שקרים רבותיי, שקרים

1.

אם בלשני השפה העברית יתבקשו מתישהו למסגר בדוגמה מהחיים את ההבדל שבין הלגיטימי ללגאלי, בין הראוי לחוקי, שתי ממשלות ישראל האחרונות ימוקמו בצד האחד, ומולן תתייצבנה שלושים וחמש אלה שקדמו להן.

הן, כמו האחרות, חוקיות: רוב יחסי הצביע במליאת הכנסת בעד השבעתן. עם זאת, עוצמת ההתנגדות לשתיהן סיכנה ומסכנת את ביטחון המדינה.

זאת איננה מחלוקת של אופוזיציה וקואליציה. הציבור המתנגד, בשנה שעברה ובזאת הנוכחית, לא הגדיר עצמו אז ולא מגדיר עצמו היום כמיעוט פוליטי שהפסיד בבחירות. מנקודת מבטו, הוא נלחם בממשלה שאיננה לגיטימית. כזאת שמחריבה את עקרונות היסוד של המדינה היהודית. או הדמוקרטית. תלוי באיזו ממשלה מהשתיים מדובר.

בממשלת בנט-לפיד, המאבק היה על הצביון היהודי. במובן הציוני והדתי. כעת, המלחמה היא על הדמוקרטיה. בשני האירועים מדובר באפוקליפסה סינתטית. הדמוקרטיה לא הולכת לשום מקום, מדינת הלכה רחוקה מהיעד הדמוגרפי עשרות שנים, ורע"מ, בהיותה חברת קואליציה, לא בדיוק הצליחה להשפיע על שיקול הדעת של מערכת הביטחון בטיפול בטרור.

כל זה לא רלוונטי. למה? כי התודעה מרגישה מאוימת.

משעשע לשמוע את נבואות הדיסטופיה על סכנות הבינה המלאכותית בעתיד לבוא. חברים, היא כבר כאן והיא מכה בנו בעוצמה. מכונת השקרים הווירטואלית השתלטה על המרחב הציבורי ועל סדר יומו. הַאוֹיְבוּת מקדשת את כל האמצעים: סרבנות, אלימות, הכפשות במיקור חוץ והנדוס גרפים בורסאיים במיקור פנים.

ממשלת ישראל ה-36 וממשלת ישראל ה-37, התקשתה ומתקשה בניהול ענייני המדינה. זאת מציאות, לא חלוקת ציון.

הממשלה הקודמת קידמה פה ושם מהלכים, ניהלה באופן סביר את סדר היום הביטחוני, אבל עוד לפני הפלתה, היה ברור שעוצמות ההתנגדות לה יקשו עליה במעלה הדרך. בכל שני וחמישי נאלצו קברניטיה להמתין בדריכות להחלטת מועצת השורא באשר להמשך דרכה של רע"מ בממשלה. נכון, היא התעקשה לקיים את מצעד הדגלים, עמדה על הכשרת היישוב אביתר, סירבה להקפיא התנחלויות וקיבלה גיבוי אמריקני שלא לחדש את התהליך המדיני. המדיניות הנכונה הזאת לא החזיקה מעמד: מאזן גנאים מרע"מ מרד ואחריו באו נוספים. מימין ומשמאל. התאבדותם המפוארת של גנאים, זועבי, אורבך, אבידר, קארה ואחרים, באה בחסות האקלים הרעיל ששלט בכנסת וברחוב.

ייתכן בהחלט שחלק מהם נמנים עם אלו שעליהם נכתב כי אומנם הם אינם חכמים גדולים אך גם טיפשים קטנים הם לא. באידיש זה נשמע טוב יותר. ובכל זאת, ההחלטה שלהם להתרסק על הצוק, נבעה מעוצמת ההתנגדות של האופוזיציה לממשלה. תקנות איו"ש סוכנו, חוק הגיוס – במתכונת מרוככת הנתמכת (אוף רקורד) על ידי הנציגות החרדית נדחה – ועוד ועוד.

כזה עוד לא היה לנו לפני כן. אולי בעידן בן גוריון ומלחמתו הבריונית בשרת ואשכול. בשם המלחמה באויב, נושאי מהות, שתכליתם להיטיב עם בוחרי המחנה הלאומי, נהדפו לאחור.

הניצחון המובהק בבחירות (במונחי הקיטוב המעודכנים. בעבר, קואליציית 64 כונתה 'ממשלה צרה') הביא אותנו לחשוב כי פרק האימה בסדרה הסתיים. בתוך שבועות בודדים התברר שצפינו רק בקדימון.

עכשיו מדברים איתנו על מרי אזרחי. בלתי חוקי; חוקי מינוס; או חוקי בכאילו. במדרכה ממול, אזרח כבר הוציא השבוע אקדח ונופף בו על מפגינים. אויבים לאויבים, אויבים.

2.

מלחמת האזרחות החדשה פרצה לחיינו כבר לפני כמה שנים. היא התעצמה ככל שהרשת החברתית הפכה למכתיבת סדר היום. השרים יושבים היום בישיבות ממשלה, בקבינט, בדיוני המשרד – ומרפרשים אובססיבית בכל דקה את פלטפורמת המסרונים החדשותית. על פיו הם מכתיבים את עמדתם.

פוליטיקאים פופוליסטים השתמשו בחומרי ההצתה האלו כדי לחזק את הבייס. חלק מהם אוכלים כעת את התבשיל המקדיח. מה שהם עשו ליריביהם, עושים להם כיום. אולי עם יותר קלאסה וליטוף תקשורתי, אך עם הרבה יותר גיבוי של מוקדי הכוח השולטים בכלכלה, במדיניות הפנים, בשירות החוץ ובביטחון.

רמי בן יהודה, פעיל ליכוד, גס רוח, הוא התעתיק והיפוכו של מחיה השפה העברית אליעזר בן יהודה. כששפת הביבים שלו יוצאת מפעם לפעם להפוגה קלה, הידיים מדברות במקומה. את חרצובות לשונו חטפו בשעתם עידית סילמן, ניר אורבך, אילת שקד וחבריהם. כמותו, גם איציק זרקא, נוות ביתו ואחרים. ביב השופכים שיוצא מפיהם לא מוסיף כבוד למועמד שעבורו הם ממצים את פוטנציאל יכולותיהם.

לא נעים, אפילו דוחה ביותר, לצפות בסרטונים שבהם הם מככבים. אבל להם אין גלריית כלכלנים, בנקאים, ראשי הייטק, מדינאים במערב, שמנסחים יחד דף מסרים משותף שבתחתיתו מופיע תרשים זרימה לריסוק הכלכלה הישראלית ומעמדה הבין לאומי של המדינה. בשם הדמוקרטיה, בשם המלחמה עליה, אותם יפי נפש מוכנים להחריב הכל.

נכון. הם התחילו. אז מה? כדי לנקום בהם מצדיק לקרוא למרי אזרחי? הוגן לגייס משקיעים זרים כדי לפגוע בחיים של כולנו? לגיטימי לעודד את הנשיא האמריקני להגביר את הלחץ על ממשלת ישראל?

קל מאוד להרוס, רק חשוב לזכור: תצטרכו לשלוט כאן שנים רבות כדי שתצליחו לבנות מחדש את מה שחירבתם. אתם יודעים זאת, ובכל זאת בחרתם בשיטה המחליאה שלכם.

הם חושדים בלוין, ובצדק, שאחרי שראה את מה שמתחולל החליט לקדם את משנתו הרדיקלית בשיטת הסלאמי: חיתוך דק ומהיר בגוש הנקניק. רק שהם עושים בדיוק אותו הדבר: הפרוסות הראשונות מתוכנית הפירוק, כבר נפרסו. הממשלה משותקת; היא מתקשה להדביר את הטרור ואת יוקר המחיה.

אין פלא שהקשב אזל כשמרבית הדיונים מתקיימים על עניינים פוליטיים ומשברים פנים קואליציוניים. ברור שאין פנאי לקיים הערכות מצב ביטחוניות ולהתחיל לחשוב ברצינות איך מטפלים בכאב הראש באיו"ש.

כנ"ל גם בנושא הכלכלי. הפעולה האפקטיבית היחידה שנעשתה כדי להוריד את האינפלציה הגיעה מנגיד בנק ישראל. הממשלה לא הביאה, בשלב הזה, בשורה אמיתית לאזרחיה.

השיתוק הביטחוני והכלכלי נובע אומנם, גם, מתנודות אובייקטיביות, אבל בעיקר מהמצב הפנימי במדינה. הדו"ח השנתי של 'רשות החדשנות' שפורסם השבוע משקף האטה גדולה בתעשיית ההייטק המקומית יותר ממדינות אחרות בעולם. עכשיו רק ניתן לבדוק אם התשקיף הזה משמש קורא בקלפים שהציץ דקה לפני תצוגת התכלית המיסטית במנוע החיפוש; או לחלופין כנביא הזעם שאוחז באקדח הטעון מבעד לגלימה.

 3.

בכל הנוגע לכאוס הביטחוני הדברים ברורים ומדאיגים יותר: להנהגה שלנו אין מנדט לפעול כפי שפעלה בעבר נוכח איומים דומים.

כל מבצע, קטן כגדול, בוודאי מלחמות, יוצא לדרך עם אשראי בין לאומי. בדגש על אשראי אמריקני. היעדר תיאום בין הממשלות מתחיל בהחרמה של סמל שלטון כמו ראש ממשלה ומגיע מהר לסנקציות כואבות.

נכון להשבוע, הנשיא ביידן עדיין מתעקש שלא להזמין את רה"מ נתניהו לבית הלבן. חרף מאמצי האחרון שעד לבואו ידירו את רגליהם מהחדר הסגלגל סמלי שלטון נוספים, הנשיא הרצוג הוזמן ואישר הגעה.

בימים האחרונים המתיחות עלתה שלב. האמריקנים הודיעו כי יחדלו להעביר סיוע תקציבי למיזמי מחקר ופיתוח הממוקמים מעבר לקו הירוק.

המהלך הזה חמור מכפי שהוא נראה, מכיוון שלראשונה צעד כזה ננקט שלא במסגרת הגדרת הדרישה המסורתית של היושבים בבית הלבן מישראל, לחדש את התהליך המדיני. לאור זאת, התרגום היחידי להחלטה ברור: התנגדות עקרונית לממשלה.

4.

כבר בקרוב, ישראל תיאלץ לצאת למהלך צבאי במחנה הפליטים ג'נין.

אין לה הרבה ברירות; האיום הזה משווע לטיפול שורש.

חשוב להדגיש: ג'נין איננה במצב שבו היו רמאללה, שכם ואחיותיה, ערב מבצע 'חומת מגן'. לא בתעוזה ולא בכמות האירועים. בשונה משנות האינתיפאדה השנייה, צה"ל יכול לנוע בחופשיות בשטחי A, כולל בג'נין.

זה אולי מורכב יותר, כאוטי יותר ויותר, אבל אפשרי. גם היכולת המודיעינית גדולה דרמטית מכפי שהייתה.

ובכל זאת, היעדר התגובה הנדרשת לייצוא הטרור מצפון השומרון, נובע מהבידוד המדיני שבו נתונה הממשלה.

אנחנו יכולים לספר כי צה"ל דוחק בדרג המדיני, זה מספר שבועות, לעבור לביצוע. התוכניות מוכנות, היעדים סומנו, עכשיו ממתינים לאישור שלכם, אומרים בכירי הצבא לראש הממשלה. מתישהו, האור הירוק יינתן. עם זאת, בירושלים מבינים שמהלך צבאי דורש גיבוי אמריקני.

מהסיבה הזאת, קשה להבין מה הניע את ראש הממשלה לארגן לעצמו נסיעה מדינית לסין. הנקודה הרגישה בוושינגטון בימים אלו, היא הסינים. האם נתניהו מבקש לאותת בצעדו זה כי אם יימשך הבידוד על ממשלתו יש לו אופציות אחרות?

מלשכתו פעלו השבוע לשכנע כי המהלך תואם עם האמריקנים. מקורות בסביבתו אף אומרים כי ייתכן מאוד, שעוד לפני הביקור בוועידת החדשנות בבייג'ינג, נתניהו ייפגש עם ביידן.

נמתין ונראה.

5.

אפשר לקפל.

מלכתחילה, קוקטייל האלפים שרקחה התביעה היה סר טעם. ללא ראיית זהב בתיק 4000, עם יותר מדי פירות מורעלים שצמחו מחקירות מפוקפקות, ונוכח גרסאות סותרות שמסרו עדי המדינה – היה ניתן להעריך מראש להיכן כל זה הולך.

בשבוע שעבר קיבלנו את המסה הקריטית: הרכב השופטים זימן לישיבה, שלא מן המניין, את צוותי ההגנה והתביעה ומסר בידיהם, בעיצומו של המשפט, את הכרעת הדין. לא, זאת לא טעות: ההליך המשפטי בקושי סיים את חלקו הראשון, אבל השופטים כבר מודים: יהיה לנו קשה מאוד לבסס הרשעה בשוחד בתיק 'בזק-וואלה'.

ואם זה לא הספיק, הגיח השבוע המפכ"ל הקודם רוני אלשיך, ובריאיון רדיופוני הטיל את הפצצה הגדולה מכולן: "אי אפשר היה לנחש שראש הממשלה לא יתפטר, שהמפלגה לא תגיד שלטובת המדינה הוא צריך להתפטר ומישהו אחר ייכנס לשלטון", אמר.

התרגום קל למשתמש: הגשנו כתב אישום מתוך הנחה שזה יביא להתפטרות ראש הממשלה. כפי שאירע עם ראש הממשלה אולמרט.

במסגרת מוסף חג הפסח אשתקד, עמיתי אהרן קליגר ואנוכי קיימנו עם אלשיך ריאיון סוער.

התיק קורס, אמרנו לו כבר אז, קשה למצוא את האקדח המעשן. אלשיך התעקש: הראיות מוצקות; הסנגורים מהנדסים בהדלפותיהם את תודעת הציבור.

בבוקר יום רביעי התברר שמי שהנדס את תודעת הציבור זה אותו מפכ"ל שהמליץ על הגשת כתבי אישום – כדי להאיץ את הדחתו הפוליטית של נחקרו.

אם התיאור שנתן מדויק, מתבקש לפתוח כבר ומייד בחקירה פלילית. שראשי התביעה והאכיפה יעשו יד אחת כדי להביא למהפך שלטוני במדינה דמוקרטית? להיכן הגענו?

אחר כך ידברו איתנו על הסכנה מפני דיקטטורה. אלשיך, כך על פי הודאתו שלו, הוא-הוא הדיקטטור.

בשעתו, הקשינו עליו בעניין הראיות. הפער בין המילים הגבוהות לבין העדויות לא עשה שכל.

הוא טען שישנן ראיות זהב למכביר, אך הן אינן מוצגות בפני ההרכב, וזאת מכיוון שמרביתן קושרות את הגב' שרה נתניהו לאירועים והיא איננה נאשמת בתיק, ומשכך התביעה איננה יכולה לעשות בהן שימוש.

זה לא שכנע אותנו. המגבלות החלות על השופטים, אמרנו, אינן חלות על עיתונאים, ואם כך מה מעכב אותם לקבל ולפרסם גם חומרים שלא הוצגו בבית המשפט?

"ההדלפות כולן", אמר, "מגיעות מהסנגורים. הם העבירו לעיתונאים את מה שנוח היה להם להעביר".

ובהרחבה להסברו המפותל: היא הנותנת שההדלפות אינן מגיעות מהמשטרה. שאילו היו יוצאות ממנה, ודאי שאותן הקלטות וראיות תומכות היו עושות את דרכן לעיתונאים. לעומת זאת, הסנגורים המדליפים, העבירו רק את החומרים המשרתים את הלקוח שלהם.

לא הרפינו. בשורה התחתונה, התעקשנו, היו או לא היו שיחות שבהן נשמעת שרה נתניהו מדברת ברחל בתך הקטנה על עסקת השוחד וקושרת את בעלה אליה? "בוודאי", השיב הרנ"צ בדימוס, "חלק עצום מהראיות לא מוצג לבית המשפט כראיה, מפני שברגע שהחלטת להגיש כתב אישום רק נגד זה ולא נגד זה (נגד בנימין נתניהו ולא נגד שרה נתניהו. י"י), להגנה ניתנת אפשרות להתנגד לראיות רבות שחוסות תחת הטענה שהן אינן רלוונטיות לנאשם. ראיות שקושרות את גב' נתניהו ייפסלו להגשה בטענה שהן אינן רלוונטיות לתיק".

הריאיון התקיים בימים שבהם עד המדינה שלמה פילבר עמד על הדוכן והציג את גרסתו לאירועים. "מה שפילבר היה צריך לתת – הוא נתן", אמר אלשיך, "עד עכשיו הוא סיפק את הסחורה".

מה נאמר, עם כזאת סחורה, לא פלא שהשופטים מבקשים הכרעה ומייד.