שתיקת האביב  

כשכל האופציות נראות בעייתיות, שתיקה אחראית זאת אופציה

א.

קצר פה כל כך החגים. קצר וחטוף ושובר את הלב.

בכל שנה, ברגע הזה שבו הציפורניים נאבקות בדבק ומנסות לקלף את שכבות נייר-הכסף מהשיש, אני כואב על שאינני משורר. בכל שנה שחולפת, הכאב הולך וגדל. יותר מדי תחושות ומחשבות אופפות בחלל המטבח. פרֵדה, געגוע, עצב, שמחה, אופטימיות ומעל הכל הזמן שחולף ולא עוצר לרגע.

אבל אצבעות של פרוזה רגילה, גסות מכדי ללכוד אותם. כאן חייבים קווים דקיקים, שורות קטועות ויותר מטאפורות. איזה צמד מילים שינסה להגדיר את הצלילה הפתאומית הזו מחג, פסח, אל עוד קיץ חמים ומבולבל.

בשנה האחרונה זכיתי להכיר קהילה קטנה ואיכותית של משוררים מאנ"ש. 'מקום של אש' קוראים להם. אברכים ובעלי בתים עם נפש הומייה ולב רוגש, שיודעים להשתמש באותיות ועיצורים, כדי 'לשים לב לסגול הרועד' ובעיקר כדי למשש את הרוח ולחפש בחורי וסדקי הנפש.

השיעור הכי חשוב שלמדתי מהם: המסרים כתובים בכלל בחלק הריק שבין השורות.

עכשיו, כשציפוי המטבח החגיגי מאתמול נזרק אל פח האשפה של מחר, אני שומע את שתיקת השורות. הן מזכירות לי את כל ההבטחות שהתחייבנו ל'אחרי החגים', את החלומות שהיינו בטוחים שבשלב הזה של החיים כבר נצליח להגשים. והנה, הכל מתנפץ על השיש של השגרה. האם נותרנו באותו מקום. עם אותה עבודה ואותה נפש?

"ואתה ואני היודעים, עד כמה קצרים החיים. נדיב ונסער ומכאיב.

קצר פה כל כך

החגים".

ב.

שוין, סיימנו להתפייט. יש לנו הרבה מה לדבר.

נכון שהתגעגעתם לפוליטיקה? אז הנה היא פה, בוגדנית ומטופשת, ממש כמו שזכרנו אותה לפני הקורונה. במקרה שלה, שום חיסון לא יעזור, להפך, הוא עלול להצמיח זנבות ושבבים.

מישהו שיגר לי השבוע תיעוד מטקס השבעה בפרלמנט האנגלי. הכל זועק מלכות, משמר-כבוד, פרשים, מדי-שרד וברכות, מלכה. ואז אתה נזכר במופע המביך של ה'המלצות' בבית הנשיא. או גרוע יותר בטקס ההשבעה בכנסת. מאבטחים בנעלי קרוקס, פוליטיקאים בג'ינס, בקיצור כל התפאורה, ההתנסחות, ה'בובקעס' – ומרגיש 'מלכות' של סעודת יארצייט בשטיבל.

אז במקום לסבול מעוד נאום או המלצה, נברח לאחד המשלים הכי מפורסמים במחקרי 'קבלת החלטות'. יש לעניין הזה המון גרסאות. אריסטו כבר רמז עליו, גם חכמים מוסלמים במזרח התיכון כתבו אותו, אבל מי שניסח את הוורסיה הכי ברורה שלו, היה הפילוסוף הצרפתי ז'אן בורידן, שניסח את התאוריה הבאה:

קחו חמור, תדאגו שהוא יהיה רעב וגם צמא באותה מידה. תעמידו אותו בדיוק בנקודת האמצע – בין חבילת מספוא לבין דלי מים.

כאן מגיעה הדילמה של קבלת ההחלטות. כזכור, החמור גם רעב וגם צמא. עכשיו עליו להכריע למה לגשת קודם, למים או למספוא. אין שום עדיפות לאף אחד מן הצדדים. ומכיוון שאי אפשר לקבל שום החלטה רציונלית, החמור הזה ימשיך לחשוב ולחשוב עד שיתפגר גם מרעב וגם מצמא.

לא יודע כמה זה מחמיא, אבל החמור הזה הנציח את הפילוסוף הצרפתי שנושא את שמו 'חמורו של בורידן'. (וכן, הוא מובא גם בכמה ספרי מחשבה תורניים. כמו למשל 'דברי מנחם' של הרבי המופלא מאיצקאן-שטפנשט…)

ככל שזה נשמע מטומטם וחמורי, מסתבר שגם לבני אדם יש לא מעט רגעים כאלו. לפעמים מרוב אפשרויות שיש לנו, אנחנו בוחרים לא לעשות כלום. בניסוי מפורסם שנעשה בארה"ב, הציבו בסופרמרקט שני דוכני טעימות של ריבה. על דוכן אחד מבחר של שישה סוגים, ועל הדוכן השני מבחר של 24 ריבות. התוצאות מדהימות: 97 אחוזים מאלו שטעמו בדוכן הגדול של 24 הריבות – לא קנו כלום! לעומתם אלו שטעמו בדוכן הקטן, שלושים אחוז מתוכם קנו. כמה מוסר השכל.

אבל את מה שקורה בפוליטיקה הישראלית של 2021, אפילו אריסטו ובורידן לא יכלו לתאר. עם הדומה לחמורי בורידן, עומדים תקועים בין ימין לשמאל. מצד אחד מחייך אליהם השייח' מהתנועה האסלאמית, מהצד השני ממצמץ להם עורך הדין בן-גביר, ובתווך כולם עומדים עם אגו-נטול ומוח שעוד לא חזר מחופשת פסח. והנה אנו צועדים לבחירות חמישיות.

אינני גאון פוליטי, אין לי שום פתרון קסם שירבע כאן את העיגול. הפתרון היחיד שאני זוכר, הוא זה שטכנאי המחשבים נוהג להשיב לי כשאני מדווח שהמחשב מתנהג בצורה מוזרה. "תיגש אל התקע. תוציא. תמתין חמש דקות. תגיד תהילים. תחבר שוב ותנסה להפעיל שוב".

התהילים נראה לי רלוונטי גם פה. רק למען השם, איפה התקע?

ג.

ועכשיו לבורידן הפרטי שלנו. הציבור החרדי.

הדילמה שמסתמנת אכזרית למדי. מצד אחד חבירה לתנועה האסלאמית, מהצד השני חבירה ליהודים שונאי דת. שאלה מורכבת, מסובכת, שהתשובה עליה צריכה להיאמר בחדרי-חדרים. חז"ל קוראים לזה: חשש איבה.

אבל כמו שכבר למדנו, בזמננו, המרוץ אל הציוץ מכריע את הכל. הדברים הכי מורכבים מנוסחים בצורה מרושלת ואפילו מסוכנת ותוך רגע יש לך כותרת שפותחת מהדורות ומגיע עד ה'ניו יורק טיימס' – "עדיף ערבים מאשר שמאלנים". שום הסתייגות, שום דיוק. להפך, עיוות גמור של 'לשון רבו'. פופוליזם גס ומסוכן. חילול השם, במחיר K לייקים.

כל מי שרק עוצר לרגע ומנסה לחשוב מה עדיף, יודע עד כמה הסוגיה הזו מורכבת. התקשרתי השבוע לכמה יהודים בעלי-דעה – ליטאים, ספרדים וחסידים – לברר האם יש לנו עמדה מפורשת של גדולי הדורות. כולם יודעים לצטט ולדרוש פנים לכאן ולכאן.

גם אני זוכר את המכתב של מרן ה'אמרי אמת' מגור שמתאר "בעת שהלכתי בחוצות ירושלים, במקום אשר סבבו התושבים הערבים וגמליהם, כמעט בכל מקום עברי, פנו הדרך ביראת הכבוד. הלואי, שנזכה שתהיה מקצת מזה בכל המדינות" (-האירופיות).

נכון, מדובר באנשים מאמינים, שמרנים שיש להם אינטרסים די דומים. אבל אי אפשר להתעלם מהאג'נדות הג'יהאדיסטיות שמחזיקים אותם אנשים. האם בשביל תקציבים או כדי להימנע מעוד סבב בחירות – כדאי לחבור למחבקי מחבלים ולמעודדי רוצחים? האם כל מי שחושב אחרת הוא 'ימני סהרורי'?

אל תדאגו, הסוגיה המורכבת הזו לובנה ונידונה היטב. אינני חושב את עצמי לחכם יותר מהנציגים החרדים שנמצאים בשטח, ודאי שלא מול מי מחכמי ישראל. הקריאה כאן היא אל המשווקים. נערי התקשורת החמודים שיעשו הכל כולל הכל כדי לקבל עוד רגע של שידור או חשיפה.

האם מישהו מהם עצר רגע לפני ההקלדה, או ה'הדלפה', וחשב לרגע על ההשלכות של כותרת שמעדיפה מעריצי רוצחים מוסלמים על יהודים תל אביבים שנמאס להם מנתניהו? מה זה יעשה לעולם התשובה? איך זה ישפיע על דברים בעתיד? ובעיקר, איך זה נשמע במחוזות האנטישמיים שמחוץ לגבולות המדינה?

את השיעור בצניעות ובזהירות, למדתי השבוע מקולגה. זה התחיל כשניסיתי לכתוב כמה מילים 'נחרצות' על תופעת עבאס ורע"מ. פניתי לידיד שמבין בתחום, הפרשן המפורסם של גלי צה"ל לענייני ערבים, ג'קי חוגי ושאלתי: מה דעתך על המתרחש בחברה הערבית בישראל? התשובה הייתה: "לצערי זה לא התחום שלי". אז מה התחום שלך? "מדינות ערב ופלסטין". כן, יש הבדל. ובעיקר יש זהירות ויושרה. לא בכל תחום אתה רשאי להביע עמדה נחרצת.

ד.

זהו, מספיק עם פוליטיקה. עכשיו למה שמעניין באמת (אם אתם לא אנשי ספר, תעצרו כאן).

שעתיים לפני בדיקת חמץ הגעתי אל ביתו של המחבר והחוקר החסידי הרב מנחם מנדל קסטל בבני ברק, ויצאתי משם עם מתנה שעשתה לי את כל חול המועד. ספר חדש ועבה במיוחד (1047 עמודים), שפשוט – ותסלחו לי על הביטוי הפשוט – מעיף את המוח.

במקום לסחרר בסופרלטיבים, אכתוב שתי מילים שיקפיצו את כל אלו שמכירים: (הרב) יהושע מונדשיין (זצ"ל).

אם השם הזה לא מוכר לכם, תעשו בדק בית. מדובר בחוקר החסידי הכי מסקרן שהיה פה בדור האחרון. שילוב חד פעמי של חב"דניק שרוף שעבד בספרייה הלאומית. חוקר מחונן וידען כביר, כותב שנון כתער, שהספיק ב-67 שנותיו לכתוב חומר של כמה מחזורי חיים.

הידע הכביר שלו, הפך אותו לאוטוריטה. אין חוקר חסידות רציני שלא נתקל ונעזר בו (אפילו אני הקטן זכיתי להחליף עמו מייל קטן.)

קשה להסביר את החוויה והעושר האינטלקטואלי שנודפים מכל אחד מאלף העמודים בספר. כדי לקרוא אותו חייבים להיעזר בסימניות ועיפרון. כמעט כל כמה שורות יש חידוש, מחקרי, לשוני, ביבליוגרפי. זה לא רק סיפורי תולדות, אלא חילופי מכתבים מרתקים, ואפילו מדור רישום שמתפקע מרוב חומר.

ההפתעה הגדולה מגיעה כבר בהתחלה. מי שהכיר את החוקר הכי חריף בדור, שלא חשש מלשחוט את הפרות הכי קדושות ולהכחיש את הסיפורים הכי מפורסמים, שבא בקשר עם החוקרים הכי אתאיסטים בדור ויכול להם – מתגלה כ'עובד' חב"די ששואב את חיותו מהתקשרות אל הרבי ואל המשפיע שלו, הגה"ח רבי שלמה חיים קסלמן זצ"ל.

מתוך כל העושר תרשו לי לצטט משפט מחץ שעימו חתם רבי יהושע את אחד מפרסומיו: "וידוי אישי: כמו רבים שקדמוני, גם אני איני אובייקטיבי, אך שלא כמותם – אני מודה באשמה זו. ובַקָשתי מלפני קוראֵי דברי: אנא, השתדלו אתם להיות אובייקטיבים".

בקיצור, תעשו הכל כדי להשיג את הספר, להציג אותו בארון הספרים. לפחות להריח את הגאונות, לפתח שאיפות.