תהיו זוועהילערס

רשימת הרגע האחרון

נהיה קצת מעיק ללכת ברחוב.

כל חתונה – מלחמה, כל שחרית – חגיגה.

הגרונות ניחרים, והצעקות עולות עד לב השמיים.

והטענות, הו הטענות, הן שחוקות עד עפר.

מצד אחד: הציבור הליטאי, מהצד השני: הצד החסידי, באמצע המון צוהל ושש אלי קרב.

צד אחד צווח: אנחנו מביאים את כל הקולות והם עושים מה שהם רוצים. לא נתפשר על החינוך הטהור (!) יש גבול כמה אנחנו יכולים לספוג. תתיישרו או שתחטפו. נרוץ לבד. יש לנו קולות בנקר. לכם אין כלום.

והצד השני בקול ניחר לא פחות – עם אותן טענות שמלוות אותנו כבר שלושה עשורים ברצף: הם מזלזלים בכבוד האדמו"רים שלנו. שנים סחבנו אותם על הגב עד שהם נהיו עצמאים וקיבלו רק שני מנדטים. ובכלל, לא ידוע על מגפה אצל החסידים שגרעה רבבות מצביעים. אנחנו לא פחות גדולים. כל המספרים ההזויים שהם מפריחים לאוויר הם ההוכחה הכי טובה שחייבים להתחיל ללמוד חשבון ב'חדרים'. וכו' וכו'.

כל מי שמסתובב בימים האחרונים בריכוזים החרדיים לא יכול להימלט משרשרת הטענות הלעוסה עד אימה של כל הצדדים.

הטור הזה כמובן לא עוסק במהות. יש לו למאבק העקרוני המקום המקודש שלו שאותו מכוונים גדולי ישראל, עפר אנחנו תחת כפות רגליהם. אני מדבר על הדרבי ברחוב. על איך ויכוח רוחני פשט ולבש צורה ונראה כמו זירת אגרוף.

אני לא מתלונן חס ושלום על המצב. שנים לא מעטות התפרנסתי בדיוק מזה.

מהמקצוע שנקרא כתב פוליטי.

לא לפני הרבה זמן, מדי שבוע הייתי 'חושף' מה ליצמן אמר על גפני, מביא את הדרמה 'מאחורי הקלעים' בחדר של דרעי והציטוטים 'המלאים' מהחדרים הסגורים. אמת, החדרים לא תמיד היו סגורים, הדרמה היחידה בחדר של דרעי התרחשה במוחי הקודח, וליצמן לא תמיד אמר על גפני, אבל זה מה שהציבור רצה – וזה מה שהוא קיבל.

לא נעים לי לבאס את המתגוששים, אבל שום דבר ממה שקורה היום ברחוב החרדי הוא לא חסר תקדים. אפילו דרמה של ממש אין פה.

בשלושים שנה האחרונות, באופן מסורתי וקבוע, האחרונים שמגיחים ברגע האחרון עם הנשמה ביד להגיש את הרשימה לוועדת הבחירות, ממש דקה אחרי חצות, הם אנשי 'יהדות התורה'. תמיד מגיעים מותשים ומבוהלים, אחרי שמרטו זה את שערותיו של זה ולא ישנו חמישה לילות ברציפות, מגישים רשימה מלאה בנספחים וכוכביות ומתחננים בפני השופט המרוט מעייפות שיתחשב בהם ויקבל את הרשימה למרות האיחור.

ההסכם בין הצדדים נראה יותר כמו אנציקלופדיה עם הערות ודיוקים, שמשקללים כמובן את תפקיד העוזר של הח"כ שייכנס לרוטציה לתקופת הבחירות, ולאן ילך הדלקן בתקופה האחרונה של הקדנציה אם נציג 'דגל' יסרב לפנות את מקומו לנציג צאנז, תרחיש שהסיכוי שלו שווה ערך למינוי של הדר מוכתר למנכ"לית 'החינוך העצמאי'.

אבל נציגינו המסורים לא הותירו שום דבר ליד המקרה, והשתדלו תמיד למלא את ימי המריבה המותרים על פי חוק עד לשנייה האחרונה. במשך שנים האיום על ריצה נפרדת נמצא על השולחן, תמיד מכריזים אותו בפנים רציניות, וכן-כן, תמיד גם יש האומרים ש"הפעם זה לא דומה לשום דבר שהיה קודם. הפעם זה רציני".

אין באמת חדש תחת השמש.

…

דגל עולה באש

משהו אחד בכל זאת חדש הפעם.

זו לא מערכת הבחירות הנוכחית כמו רוח התקופה.

במשך שנים ידע הציבור החרדי להבדיל בין עיקר לטפל. המפלגות החרדיות נשלחו לכנסת לדאוג לעולם התורה, להביא קצת קצבאות לאברכים ולדאוג לצרכים הבסיסיים של הציבור החרדי. תופעות הלוואי הפחות נעימות של כל זה, היו המריבות והמאבקים הפנימיים. ברור לכולם שאף אחד הוא לא מלאך שרת, ובמקום שיש כסף וכבוד יהיו קצת מריבות. אבל זה היה הטפל, הרע ההכרחי שנדרש בשביל לדאוג לעולם התורה.

בתקופה האחרונה, קשה לשים את האצבע על הזמן המדויק שזה קרה, השתנו כללי המשחק.

העיקר נהיה טפל והטפל – עיקר.

נראה כי הציבור החרדי הפך את המפלגות עצמן לחזות הכל. מפלטפורמה טכנית לשמירה על ציפור הנפש מול הפריץ, הן הפכו לקבוצות ספורט.

המפלגות הפכו מאמצעי, מכלי להשגת מטרה – למטרה בעצמה.

זה התחיל אצל הצעירים, אבל מטפס בהדרגה גם למעלה. היחס למפלגות הפך להיות כמו היחס לקבוצות כדורגל. אהדה בכל מחיר, ושנאה יוקדת לקבוצה היריבה. לא משנה מה הסיבה. יש היום לא מעט צעירים שמזוהים עם מפלגה מסוימת, שמרשים לעצמם לדבר כל דבר אסור על מנהיגי מפלגות אחרות – ובכלל לא משנה מה סיבת הוויכוח.

וזה דבר די חדש.

כי מלבד מספר מצומצם של מערכות בחירות שבהן היה מתח בין המפלגות החרדיות, בימים כתיקונם הן חיו זו לצד זו, באהבה ובאחווה, וכמעט בכל ריכוז חרדי אפשר היה לראות בניינים מקושטים בשלל מודעות של המפלגות החרדיות. חיות זו לצד זו בשמחה ובשלום.

אבל נראה שכל זה הולך ומשתנה לנגד עינינו.

ויש לזה סימפטומים נוספים. אנחנו רואים את זה בדיבורים על 'חשיבות הגוש', בהערצה חסרת תקדים למנהיגים פוליטיים, ובעיקר-בעיקר ביחס למפלגות אחרות. מי גוש מה גוש. ממתי הציבור החרדי הוא חלק מגוש לאומי?!

וזה זמן לעצור רגע, ולחשוב בשביל מה באנו לפה ולמה אנחנו הולכים.

אם צעירים מרשים לעצמם לדבר בזלזול, בגסות, נגד גדולי ישראל רק כי הותרה הרצועה הפוליטית – צריך לעשות פה חושבים מחדש, איך מחזירים את השד לבקבוק.

עוד עשר שנים – איזה עשר, שנה, אף אחד לא יזכור שהייתה מריבה בין דגל לאגודה. החיים יחזרו למסלולם, אבל ההרגלים של הזלזול והבוז לא ילכו לשום מקום. הם פה בשביל להישאר.

באופן שמצריך תחקיר בפני עצמו, את הפיכת המפלגות לקבוצות כדורגל, רואים בעיקר בוויכוחים של אנשים שבלשון עדינה אפשר לומר שתרי"ג המצוות הן לא נר לרגליהם. הם לא שומרים על קלה אפילו כקלה. לא בעניין בקיצור. אבל כשמגיע ויכוח פוליטי – הם הראשונים שקופצים.

משני הצדדים.

אחד מהם ימחה על הפגיעה בחינוך הטהור, אף על פי שרק בשבוע שעבר הוא סיים תואר שלישי באקדמיה והילדים שלו התקשו להתקבל אפילו לממ"ח, ועמיתו יצעק על הפגיעה באדמו"רים אף על פי שהפעם האחרונה שהוא ראה ביס-מדרש מבפנים הייתה באופרוף שלו לפני למעלה משני עשורים.

זה קורה כי המהות נעלמה, והכיתתיות השתלטה על הכל. ואם זו כמו קבוצת כדורגל, אז עד הסוף. ואף על פי שאני סובל מעודף משקל, וספורט אצלי זה לפתוח שקיות חטיפים – עדיין מותר לי להביע דעה ולחלק ציונים לביצועים של ההוא, ולפרשן את חֶדלון האישים של ההוא.

אנשים איבדו קשר לטיעונים עצמם, הכל מדוקלם כמו הג'ינגלים מטדי. רק חסר לנו את השיר 'דגל עולה באש'.

…

מודל זוועהיל

ודווקא בפינה קטנה אחת בשכונת בית ישראל בירושלים – מצאו את הנוסחה.

מי היה מאמין.

האדמו"ר מזוועהיל נפטר בפתאומיות בגיל 66. אף אחד מהחסידים לא התכונן למכה הזו. בימינו גדולי תורה מאריכים ימים, אבל כאן שוד ושבר, מנהיג רוחני בשיא כוחו ופריחתו עולה בסערה השמיימה. יום קודם לכן נשא את משנתו החינוכית בפני מאות, ולמחרת הוא עטוף בטלית מול ארון הקודש. שבר נורא.

נוהג מקובל בעולם החסידי הוא להכריז כבר בהלוויה על זהות הממשיך. ההלם הפתאומי והעובדה שאף אחד לא התכונן הביאו להיווצרות חילוקי דעות בין החסידים מי ינהיג את קהל עדתם. האח ראש הישיבה, או הבן הבכור.

זה משחק סכום אפס. או הוא או הוא. אין באמצע. אין שני מלכים שולטים בכתר אחד. עוד לא הומצא אדמו"ר חליפי, או אדמו"רות ברוטציה.

בכל מקום מתוקן, סיטואציה כזו מפרנסת את החסידות להרבה שנים. מחלוקות, מריבות, צווי מניעה, יועצים לניהול משברים, קצת דחיפות, קצת מכות. סי בלעזלט, כמו שאומרים. הנזק החינוכי הוא בלתי ניתן לשיעור. במקום להשקיע את האנרגיה בפיתוח ועשיית טוב, מתמקדים במלחמות, משחיתים את הנפש, את הזמן, ואת הכספים על מאבקים שממוטטים את האדנים שעליהם אנחנו יושבים.

אבל דווקא הקהילה הירושלמית הקטנה הזו, הציגה מודל חדש.

יש מחלוקת? הצעירים רוצים את הבן והמבוגרים רוצים את האח?

שומעים את הציבור. נותנים לו להכריע.

בתום השבעה זומן הציבור להשתתף בבחירות דמוקרטיות. החסידים הוזמנו לבחור מי ינהיג אותם.

מי פילל ומי מילל שכה יהיה במחננו. במקום להשליך ספסלים, לדחוף, להעיף כובעים ולמשוך בזקנים, בחרו בהליך מכובד ומכבד. והכל נעשה בניקיון כפיים. לספירת הקולות הוזמן מו"צ העדה החרדית הגאון רבי מאיר סירוטה, להסיר לזות שפתיים.

אחרי ספירת הקולות התברר כי הרוב בחרו בבן הבכור של האדמו"ר.

אלא שהאצילות הזוועהילאית לא נעצרה כאן. בטיש ההכתרה ישבו השניים במזרח, במעמד מכובד, והאח החשוב שקיבל עליו את רצון הציבור ואת הנהגת אחיינו, מונה לרבה של הקהילה.

ללמד אותך שלעולם זה לא משחק סכום אפס. תמיד יש מקום ליצירתיות, לשיח מכבד, וגם אם יש בחירות, ובסוף יש מנצח אחד, יש דרך לעשות את זה.

הלוואי שנהיה כולנו זוועהיל.

וכמובן מזל טוב, חסידים.