תאוריית השינוי

מה עושים כשהכל מסביב משתנה?

א

אלו היו ימים אחרים. העולם היה הרבה יותר מחייך וטוב. בסך הכל שמונה שנים חלפו מאז, אבל העולם השתנה לגמרי.

קשה להאמין, אבל אי שם לפני הקורונה, ילדים יהודים יכלו לאכול "בננית" ו"תותית" בלי חשבון. (טוב, אם עוד לא שמעתם, תתפסו רגע כיסא ותשבו. לא יודע איך לבשר, אבל בשבוע האחרון חברת הייצור הודיעה שהיא מפסיקה לייצר בננית ותותית. עכשיו תגידו לי, מה ילדים יהודיים יחלקו במסיבת סידור?! והכי מדהים, כזו גזירה נוראה וכל חברי הכנסת דוממים! ככה לעקור את מסורת החינוך הטהור?!)

באותה תקופה עליזה, אנשים מבוגרים גם יכלו לבלוס חצי מגש של פיצה ולקנח בבקבוק זירו או מקס, בלי שמישהו יספר להם שיש שם איזה חומר שנקרא אספרטיים שעפעס, לא כל כך טוב.

גם באופן אישי, העסק היה אז יותר צעיר. המדרגות היו יותר קלות, השיער יותר שחור והחליפה מידה פחות. וכן, גם לא היה מקום מסודר לשפוך את ההגיגים כל שבוע מחדש.

ובכל זאת את שש הנקישות בדלת אני זוכר כאילו ננקשו אתמול. נקישות בדלת בשעות הבוקר, תמיד מיועדות לצוות המטבח. מישהו נתקע בלי כוס חלב, או עם צורך לביצה.

אבל באותו בוקר הוא עמד שם: ידיד נפש וחבר לעבודה (דאז). הוא התנשף קמעה, חייך ושאל: כבר התפללת? כשהשבתי בחיוב, הושיט שקית שחורה ואמר: אל תבוא היום לעבודה לפני שסיימת לקרוא.

גם עכשיו, תוך כדי הקלדה, אני ממש מרגיש את הסקרנות מאז בוערת באצבעות. לפי השקית השחורה הבנתי שזה לא איזה ספר שחובה להתגאות בו בפני הילדים. הלכתי לחדר צדדי, וכמו שקורה לאצבעות סקרניות, הן לא מצליחות לפתוח את קשר השקית. הן נאלצות לקרוע וכמעט להיפצע.

ספרון דקיק הציץ לעברי. הגרפיקה של הכריכה, הייתה ממש חסכנית. אותיות כחולות ענקיות ששאלו: "מי הזיז את הגבינה שלי?"

פתחתי. התברר לי שאני מחזיק את אחד מספרי העזרה העצמית הכי מפורסמים בעולם. התחלתי לקרוא, וכאן הגיעה האכזבה. מין סיפור-ילדים שעוסק בשני עכברים 'רצרצן' ו'רחרחן' שמחפשים גבינה צהובה בתוך מחילות.

התחלתי לקרוא בעמידה. אלא שמכיוון שמדובר בימים שלפני 'עידן החולדות' בבני ברק; ומכיוון שכותב השורות באופן כללי מתקשה להיכנס למוחם של בעלי חיים – היה קצת קשה להתחבר. גם סגנון הכתיבה, לא מעניין. רק דבר אחד ידעתי: החבר שלי טרח לטפס שלוש קומות, כנראה חשוב שאקרא.

עכשיו, בגלל שאנחנו מספיק קרובים, תרשו לי לתמצת לכם את המסר בשורה אחת, בלי עכברים ובלי מחילות:

יש מקרים בעולם, שהמציאות סביבנו משתנה (מישהו הזיז את הגבינה שהיינו רגילים לפגוש כל יום באותו מקום). כעת, ממש לא משנה אם אנחנו אוהבים את השינוי או מתעבים אותו. אם לא נזרום ונשתנה; אם לא נתחיל לחפש את הגבינה במקום החדש – כנראה נישאר רעבים, מתוסכלים, ולפחות במקרה של העכבר, גם גוססים.

לפחות באותה נקודת זמן, החבר שלי הציל אותי מפיטורין, אבל זה כבר לפעם אחרת.

ב

כמו בכל עיוות חשיבה, הרבה יותר קל לזהות את זה בסביבה, מאשר בתוכנו.

בשבועות האחרונים, יצא לי להשתתף בכמה מפגשים נוגעים ללב. המשתתפים ברובם אנשים טובים, עשירים, מוצלחים. כמעט כל אחד מהם מחזיק בסיפורי גבורה צבאיים, או לחלופין בהישגים אקדמיים חובקי עולם, וכמובן בהצלחות הייטק מפורסמות.

במקום לחגוג את החיים, במקום לתכנן את החופשה המשפחתית הקבועה ששווה את המשכורת השנתית שלי, הם מסתובבים בימים אלו מוטרפים מאימה ותסכול. הם מביטים בך החרדי עם החאלטל, וממש מתחננים: "מה אתם חושבים שיהיה פה הסוף?"

בניגוד למה שמספרים לנו בערוצי הימין, רוב החבר'ה האלו – שמונה מכל עשרה שפגשתי – ממש לא מעמידים פנים. הם באמת מפחדים. אפשר להיות ציניים, אבל אי אפשר לא להבין שיש פה מאות אלפי איש שבימים אלו חשים שהשלטון עומד לרסק אותם. (וכן, הם טועים. ממש טועים. הם קורבנות של תקשורת מסיתה ומפחידה).

ממש קל, ואפילו מפתה, לגחך עליהם.

בלי מאמץ אפשר לסגנן טור שלם על כל הפריווילגים המפונפנים, לוגמי אספרסו נטול קפאין עם חלב שקדים, שירדו ממגדלי היוקרה, נעמדו בחום היום על גשרים עם שלטים מפולפלים וצווחו בקול נאיבי של חדר מורים 'בושה'. אוי-יוי-יוי. האס'ט גיעהרט א מעשה.

אבל כשמתיישבים לשיחה עם האנשים הללו, ובעיקר כשמביטים להם בעיניים ושומעים את הנואשות – הלב יוצא מרחמים. הילדים של חורף 92', שזוכרים את איתמר בן-גביר כמי שמאיים לרצוח את ראש הממשלה האהוב שלהם, לא מסוגלים להאמין שהיום הוא השר לביטחון לאומי שמכתיב כמה שפריצים של מכתזית הם יחטפו. וזו רק דוגמה אחת.

ראש הסטארט-אפ שלהם הוגה בימים אלו תוכניות נוגעות ללב. אלו רוצים לפרק את המדינה לקנטונים, אלו רוצים להקים גוף ייעוץ של מאה חכמים, ויש כבר מחוזות ששוקדים בהם על הקמת 'סנהדרין' חדשה.

המוח האנושי, ובעיקר הלב, מוכנים לעשות הכל, כדי לאפשר לנו לא להתבונן למציאות בעיניים. הרבה יותר קל לעמוד יום שלם בשמש הקופחת, לספוג בעיטה של פרש, ורק לא להסכים להבין שהמציאות כבר השתנתה. הגבינה כבר זזה. עכשיו נותר בעיקר להפנים, ואז להתחיל לחשב מסלול מחדש.

ג

אלא שכאמור, עיוותי חשיבה הם משהו נוראי. כשזה קורה אצל הזולת, זה גורם חיוך; אבל כשזה מתרחש אצלך בנפש, אתה יכול רק לבכות.

בעולם הישיבות נוהגים לצטט את אחד ממשלי ה'חפץ חיים' שתיאר גנרל זקן, שניסה להיאבק בשדה קרב מודרני באמצעות טכנולוגיות עתיקות של חיצים וקשתות. הנמשל מדבר עלינו, ציבור שומרי התורה – שנאבקים כבר מאות שנים על שמירת הדרך, ובכל כמה שנים אנו מעדכנים את כלי המלחמה, שיתאימו לסביבה.

וכאן אני מסתכן להרהר בנושא שאינני בקי בו. הרהור שאם הוא יתפרש לא נכון – הוא עלול להכעיס כמה יהודים. בשבועות האחרונים, למדתי שבחורי הישיבות נוהגים לקיים בקעמפים של 'בין הזמנים' תחרות נאומים של די-בייט. ויכוח שבו כל צד חייב ללטש טיעון, גם אם הוא לא בטוח בו. קיצר: תראו את הקטע הבא כחלק מדי-בייט. אם אתם לא מסכימים איתו, פשוט תחשבו הפוך.

אם נחזור למשל שבו פתחנו, הסקטור שהכי מתקשה לקלוט שינויים, הוא סקטור 'הגנרלים הזקנים'. דווקא הם, שהכתפיים שלהם כורעות מרוב מדליות; הם שניצחו במלחמות במו ידיהם – לא מסוגלים להבין שזהו, אין צורך יותר להשתמש בחרבות. היום אפשר ללחוץ על כפתור ולהשיג אפקט הרבה יותר דרמטי.

וכאן אני מגיע להרהר במה שמתחולל בשנים האחרונות בתנועת שס הקדושה.

הסיפור שלה מדהים. קבוצת אברכים צעירים – בנשיאות מרן הגר"ע יוסף זצ"ל – חוללה את אחת המהפכות הכי מטלטלות בהיסטוריה היהודית. הקימה, תוך שלושים שנה, עולם תורה עצום. משגשג, פורח. אלפי דיינים, רבנים, מחברי ספרים; אלפי עסקנים, נדיבים. בקיצור, ה'עטרה' צמחה הרבה יותר מ'יושנה' (לפחות בכמות).

אלא שאם להשתמש בדימוי מפרשת השבוע, לפעמים 'דור המהפכה' של יוצאי מצרים, מתקשה להיכנס אל הארץ הנושבת. הוא רגיל לשוטט במדבר, לאכול מן וללחום בנחשים ועקרבים.

לא תמיד המחשבות הללו עולות, בעיקר מול מה שמתחולל לקראת הבחירות לרשויות המקומיות. אתה מסתכל על בורסת השמות המוניציפלית, בבני-ברק, באלעד, בביתר ובבית שמש. בעוד המפלגות האחיות מצמיחות דורות של עסקנים יעילים וחדים שיכולים לנצח בבחירות, איכשהו הגנרלים הזקנים בשס יודעים שכדי לנצח אין ברירה אלא להצניח שמות ולהעביר מפה ומשם; להחזיר אנשים מהזירה הארצית למקומית. כולי האי ואולי.

ושלא תטעו. כל מי שטיפה בא במגע עם הבריות, יודע שלא חסר חומר אנושי מעולה בסיעה הזו. הדור הצעיר בשס, מפתיע בכל קנה מידה. תפגשו אותם בישיבות, בכוללים, בעולם העסקים. מדובר באנשים הכי מבריקים ורהוטים. אוסף של גנרלים צעירים שמשלבים השקפה ישיבתית, עם דיבור ישראלי הרבה יותר שוטף ונהיר משל אחיהם מ'אגודה' ו'דגל'.

אז איפה כל זה נתקע?

לרגעים נראה שההסבר נעוץ במבנה ההיררכי. יש תחושה שבמקום לפתח ולהעצים את הדור הבא של העסקנים, דור הגנרלים עתיר הזכויות מתקשה לשחרר. ייתכן שבמקום לבחון עסקנים לפי הצלחות, בוחנים אותם לפי 'נאמנות' ו'צייתנות'. ו'נאמנות', כידוע, לא תמיד מסתדרת עם כישרון עצמאי.

הנה למשל, רק השבוע התבשרנו על כך שגנרל צעיר ומעולה – שר הפנים משה ארבל – אדם שהדהים את כל מדינת ישראל ביכולות המופלאות שהוכיח בכל תחום, כבר מדבר על עזיבת התפקיד בסוף הקדנציה. ארבל יצטרף לרשימת הכישרונות של אריאל אטיאס ועוד, שכנראה היו 'טובים מדי' ומשכך נכשלו במבחן הנאמנות העיוורת.

ולא, שלא יובן חלילה לא נכון. זו 'הערצה' הכי מוצדקת שיש. כל יהודי שמבין מה חוללו ראשי תנועת שס בעולם התורה, לא יכול שלא להעריץ ולנשק את כפות רגליהם. ודאי כאשר מדובר על אלו שגדלו והתחנכו על ברכי המהפכה הזו.

אך האם לא הגיעה העת להמשיך את המהפכה הלאה? להעצים את הדור הבא של העסקנים? לתת להם לפרוח ולהתעצם לפי דרכם ומעלליהם?

כאמור, רק נקודה למחשבה. (וכן, אתם צודקים. המצב בזירה הארצית של המפלגה האשכנזית, לא הרבה יותר טוב)

ד

וברוח הימים החשובים שאנו ניצבים בהם, כאשר מדברים על שינויים ודרכים, אי אפשר שלא לחשוב על השינוי הכי חשוב שמתחולל בחיים שלנו.

מפני חטאינו, גלינו, התרחקנו, ואין אנחנו יכולים. המציאות הזו דורשת מאיתנו להשתנות, להיטיב מעשים, לשפר דרכים.

והלוואי שנזכה כבר לראות בשינוי שאנו כל כך מייחלים לו. הגאולה שתשנה את כל העולם, ובעיקר את העולם הפנימי שלנו, שתעשה אותו טוב וזך יותר.