תאכלו מתוקים

מארמון ורסאי ועד למאה שערים, מסע בעקבות רעיון

א. היא הייתה כנראה הדוגמה הכי מובהקת למי שנולד עם כפית של זהב בפה. את האוויר הראשון בחייה היא נשמה באחד החדרים המפוארים של 'ארמון הופבורג' בווינה (הספיקו לי ארבעים דקות של שוטטות, לפני כמה שנים, כדי לא לשכוח לעולם את הפאר הבלתי נתפס). ומאז, כפיות הזהב רק הלכו ונערמו.

כילדה קטנה, כל מי שנתקל בה משוטטת בארמון, כולל המלחין האגדי מוצרט, נשבה בקסמה ובפיקחותה שלה. אבל היא גם ההוכחה, שכסף ופינוק עשויים להפוך לטרגדיה. אבא שלה, הקיסר פרנץ הראשון, אומנם היה איש כספים דגול, אבל מי ששלט בבית וגם במדינה הייתה דווקא אמא שלה, מריה תרזה המפורסמת בקנאותה האנטישמית.

לא רק היהודים והמיעוטים סבלו ממנה. גם ילדיה רעדו מפניה והפכו לכלי שרת בלוח השחמט הפוליטי.

היא ניהלה את חייהם, ואף השיאה אותם לפי שיקולים פוליטיים. את מארי, הבת השלישית והמפונקת, היא ייעדה לפתרון הפלונטר שצץ אז מול הממלכה הצרפתית.

הבת הקטנה נאלצה ללמוד צרפתית, לעבור טיפול ליישור שיניים, ואז להתחתן עם מי שלימים יהיה הקיסר לואי ה-16. ומכאן, כמו שנהוג לומר, כל השאר טרגדיה. הילדה המפונקת לא סבלה את העם הצרפתי, וזה היה הדדי. לאורך כל חייה הסתגרה בארמונות, השתתפה בנשפים אבל לא טרחה להראות את עצמה בפני העם שלה.

למארי אנטואנט היה הכל: כישרון, פיקחות, נימוסים – רק לא דבר אחד שהיום יש לכל איש ציבור לפחות שלושה – יועץ תקשורת; מישהו שיסביר לה שכל תכשיט נוסף שלה מוסיף עוד מיליון איכרים עניים שמתעבים אותה. כשהיא תקלוט את זה, כבר יהיה מאוחר. בינתיים יפיצו עליה שמועות מחרידות, יסיתו נגדה ויכלאו אותה בכלא. זה ייגמר בדם.

ציירים ומשוררים רבים ינסו לתאר את המלכה הענוגה, שצועדת זקופה ומלכותית, בדיוק כפי שאימה לימדה אותה, היישר אל הגרדום, כאשר מכל עבר נשמע זעם ההמון שהיא מעולם לא טרחה לראות בחייה.

ומה פתאום נזכרתי במלכה מצרפת של לפני מאתיים ושלושים שנה? בעיקר בגלל שאם כבר לדבר פוליטיקה, עדיף בסטייל צרפתי. אבל גם בגלל אחד המשפטים הכי מפורסמים שהמלכה מארי מעולם לא אמרה, אך מיליארדי אנשים מספרים עליה: כשבאו האיכרים להפגין מחוץ לארמונה שאין להם לחם, המלכה לא הבינה את הבעיה: 'אם אין להם לחם, שיאכלו 'בריוש" (-חלה יוקרתית).

אז אולי המלכה הצרפתית לא אמרה את המשפט הזה, אבל הממשלה הנכנסת יישמה אותו. השבוע, החל גל אכזרי של העלאת מחירים. בחשמל, במשכנתה, בדלק ובכל מוצרי היסוד. האזרחים נאנקים – ושר האוצר יוצא ב'בשורה' לחרדים: אם אין לכם חשמל, תנו לילדים שלכם משקאות עם סוכר. ואם יהיו בעיות רפואיות ח"ו, לא נורא, דרעי ידאג לכם לעוד בית חולים בפריפריה.

ב. לא יודע אם זה קשור לחד-פעמי שלנו, אבל מה שברור, שכדור הארץ מתחיל להראות סימנים שלא נוח לו עם מה שאנחנו מחוללים לו. קצת כמו לפני המבול, הטיפות הראשונות כבר בשטח. נהרות מתייבשים באירופה, קיפאון מוות באמריקה ורוחות סערה שוברות לנו את החלונות. ואנחנו עסוקים.

אבל למי יש זמן לדאוג לאקלים, כשכל העסק מסביב מסתחרר. כשלושים אנשים נחושים, קיבלו השבוע תיקים ומשרדים – שלחלקם הגדול יש השפעה ישירה על החיים של כולנו. על המיסים שנשלם, על הכבישים שניסע, על החשמל שנצרוך ועל הצבא שיאבטח פה.

והאמת שעם כל המון הסימפתיה ל'שותפים הטבעיים', ההתנהלות של כמה וכמה שרים מהימין יותר ממבחילה ובעיקר מדאיגה. ביטול המס על המשקאות המתוקים – הוא רק סימפטום של פופוליזם לא מחוכם. של מדיניות 'אצבע בעין' שלא חושבת לגופו של עניין.

וכאן חברים, ניאלץ לעסוק שוב במה שהיוונים הקודמים קראו 'לוגיקה' – תורת ההיגיון. הלוגיקה אמורה לשמש כל אדם משכיל, כשהוא חושב על עניין מסוים, ובעיקר כשהוא מתווכח ומתפלמס עם מישהו אחר. מי ששואף לחקור אחר האמת, חייב להשתמש בלוגיקה (ואם זה מריח לכם כמו משהו יווני, ממש מומלץ להכיר את 'ספר המליצה' ו'ספר ההגיון' שכתב רבנו הרמח"ל, המוקדשים לעניין הזה).

אחד הכשלים הכי מפורסמים בוויכוח, נקרא ביוונית 'אַד הוֹמִינֶם' – טיעון לגופו של אדם. דוגמה שכיחה: מישהו מעלה טענה מקצועית – ואנו מטיחים בו שהוא 'סמולני'. גם אם זה נכון, זה עדיין לא משנה את הטענה המקצועית.

במקום להתפלמס ביוונית, אפשר להשתמש במטבע הלשון שטבע רבנו הרמב"ם בשמונה פרקים: 'שמע את האמת – ממי שאמרה'. כלומר, לפעמים אדם שאינו ראוי ואינו הגון, אומר משהו צודק שמומלץ לנו להקשיב ולאמץ.

העידן הפוליטי שלנו הוא חגיגה אחת גדולה של 'אד-הומינם'. במקום להתבונן במהות, אנשים נמדדים בזהות. במקום לדון על מס מסוים אם הוא טוב או רע, דנים מי הטיל אותו ולאיזו מפלגה הוא שייך. מי ששמע השבוע למשל את הנאום של שרת התחבורה הנכנסת, לא יכול היה שלא להיחרד. אישה פופוליסטית שמשוכנעת בעומק נשמתה שכדאי לאבד טריליוני שקלים מהכיס של כולנו, רק כדי להראות 'לסמולנים'. היא גם תמנה אנשים לא מוכשרים ולא ראויים, רק בגלל שהם ימניים.

ורגב היא אפילו לא קצה הקרחון. מי שמתבונן במה שקורה פה, קולט שיש פה קבוצה מסוימת (יש שיאמרו שמדובר במישהו צעיר עם שם המשפחה 'נתניהו') שמשוכנעת שזה הזמן שבו ה'מדינה' – כלומר הכיס של כולנו – אמורה לסדר ג'ובים לכל הפעילים במרכז הליכוד.

מה שהכי מתסכל, שבוויכוח כזה – כל אחד חייב להביע עמדה. אתה חייב לבחור אם אתה בימין או בשמאל. אם תדבר מילה נגד שרת התחבורה רגב, בהכרח שאתה מסכים עם השרה הקודמת מיכאלי. וכמובן, אם אתה חושב שהאחרונה הייתה שרה כושלת, אתה אמור לקבל את כל הטירוף החדש.

ומי שסובל יותר מכולם – אלו אנחנו, בני המגזר החרדי. אנחנו, שמעולם לא היינו לא שמאל ולא ימין, מוצאים את עצמנו שוב ושוב נדחקים להגן על 'השותפים הטבעיים' שלנו. ובשבועות האחרונים מתברר שזה לא קל. ודאי לא כשהשותפים הללו הם אנשים כמו סטרוק, מעוז, אוחנה ובן גביר.

פתאום החרדי מוצא את עצמו במלכוד. הוא רוצה לצרוח מחאה כנגד העלייה של בן גביר להר הבית, או כנגד עניינים אחרים שמכעיסים אותו, אבל אז הוא יחבור חלילה ל'ערב רב' של השמאל. והמלכוד רק הולך ומחריף.

ג. ופתאום, בתוך האפלה המחשבתית, הפציע טור אחד קטן שפורסם בעיתונות החרדית – ובעיניי ראוי לכל חרדי חושב להדפיס ולקרוא בו.

"אתמול", כתב שומר הגחלת האגודאי ר' מאיר פרוש, "חתמתי על האמנה לכהונת שר ירושלים ומסורת ישראל". שימו לב למילים מדויקות שכותב אדם שרק אתמול מונה לשר במדינה. "המינוי לשר, לא אמור לרגש יהודי הנמנה על שורות היהדות החרדית". בום!

אם אתם קצת בעניין של היסטוריה והשקפה, ממש מומלץ לכם לקרוא את ההמשך. ר' מאיר מרענן את הזיכרון החרדי וחוזר שמונים שנים אחורה, כדי לספר בתמצית על עמדת גדולי ישראל בסוגיית המינוי לתפקיד שר. הוא מתחיל בשר החרדי הראשון, מורנו רבי יצחק מאיר לוין זצ"ל, וממשיך לסקור את הסיבות והשיטות בסדר מופתי.

אבל יותר מכל מידע היסטורי, בטור הזה נמצא הדבר שהכי חסר במרחב פה: פרספקטיבה. מישהו שיזכיר לכולנו את מה שפעם היה ברור ופשוט לכולם. החרדים כבר אינם שמאל ואינם ימין. אין להם 'שותפים טבעיים', ואדרבה, הם עושים כל מה שאפשר כדי לא לקחת אחריות ולא להיות 'חלק'.

כשחרדי כמו מאיר פרוש, מסתובב בכנסת – הוא צועד עם היסטוריה שמתחילה ב'פלסטין' שלפני קום המדינה. ולכן הוא מעולם לא טרח לברר באיזה סוג של כרת הח"כ החילוני שמולו עשוי להיכשל. במקום להתקוטט על עוד טיפת אחריות, הוא מצהיר ש"למרות רצוני לפעול כסגן שר, לא נותרה בידי ברירה כי אם לשמש כשר". והוא כמובן עושה זאת באישור המועצת ולפי "החלטת גדולי ישראל לפני הקמת המדינה".

בעיניי חסרה רק מילה אחת בתואר. שר ירושלים ומסורת – אגודת-ישראל.

ד. ואם כבר מסורת וירושלים, אני חייב לשתף בחוויה אישית:

כבר יותר מחודש שאני נמצא במסע מטלטל ומרגש. הכל התחיל כשעליתי אל בית ידידי הרב בנימין קלוגר. אם השם הזה לא מוכר לכם, תראו מהר לעשות שיעורי בית. מדובר באוצר הבלום של כל מה שקשור לירושלים העתיקה ולא רק. בארכיון הביתי שלו, אפשר למצוא כל פשקוויל, מידע, סיפור ותמונה שקשורים לעיר הקודש במאות האחרונות. ומה שיותר מפעים, שכאשר מתחילים לשוחח עימו, מתברר שהארכיון האמיתי נמצא במוחו וליבו.

ר' בנימין כבר הוציא מדף שלם של ספרים. כל אחד מהם יותר מרתק ועשיר מקודמו. אבל היצירה האחרונה שלו, עשויה לגרום לכם סחרחורת של תענוג. אלבום יוקרתי של יותר מ-500 עמודים צפופים וגדושים, "מזכרונותיו של מאה שערים'דיגר".

המחבר לוקח אותנו לטיול הכי מדהים שיש בסמטאות. עוצר בכל בית, מספר את כל מה שמעניין בו. שימו לב למספרים: 1,350 תמונות ומסמכים – שאת רובם לא ראיתם מעולם. ויש גם 1,888 שמות של יהודים שמוזכרים במסע הזה.

ר' בנימין הוא מורה הדרך הכי טוב שאפשר לבקש. ידען כביר, חריף לשון ועז מבט. את רוב הדמויות הוא הכיר אישית, את חלק מהן צילם במצלמתו הישנה. ועכשיו הוא מציע חוויה מסחררת של סיפורים, אנקדוטות, פרקי היסטוריה, מפגשים עם צדיקים ומנהיגים, כמו גם התחככות ב'טיפוסים' צבעוניים.

קיצר, אם אתם ירושלמולוגיים, סומך עליכם שתשיגו את הספר.