שעת הימום

גם אחרי הפחד והאימה, מותר לנסות לחשוב

א.

על השולחן הקטן הייתה פרוסה מפה לבנה. במרכז צלחת זכוכית שעליה נר נשמה מרצד. ממש לצידה בקבוק בראנפין, כמה עוגיות בד"ץ וכוסיות 'לחיים' קטנות. רק סוציולוג חסר במפגש הזה.

השמש ששקעה לפני שעה, בישרה על מוצאי יום העצמאות. זה הזמן שבו נקבע המפגש. זמן ניטרלי, לא 'יום טוב' וגם לא 'יום אידם'. סתם 'מוצאי'. משני עברי השולחן ישבו תלמידי חכמים. בכל יום אחר הם יכולים ללבן סוגיות בחברותא. אבל היום הם חלוקים.

העקיצות התעופפו כבר מהרגע הראשון. "גוט יום טוב", איחל מישהו. "שלא תדעו עוד צער", השיב ההוא מהצד השני. וזו הייתה רק הפתיחה לשעה מרתקת. הסרוג מזג 'משקה' בכוסיות. שני יהודים איחלו 'לחיים', הראשון התכוון למה שהוא מגדיר כנס שיבת היהודים לארצם. השני הצביע על הנר ואמר: "היום היארצייט של הרבי ה'אמרי א"ש' ממודז'יץ. זכותו תגן עלינו". השלישי סידר את הקנייטש וביקש כוס מים: "אם כבר", חייך, "היום היארצייט של מרן ה'בית הלוי' מבריסק".

השעה הקרובה הייתה דיבייט מרתק: מהו המבט התורני הנכון ליום כזה. מארון הספרים יצא 'שו"ת חתם סופר'. נפתח בסימן קצ"א המפורסם. ובבת אחת כולם חוזרים לאחור, אל הלבטים של רב צעיר שעזב את עיר הולדתו פרנקפורט, ונבחר לרב במטרסדורף (כן, לפני שהקימו את השכונה הירושלמית, זו הייתה עיר אוסטרית).

כפרנקפורטאי מבטן ומלידה, הקפיד החתם סופר לציין בכל שנה את 'פורים דפרנקפורט' שציין נס שאירע לקהילה שנים קודם (בשנת שע"ג). עכשיו, אחרי שעזב את העיר, התלבט הגאון האם עליו להמשיך לציין את היום הזה. התשובה ההלכתית, היא רק פתיחה לדיון תורני מעמיק. האם מדובר בנס, האם הוא אירע דווקא בתאריך המדובר, ובעיקר למי היכולת לקבוע יום שכזה.

(ברשותכם, אצטט רגע אחד מהוויכוח, שבו הייתה ידנו על התחתונה. אחרי שדיברנו על הבעייתיות של חגיגות מוזיקליות בעיצומם של ימי הספירה, ביקש מישהו להבין מאיפה ההיתר שלוקחים על עצמם כמה יהודים מאנ"ש לנגן בגיטרה בעיצומם של ימי הספירה לכבוד "ר' ישעי' ב"ר משה"? אם יש למישהו מקור הלכתי, נשמח לפרסם.)

ואז צלצל הטלפון וזרם של מילים מפחידות נחתו בסחרחורת. "אלעד"; "מחבלים"; "גרזנים"; "נפגעים"; "עדיין מחפשים אותם". פורים זה כבר לא היה. אולי יום כיפורים. כל הוויכוחים נעצרו. כל סוגי הכיפות פתחו ספרי תהילים והחלו לזעוק יחד לאותו בורא עולם:

"מאין יבוא עזרי".

ב.

כבר יבשו עינינו מדמעות, ופינו כבר נותר אילם בלי קול. אחרי שבוע שבו עוד עשרות ילדים טהורים הצטרפו למעגל השכול, ועוד אלפי לבבות צעירים ומבוגרים חוו התקפות של חרדות ופוסט-טראומה, אפשר רק להרים עיניים כלפי שמיא.

לרגעים האלו שאחרי אובדן, קוראים חז"ל 'שעת חימום'. ולא בכדי. הלב רותח מכאב ומחרדה. וכשהלב רותח, לשכל קשה להשמיע את קולו. רוב האנשים הגדולים מנצלים את השעות הללו כדי 'לידום'. עיקר העניין של בית האבלים, לימדו חז"ל, זאת השתיקה.

אבל לא קל לשתוק. בפרט כשברקע מושמעות זעקות אחרות. מי שראה את התמונות מאלעד שאחרי הפיגוע, לא יכול שלא להרגיש בבלבול שמאיים לשטוף את כולנו. זו שעתם של כל היצרים האפלים. למרות שלכולם ברור שחייבים להסתתר בבתים, הסקרנות מנצחת. בפרט את הצעירים ששוטפים את הרחובות.

למרבה הפרדוקס, דווקא אלו שיכולים לעזור בשעה קשה זו – מחנכים, עסקנים – מצייתים להיגיון ומסתתרים בבתים. הראשונים שמגיעים לשטח, הם פעילי הימין (אינני נוקב שמות, מחשש של תביעה). מי שקורא את הטורים, יודע שגם בליבי יש אהדה גדולה לטיפוסים הללו. בעולם שבו השמאל הפרוגרסיבי חוגג, קשה שלא ללכת לקצה השני של איתמר בן גביר וחבריו. (כשלעצמו, ממש יהודי נחמד ואפילו ירא שמים, חוץ מהקטע של הר הבית כמובן.)

אני יודע שהשורות הבאות עומדות להיות מכעיסות ומתייפייפות, אבל מישהו צריך לומר אותן: כשיהודים חרדים, בפרט בחורים שאינם משרתים בצה"ל, עומדים וזועקים על שר הביטחון ש"חייבים להיכנס בהם בכל הכוח" ועוד משפטים לאומניים על זו הדרך, יש כאן חוסר מודעות היסטרית. ככל שזה מתסכל, ליהודי חרדי, אין מספיק זכות לטעון טענות ביטחוניות. ודאי לא כאלו שמבקשות מעמיתו החילוני לסכן את עצמו קצת יותר.

כשאדם חרדים מדבר על 'מחדל' של כוחות הביטחון – הוא חייב קודם לזכור את הנימוק העיקרי שלו ושל ילדיו לא להתגייס: אנחנו מגינים על כלל ישראל בעצם הלימוד שלנו. אם קרה פיגוע, ייתכן שכדאי לעשות בדק בית גם ב'פלוגה' שלנו. יודעים מה, לפחות, באותה שעה שהפלוגה השנייה משוטטת בשטח ומנסה לעשות את עבודתה, בואו נהיה מספיק טקטיים. דבר ראשון לא נפריע להם. ואולי, כדאי גם למהר להיכנס ל'בסיס' שלנו, לפתוח את מחסנית הנשק שזו הגמרא, ולהפעיל את אמצעי ההגנה.

שלא יהיה 'מחדל'.

ג.

אם יש משהו שמסמל את העידן שלנו, זו המוזיקה הווקאלית. אתה נכנס לאוטו, מבקש להרגיע את המיגרנה, לוחץ בחשש על הכפתור וקבוצה של יהודים מתחילים לזמזם ולצעוק לך "בום-בום-בום, פה-לה-פה-לה" בשלל טונים ומקצבים. אם חז"ל היו מכירים את זה, הם היו מחייבים אותנו לשמוע ווקאלי עד שנלמד לנהוג כבוד זה בזה.

בעצם כל קצב החיים שלנו, נשמע כך. עוד לפני שהספקנו להתאושש מהפיגוע שהתרחש ממש בליבו של יישוב חרדי, הגיע פיגוע נוסף: מישהו העליב את הציבור החרדי. והפעם מנכ"ל רכבת ישראל. תמחלו לי שאינני זוכר את שמו.

אבל בהקלטה דרמטית שנחשפה באתר 'וואלה' החילוני, נשמע המנכ"ל מספר לחבריו בדיחה עלינו, הדוסים. הוא סיפר להם על פתרון גאוני שהוא הגה כדי להתמודד עם המון הנוסעים החרדי שגדש את רציפי הרכבת. היה חשש מאסון, ולכן הוא מצא פתרון אדיר: במקום לצעוק, הוא הציב מפגע של צניעות. וזה עבד. החרדים פשוט התרחקו מהאזור.

ובאותו רגע החל מופע של צדקנות. התקשורת הכללית, שמשום מה לא מחבבת אותנו, הפעם נעלבה בשבילנו. ככה לדבר על חרדים? לא יפה. אבל מה שאותי תפס, אלו דווקא עמיתיי החרדים שנעלבו. מה?! אנחנו?! פרימיטיביים?!

ובכן, כאדם שמתאמץ מאוד להיות חרדי, לא רק שלא נעלבתי, אלא שאני ממש מבקש לנצל את הבמה הזו כדי להודות לך, מנכ"ל יקר. בפעם הבאה, אל תדבר בשקט. להפך, תצרח ותספר לכל העולם איזה מגזר נאצל אנחנו. אנשים שבורחים ממפגע רוחני יותר מסכנה פיזית.

ואגב, אם אתה רוצה לבייש מישהו, תדבר על טיפוסים פרימיטיביים – שאצלם זה הפוך. כשרוצים שהם יבואו לקנות איזה מוצר, שמים להם תמונות בעייתיות, והם רצים. אתה מבין מה זו פרימיטיביות?

כן מנכ"ל יקר, תצרח ותספר לכולם, שישמעו שם למעלה בשמים. אולי בזכותך ירחמו עלינו.

ד.

לפי שורת הדין, הקטע הבא אמור היה להופיע ראשון. הוא חשוב יותר מכל המון המלל שנשפך עד כאן. יש רגעים שבהם צריך להודות על האמת.

כמה שעות לפני כניסת שבת צלצל הטלפון. זהו הזמן שבו יהודים שלא קוראים עיתונים בשבת מסיימים את העלעול. אחד מהם, בעל מחשבה ותיק, התקשר. הוא אמר רק משפט אחד: "אתה יודע שטעית. תהיה הגון ותתקן".

הוא לא היה צריך להרחיב יותר מדי. האמת שכבר בשעת כתיבת הטור הקודם, חשתי משהו. למי שהספיק לשכוח, הוא עסק ב'סולם העדיפויות' החרדי. הטיעון עצמו היה נכון, לפחות בעיניי. יש לחרדים הרבה צרכים. אבל חייבים ליצור ביניהם סדרי קדימה. גיורים קודמים לסעודה בקרעסטיר, וסעודת הילולא קודמת למשל לחגיגת יום הולדת. קיצר, דירוג.

ואז, בלהט הפאתוס, נקטתי בדוגמה פופוליסטית. דיברתי "בכאב" על ה"ח"כ האגודאי" שסייר עם השר כהנא במירון. דבר שציירתי כ"הפך מרעיונה של אגודת ישראל". למרות שלא נקבתי בשם, התמונה הבהירה שמדובר בר' מאיר פרוש. (ובכלל על איזה עוד ח"כ אפשר לומר "אגודאי"…) והקטע הקצר אומץ בחדווה על ידי יריבים שמיהרו לחגוג בשמחה לאיד.

[וכאן צריך להודות ביושר: מכל הח"כים החרדים, פרוש, הוא שק החבטות הכי קל. למרות שהוא מייצג רבבות מבני הציבור החסידי – וכולם באים אליו בדרישות – אין מאחוריו שום חצר מסודרת שתדאג למחות על כבודו. גם לא אלו שבשבילם הוא יצא למירון. זהו גורלו של נציג של יותר מדי אנשים ופחות מדי מחויבים.]

פחות מיומיים חלפו, עד שהגיעו תמונות של ח"כים מכל המפלגות החרדיות – בתוכם גם כאלו שיום קודם הביעו "זעם" על פרוש – יושבים במסיבת יום ההולדת של ר' מוישה גפני (אגב, למישהו יש את המתכון איך נשארים כל כך צעירים בגיל שבעים?). למרבה ההפתעה, נואם הכבוד באירוע היה לא אחר מיאיר לפיד, שניצל את המאורע לומר את הדיבורים הכי מדויקים מבחינתו. את החיוכים וקורת הרוח של ח"כינו היה קשה לפספס. כמו ישיבישערס שמקשיבים לפינדרוס. (וכן, ישבו שם גם מ'הסיעה המרכזית', שלנו).

"בזמן שבו הטפת", המשיך איש שיחי בטלפון, "נראה שאתה עצמך שכחת לשם מה הוקמה 'אגודת ישראל'. אלו שחשבו להחרים את החילונים, פרשו ועברו ל'עדה החרדית'. פרוש הוא 'אגודה' המקורית. כשצריך לתקוף את כהנא, הוא ימרח עליו עמודים ב'המבשר'. וזה לא ימנע ממנו מיד אחר כך לצאת איתו לסיבוב כדי להסדיר כמה מתחמים במירון. אתה יכול לחלוק על חשיבות ההישגים, לא על הדרך. ואם בא לך 'קנאות' אל תאשים את 'אגודה'".

נכון, לא נעים להודות בטעות. אבל עוד פחות נעים להשתרש בה.