטואציה כזו היא זכייה בפייס. אנשיה מתכנסים סביב מועמדותו של הג"ר משה חיים לאו, בנו של הרה"ר הגרי"מ לאו ואחיו של הרב היוצא, הגר"ד, שהחריש שהוא עושה בקרב הגוף הבוחר נותן את פירותיו והוא צובר תאוצה חזקה. את המומנטום של הבוקה והמבולקה השוררות בציונות הדתית, מתכוונים הנציגים החרדים לנצל כדי להעביר את מועמדותו של הגרמ"ח לאו, ואפילו ברוב גדול.
אלא ששבירת הדיל עם הציונות הדתית תוביל ללא ספק לתגובה נגדית. וכאן נכנס לתמונה המועמד הספרדי השלישי, הגר"ש אליהו מצפת, שיכול לסכן את המועמד ששס חפצה ביקרו, הגר"י דרעי. פיצול הקולות בין שלושה מועמדים ספרדים יכול להביא גם לבחירתו של הגר"ד יוסף.

נטיית הלב
אם עד הבחירות הנוכחיות, ככל שמועדן של מערכות קודמות הלך וקרב נראו באופק ניצנים של הכרעה, הרי שעתה הסלט הגדול רק הולך וצובר רכיבים נוספים שמשנים את טעמו. בשתי הזירות, הן בצד האשכנזי של המפה והן בצידה הספרדי, ניצבים שלושה מועמדים שכל אחד מהם צובר עוצמות בקרב קהל תומכים לא מבוטל. הגר"י דרעי, הגר"ד יוסף והגר"ש אליהו בקרב על כס הראשון לציון, ומנגד הגרמ"ח לאו, הגר"מ הלוי והרב מאיר כהנא. כל אחד מהם מרכז סביבו לפחות ארבעים תומכים שייתנו לו את קולם ביום פקודה. המשמעות היא כי בסופו של יום, אם ההפרש בין המועמדים אינו גבוה, כל קול עשוי לשנות את התמונה מקצה לקצה ולהכריע את כל אחת מהזירות.
אם ננסה להיכנס לראשו של רב עיר, רב מושב או דיין שלפניו פיצול שכזה בגוף הבוחר, הרי שהוא מוצא את עצמו מנותק ממחויבות זו או אחרת. כשהזהות הפוליטית איננה פקטור, אין הכרעות ברורות בכל אחד מהצדדים והכל מתנהל בקריצות וברמיזות בלבד, כל בעל זכות בחירה יוכל לפעול כפי שליבו יחפוץ. קריצה נועדה מעצם טבעה למי שמעוניין להבין אותה. מי שיבחר להתעלם ממנה, ייהנה מפירות הספק.
שלושים הימים הבאים יהיו אפוא קריטיים עבור ששת המועמדים לרבנות הראשית, והמחנות המתגבשים סביב מועמד זה או אחר הם שישנו את התמונה בשלב הסופי של המרוץ.
כמי שעוקב אחרי מערכות הבחירות לרבנות הראשית כמה עשורים, יש טיפ אחד שיוכל לסייע לכל אחד מהמועמדים. תמימות אינה שם המשחק. מי שחושב שההכרעה כבר נפלה, אינו אלא טועה. הכל פתוח, בשתי זירות ההתמודדות.
ומסקנת ביניים נוספת: חשיבותן של הקבוצות והמפלגות יורדת פלאים במערכת הבחירות הנוכחית לפחות, לטובת ההתרשמות האישית של כל אחד מחברי הגוף הבוחר ונטיית ליבו. מי שיותיר את החותם האישי העמוק ביותר בלבבות, הוא זה שכנראה יגרוף את הבחירה הסופית ויקטוף את הכהונה הרמה. וכשמדובר על הכרעה שתיפול בגלל קולות בודדים לכאן ולכאן, יש לכך משמעות רבה.
ומילה לסיום אפרופו הבחירות לרבנות הראשית, אך לא רק בשוליהן. בעקבות התערבות בג"ץ שהובילה לדחיית התכנסות הוועדה למינוי דיינים, בשל הטענות לריבוי קשרי משפחה שנמצאו בקרב המועמדים שהוצגו, המגמה המסתמנת עתה בשס היא להסיר מרשימת המועמדים כל מי שיש לו זיקה משפחתית לדיינים ולרבנים מכהנים בהווה או בעבר, ובכך לעקוף את המוקש המשפטי.
היו מי שתהו השבוע בחיוך אם לאחר הסרתם של האחים, החתנים, הנכדים והאחיינים וכל משפחות אנ"ש מרשימת המועמדים, ואחרי שהתקבעה התרבות הקלוקלת שלפיה רק משפחות מסוימות ראויות לאצטלה הרוממה, עוד יישארו בעם ישראל תלמידי חכמים בעלי שיעור קומה הראויים לכהן כדיינים. ודי לחכימא.