אריה ארליך
כ"ד כסלו התשפ"ג
מה עושים כשהלוּפים האין-סופיים בתקשורת מתחילים להעיק? מתנתקים ומפליגים בזיכרונות של חנוכה
לפעמים אני רוצה לברוח משידורי האקטואליה, שעושים לי צרבת גדולה. יש שלב מסוים בצריכה האינטנסיבית של הג'אנק-פוד התקשורתי, שבו אתה כבר חש בלוּפ אין-סופי, כאילו שום דבר כבר לא מגרד את סף החידוש שלך. אתה אפילו לא צריך לחפור מלמטה או לקלף שכבות של אבק כדי לגלות את האינטרס המסתתר, את העוזר המתדרך, את האינטרסנט שמאחורי הסקוּפ.
ועד משהו: מכירים את זה שלפעמים אתם חוֹוים חוויה ויש לכם תחושה עמומה אבל עמוקה שכבר הייתם בסצנה הזאת בוודאות גמורה אבל אתם לא יודעים מתי? זה מה שקורה למי שצורך חדשות. כאילו הכל אייטם אחד ארוך. כמו השירים האלה שדומים זה לזה ולא ברור מי שכנע את אומן הזמר ששר אותם שיש בהם איזשהו חידוש מוזיקלי.
אבל בשורות האחרונות כתבתי לכם על תחושות שכולנו שותפים להן. עכשיו תשמעו מדוע אני סובל בכפליים משידורי התקשורת: אני מכיר גם את הצד השני של המשוואה. אני יושב באולפנים, מתווכח בפאנלים, לפעמים מתראיין ולפעמים מראיין, ובקיצור – משתתף ביצירה המפוקפקת הזו שנקראת עיתונות.
בשבועות האחרונים, מאז שהחלה להסתמן ממשלה חדשה שתקום במדינת ישראל – כמעט כל שידורי התקשורת במדינה עוסקים בדבר אחד: החושך והפרימיטיביות שיומטו על המדינה הזו מהרגע שתחל לכהן הממשלה עם ההרכב הדתי ביותר בתולדות הממשלות. לא נותנים צ'אנס, לא נותנים שלוש דקות חסד, לא נוקטים גישה של 'מעשיה יקרבוה ומעשיה ירחקוה' – פשוט מנסים בכוח להוציא אנשים לגשרים (ודי נכשלים) כדי שיפגינו נגד ממשלה שעוד לא קמה.
דבר אחד זה לקבל קבס מתעשיית כזבים תקשורתית, ודבר שני וצורב הרבה יותר זה להיות האובייקט והקורבן של אותה תעשייה. פתאום אתה חווה הכל על בשרך. המסע הוא על חשבונך. אתה מראיין שר אוצר מיועד שמעז להשמיע בקול את אמונתו בפסוק 'והיה אם שמוע תשמעו' – ודקה אחרי ששער המגזין יוצא החוצה אתה קולט (והאמת, לא ממש מופתע) עליהום מוטרף נגד מה שעלול לקרות כאן אם חס וחלילה תיושם במדינת היהודים גישה של הישמעות לתורת היהודים.
ואתה פותח מהדורה ושומע איך מדווחים בדרמטיות על החוצפה החרדית לבקש לעריהם חשמל שלא יוצר בשבת, ועל הטמנת שמות קודש בגניזה, ועל אפשרות לקיים קבורה לפי האמונה בקבורת שדה למי שרוצה, וגם על חופים. כל אלה ידרדרו את המדינה למחוזות של חושך ואפלה. אסור לחיות ולרחוץ בהפרדה, אסור למות ולהיקבר בשדה, אסור כלום. רק לחיות לפי התכתיבים של תקשורת אגרסיבית שלא נותנת לאף אחד לחיות אחרת מכפי שהיא חושבת שצריך לחיות, או פשוט לא לחיות. אפשרות שלישית: להצטרף לקואליציית שמאל, ואז אפשר יהיה לקבל מימון ממשלתי לכל עלוני בית הכנסת, תקציב מסודר לקידוש עם הערינג בכל שטיבל וחוק צ'ולנט בליל שישי חינם לכל חרדי.
וזה, רבותיי, מתסכל מאוד. הנפש כבר נקעה.
אז מה עושים? פשוט בורחים. בדיוק בשביל זה יש את חנוכה. מותר מדי פעם להתנתק מדיווחי התקשורת, מהפרשנויות הבלתי נגמרות ומהלהג האין-סופי. איך מתנתקים? בדיוק בשביל זה צפויים לנו בשבוע הבא שמונה ימים כאלה. חוזרים הביתה מוקדם, מדליקים נרות, ושוקעים לשעות איכות במחיצת המשפחה. בלי חדשות, בלי 'פושים', בלי כל ההתמכרות הזו לכל דיווח תקשורתי. מסתבר שבסוף-בסוף, ההשפעה של התקשורת על החיים האמיתיים מזערית מאוד. צריך רק לדעת להתנתק.
את ההתנתקות שלי אעשה באמצעות זיכרונות מחנוכה של שנות ילדותי הלא-ממש רחוקות, אז חיו יהודים סביב נר החנוכה ולא הוטרדו ממה שאומרים בתקשורת, ותאמינו או לא – גם אז אמרו דברים לא נעימים בתקשורת.
בימים הבאים אֶזָכֵר, למשל, בפּוּשְקֶע העשויה פח עתיק וזכוכית מושחרת, שהייתה תלויה בחלל הפתח הצנוע שברחוב חנן והייתה עדת ראייה לסודות נאדרים שהתרחשו בצידיה. קטנת ממדים הייתה הפושקע, נחבאת אל הכלים, חפה מסממנים מבליטים וכל מהותה כמו מכרזת: אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני.
וזוג מסמרים חלודים היו תומכים בה, בפושקע העתיקה, ומסייעים בעדה להיתלות בבטחה בחלל הפתח, עד שכל רוחות רעות שבעולם לא יוכלו להסיטה ממקומה. ואמרו עליהם, על המסמרים, שידידות של עשרות שנים שררה בינם לבין הפושקע המסומרת ועתיקת הימים, עד שלא היה אפשר לה לפושקע להתקיים ללא המסמרים ולא יכולים היו המסמרים להצדיק את קיומם ללא הפושקע. משנה לשנה היו המסמרים ממתינים לה, לפושקע, שתיתלה בהם שוב, ואורות קטנים ובטוחים שוב ירצדו מתוכה לפרסום דבר הנס שנעשה כשנכנסו יוונים להיכל וגברו עליהם בני חשמונאי וניצחום.
ומנורה לא הייתה בה, בפּוּשקע הזעירה, כי אם צלוחיות ירקרקות ובהן צינוריות נחושת שפתילים של צמר גפן מושחלים בהן. והיו הפתילים ספוגים שמן זית ריחני שגוֹנו ירוק ועמוק ומרקמו סמיך ביותר, ואין להשיג בשוק דוגמתו, אלא אפשר להזמינו רק במחיר גבוה, בהזמנה אישית, וכך להינצל מחשש שמן היוצא מן החרצנים הפוגם בהידור מצווה הידוע למחמירים. בכל יום הייתה צלוחית אחת מתווספת אל הפושקע, עד שביום השמיני הייתה מלאה בשמונה כוסות קטנות מצד לצד ומאירה באור בהיר ויקר. ובאמת אמרו שיכולתה של הקופסה להכיל שמונה צלוחיות ביום השמיני ושמש שעומד על גביהן, היא בבחינת נס חנוכה המתחדש בכל שנה ושנה.
פשטותה של הפושקע הייתה ייחודיותה. לא פאר לה, לא תואר מסוגנן, לא הדר מנקר עין. בצניעות מופלגת הייתה עומדת, כדרך שעשאה הפחח הספרדי הזקן שהיה יושב מול השטיבל'ך שבמאה שערים ומייצר ריקועי פח למצוות חנוכה, לנטילת מים אחרונים ולנר נשמה שהוקבע בראשי מצבותיהם של נחי עדן שבהר הזיתים. וכי תאמרו: דין 'התנאה לפניו במצוות' מה יהא עליו? אף אנו נאמר: יש נוי חיצוני, אפוף משכיות זהב וגילופי אריות כסופים המכשכשים בזנבם בהדר וכל עין תשתובב למראם, ויש נוי פנימי, שיופיו בפשטותו והדרו בעשרה קבין של צניעות ירושלמית שאינה הולכת בגדולות ובנפלאות, אבל מדקדקת דקדוקים הרבה בקיום נר איש וביתו בכל פרטיו וענייניו.
שמונה ימים בשנה הייתה הפושקע באה לכלל שימוש. בנטות צללי ערב, עשרה מינו"ט לאחר ששקעה חמה, היה בעל הבית יוצא כשגוו זקוף ומבעו ענייני, ושום חריץ במצחו לא הסגיר רגש כלשהו – אבל כל ישותו מכרזת התבטלות לפני מי שאמר והיה העולם. חלאט ירושלמי לגופו, מגבעת דהויה לראשו, ועיניו צופות אל הפושקע ותכולתה לוודא שהיא עומדת על תילה בכל דקדוקיה ושמנה הנדיר אגור בה בהידור כמנהג מהדרין מן המהדרין. בנקוף השנים החל המון מתגודד בעת ההדלקה בסמטה הצרה, שאמרו עליה שאילו היה בלעם בן בעור עובר בה בעודו רכוב על אתונו, לא רגל אחת בלבד הייתה נמחצת אל הכותל, אלא שתיהן כאחת היו נמעכות כליל באופן שאין לו תקנה.
חמה חכלילית נהגה לעמוד כלשון של זהורית במערב הרקיע שממעל לסמטה שבלעם בן בעור לא מחץ בה את רגליו, בדיוק כאשר הדלת הייתה נפתחת. גאון הדור היה יוצא מביתו, ותכף ומייד ניגש לעשיית המצווה שכה הרבה לדקדק בפרטי הלכותיה עד שהעמידן על תילן בכל דקדוקיהן. ואף אם הכנה רבה הייתה כאן, לא הייתה זו אלא הכנה שבלב שאין לראותה כלפי חוץ. תרכוס גפרורים, המכונים שְׁוֶועבּאַלאַךְ, היה מוגש לפניו. גאון הדור היה משפשף שְׁוֱועבַּאלֶע אחת, מעלה בה את האור, ופותח בברכות הדלקת הנר לזכר נס שנעשה לחשמונאי ובניו כשעמדה עליהם מלכות יוון הרשעה.
עתה היה אריה, הנכד המסור, עושה סדר: מזיז אנשים הצידה, גוער במי שנדחף יותר מדי, מאפשר לסבא להעלות את הנר בדיוק בשעה שעליה הוא מקפיד, מבלי שיפריעוהו ויטרידוהו. קולו של מרן הרב אלישיב היה מתנגן בצליל דקיק וענוג. פתח ב'להדליק נר', המשיך ב'שעשה נסים', ובתוך שניות כבר מרצדות היו שלהבות קטנות בקופסת פח עשויה נחושת, ללא מנורה בתוכה, אלא רק צלוחיות ירקרקות ובהן צינוריות נחושת שפתילים של צמר גפן מושחלים בהן. וממעל לכל אלו היה קיטון צר שיצר אומן הפח שממול השטיבל'ך, שבו מקום לצלוחית אחת נוספת העומדת ומשמשת כשַמָש, לקיים מה שנאמר: ואין לנו רשות להשתמש בהן, אלא לראותן בלבד.
עתה היה שקדן הדור אומר לעצמו סדר 'הנרות הללו' ללא נגינה, אלא רק באמירה גרידא. אבל מתוך האמירה עולה היה ניגון עצמי שמעולם לא הולחן, שאין לו תווים ושאינו תואם שום סולם מוסיקלי בעולם, אבל הרבה נגינות ענוגות לא ישוו לקסם שהיה עולה ממנו בעת שהיה מזדמר חרישית מפיו של האיש שכל ימי חייו היה שקוד על תורתו. אחר היה השקדן אומר את בתי 'מעוז צור ישועתי', ובאותה שעה דומה היה על המשתתפים המועטים, המצטופפים ביראת רוממות בסמטה צרה שאמרו עליה שבלעם בן בעור יכול היה למחוץ בה את שתי רגליו – שאם נותר בדורנו פך שמן טהור שחתום בחותמו של כהן גדול, הריהו מגוּלָם בצורתה של הפושקע העשויה פח, שבתוכה צלוחיות ירקרקות וצינוריות נחושת שבהן מושחלים פתילים ספוגי שמן זית ריחני, שגוֹנו ירוק ועמוק ומרקמו סמיך ביותר, ואין להשיג בשוק דוגמתו. לפושקע זו, קופסת הפח של גאון הדור, נאה לְשַׁבֵּחַ.
הנה, תראו מה זה. חצי שעה אני יושב ומפליג בזיכרון ילדות מתוק, ופשוט מתנתק. כמה חבל שעכשיו הרמתי עיניים וגיליתי סערה חדשה: החרדים דורשים חשמל כשר בשבת.
אולי עדיף כבר להדליק נרות.
נ.ב.
שמן זית מעורב בדם
כבר סיפרתי לכם כמה פעמים על הבית בבתי אונגרין קל"ג, שם התגורר מי שאני חב לו את תומת ילדותי, מורו ורבו של אבי שליט"א, הגה"צ רבי משה וובר זצוק"ל. במנורת כסף עתיקת שנים היה מדליק. ובעת שבאה שעת הדלקה של מצווה, היו פניו נוהרות בנהירה עילאה, כצאת השמש בגבורתה. התרגשות של קדושה הייתה פושטת בכל ישותו, והיו עיניו מצטעפות לעיתים בדמעות של הודיה לזכר ניסים שנעשו לאבותינו ולנו בימים ההם ובזמן הזה. ותדיר היו אורחים מקרוב ומרחוק רואים אותו במלאכת קודשו, עומד ומיטיב את הנרות ואחר מעלה בהם אור של מצווה ופניו הזוהרות מחזירות נגוהות משלהן לאור הנרות המרצדים בתוך מנורת הכסף.
ושנה אחת, לעת זקנותו, התבשרנו על המצאה חדשה בתחום הדלקת הנר, שמקורה באמריקה, החוסכת בצורך להכין נרות בצלוחיותיהם. וכך הייתה ההמצאה: קופסת קרטון הייתה, ובה כוסיות זכוכית ללא רגלית, שבהן פתילה טבולה בשמן זית זך. ופקק של זכוכית בראשה, שהיה צריך לשוברו עובר להדלקה. וכיוון שבכל שנה היה החסיד רבי משה וובר זצ"ל מתקשה בהנחת הבזיכים בעלי הרגל בתוך בזיכי מנורת אבותיו, היה בכך פתרון גם למועקה זו, שכן מבנה הבזיכים החדשים תואם את גביעי המנורה ככפתור ופרח. דא עקא, שבירת הפקיק שבראש הבזיך תמיד הייתה כרוכה בפציעת אצבע ובאיבוד דם, ועובדה היא שכעבור שנה או שנתיים עברה ההמצאה האומללה מן העולם ופינתה מקומה לטובת המצאות נוחות יותר ומסוכנות פחות.
קיצורו של דבר, באותה שנה היה רבי משה עומד בכל לילה להדלקת הנר ואצבעותיו נוטפות דם אך אין ליבו פנוי לכך. באצבעות אדומות מדם היה עומד ומעלה שלהבות קטנות שהאור הגנוז טמון בהן ואינו שם את ליבו לפציעת ידיו אלא פניו היו מאדימות בשמחה של מצווה, כשהוא מעלה את האור ומזמר ניגון מיוחד על התשועות ועל הניסים ועל הנפלאות. וכשהיה מגיע ל'על ניסיך ועל נפלאותיך ועל ישועותיך', היה נוטל את ידי הנוכחים ופותח בריקוד של מצווה ברחובה של עיר, עד שכל דרי השכונה ומבקריה עומדים ומשתאים, פעמים שמצטרפים ופעמים שמוחאים כף במקום עומדם, מול המחזה הנאדר של צדיק וגאון שאין לו משלו כלום, אך ליבו ובשרו ירננו לק-ל חי.
אחר היה מכבדנו בסופגניות שנרכשו, ומבאר לחבורת מבקשי דעת שהייתה מתכנסת בצל קורתו על מהותם של ימי החנוכה כדרך שהם משתקפים בכתבי חסידות עמוקים. הדלת פתוחה הייתה לרווחה, שכן רבי משה נזהר היה להעלות את נרותיו בחלל הפתח ממש. שלהבות טהורות מרצדות בתוך תיבה שבה מנורה שסיפור גדול אצור בין חריטותיה, ובפנים יושבים יודעי סוד העוסקים בסודו של האור הצפון לצדיקים לעתיד לבוא. ואף אם קצרה הייתה דעתי מהבין את אשר שמעו אוזניי על שמונה נסיכי אדם המכוונים כנגד שמונת ימי חנוכה, ידעתי גם בגילי הרך כי מחזה גדול לפניי, מחזה שמלווה אותי בכל עת שאני עומד מול מנורתי, הרחק מבתי אונגרין קל"ג, ומעלה נרות של מצווה.
