תורת היזע

הרגע שבו המציאו את הקיפוח העדתי

א

כן, גזעני כמו שזה נשמע, המרוקאים צודקים. הם חכמים, הם נבונים הם מבינים עסק יותר טוב מכולנו.

פרס נובל צריך לחלק לגאון ההוא שהמציא את הרעיון הזה שנקרא 'מימונה'. לא יודע איך קוראים לו, בטח חכם משהו. אני מוכן עכשיו לטוס לאיפה שלא יהיה ולנשק לו את יד ימין.

נכון שיש הרבה הסברים נשגבים לחג הזה, יש טוענים שהוא בכלל מנציח את רבי 'מימון' – אביו של הרמב"ם – אבל תרשו לי להעלות השערה שתסביר את כל העסק הרבה יותר טוב:

לפני כך וכך שנים, היה חכם אחד מבני מרוקו, שנקלע בטעות לאחת מארצות אשכנז בדיוק במוצאי פסח. הוא נכנס למטבח, והמחזה שהוא ראה שם טלטל אותו. הוא כנראה ראה יהודי עם שתי ידיים שמאליות, עומד על כיסא עם ציצית מופשלת לאחוריו, מקלף נייר-כסף מהשיש, חותך קצת את האצבע שלא יודעת לעשות כלום חוץ מלהקליד – ואז מנסה לעלות את הכיריים החשמליות אל המדף ההוא שמשום מה עדיין מתעקשים לקרוא לו 'בוידעם', על שם עליית הגג של הסבתות מירושלים.

אפילו מוזיקה שתתבל את העינוי הזה, לא היה אפשר לשמוע. יש בעולם רק קומץ של אנשים חובבי סבל ווקאלי של בים-בם-בום. כל היתר יודעים שזו סגולה בדוקה ומנוסה – למי שזקוק למיגרנה מצב 9. הדלקתי ונושעתי.

בקיצור, כשחזר אותו חכם למרוקו, פנה לבני קהילתו והכריז: רבותיי היקרים, בלילה ההוא של מוצאי פסח, יש לנו חג גדול. כל אחד ילבש את הבגד הכי יפה שלו, את הג'לאביה הלבנה עם רקמת הפסים, את התרבוש הארגמני הכי מרשים – שיוציא את כלי הזהב הכי יפים, יגיש אל השולחן את המאכלים הכי מתוקים – יזמין הרבה אורחים ויזמר פיוטים בקול נעים.

ואם כבר השערות היסטוריות, לדעתי, רוב הבעיות שיש בימינו עם אפליות בישיבות ובסמינרים – הכל נוצר ברגע הזה. כל הסיפור מתחיל במנהל או מנהלת, שבמקרה יצא להם לראות את השכן חוגג 'מימונה' באחת השעות הכי קשות בחיים – זה היה הרגע שבו גמלה ההחלטה: חכו-חכו, כשתבואו לרשום את הילדים, אנחנו נזמזם לכם ווקאלי.

קיצר, רוצים לפתור את האפליה? תכבו את המוזיקה ותתחילו להעלות כלים.

שכויעח.

וכל זה אפילו לא התחלה. הסיפור האמיתי מתרחש למחרת בבוקר. מעניין שאף אחד מבעלי המוסר עוד לא דיבר על התאריך הזה. אסרו חג פסח. זה הרי 'עקביא בן מהללאל' של לוויות. 'דע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון'.

יושב לו אבא צעיר בליל הסדר,  חוצה מצה אמצעית ברוב טקס, מחביא את החלק הגדול לאפיקומן, ואז, אחרי הכוס השנייה, כשכל כולו מרומם – הוא מפזר הבטחות בלי חשבון. לזה אופניים, לזו בובה חשמלית מנגנת ורוקדת, ולאחותה, פנטהאוז שלם של פלייבמוביל עם מסוק פרטי בחניה – ולרגע לא עולה על דעתו שלכל פסח יש אסרו חג שבו כל העושר הזה הולך לרדת מכרטיס האשראי, במחי סריקה אחת קטנה, לא כולל מע"מ.

ואז מגיעה הנחמה.

מדבקה אחת קטנה, "נאפה לאחר פסח תשפ"ג" כתוב עליה. בדור המופלא שלנו, המדבקה הזו נמצאת על כל מוצר. מעוגיות ועד מגבונים לחים, כולל נייר אפייה. הכל "לאחר פסח תשפ"ג".

תקשיבו רבותיי, המדבקה הזו, היא כל מה שאנחנו צריכים עכשיו. אני מתיישב לשרבט כמה מילים וחושב רק על דבר אחד: רק לא על החומר המעצבן של לפני פסח. רק לא רפורמה, קואליציה, פוזיציה וכל הקשקוש האלו.

ריבונו של עולם, תן לנו כבר להתקדם הלאה. שהקיץ הבא עלינו לטובה יהיה מוצלח, בריא, רווחי, ואולי קצת משעמם. שנוכל כבר לחזור להתעסק בדברים המעניינים באמת. בחיים עצמם.

ב

כל עדה והחגיגות שלה. עד שלא שוקעים צלילי המימונה, כבר זורחת צפירת הדומייה של יום השואה שלנו. וכמו שמקובל בפולניה, חגיגה טובה זקוקה לכמה דודים שנעלבים, ולעוד כמה שמחרימים ומתיישבים להם לבד בחושך.

הלוואי שזה היה מצחיק. בעיניי, זה אפילו מפחיד. אתה פתאום מבין שמשהו אצלנו, בני האדם, קצת פגום. אין לנו שום אפשרות לצאת מהפוזיציה. גם כשמדברים על סיפור היסטורי ישן ומבעית – כמו השואה, הכל פוליטי. אם למשל אתה מתנגד לרפורמה המשפטית בישראל של 2023, אתה תקרא אחרת את כל סיפור הזוועה ההוא. וכן להפך.

השנה, כצפוי, הנושא שבחרו לציין ביום השואה – היה סיפורו של מרד גטו ורשה, שהתרחש בדיוק לפני 80 שנה.

אני יודע שאסור להשוות שום דבר – כולל שום דבר – למה שהתרחש בימים ההם בגרמניה. מדובר באירוע חד פעמי שלא אירע כדוגמתו לאורך כל ההיסטוריה. אבל כשקוראים קצת יותר על מה שהתרחש בגטו ורשה, אי אפשר שלא ללמוד לקח למה שקורא בישראל של ימינו.

לפני קצת יותר מעשור, הפתיע מי שהיה פעם שר הביטחון של מדינת ישראל, פרופ' משה ארנס, את הציבור בישראל – כאשר הוציא לאור ספר חדש ומרתק. הספר לא עסק בסיפור חייו של ארנס עצמו, אלא דווקא במחקר – 'דגלים מעל הגטו' קראו לו.

כשקראתי בספר, כמעט נפלה לי הלסת מרוב תדהמה. אם לתמצת בכמה שורות את הרעיון שמהדהד בו ביותר מ-300 עמודים, מתברר שבאירוע הקצר הזה שנקרא 'מרד גטו ורשה', הייתה פוליטיקה יהודית, ושוב תסלחו על הביטוי, אבל זו הייתה פוליטיקה מסריחה.

אי אפשר להפסיק לחשוב על זה. מדובר בשנת 1943 – בימים שהכבשנים הנאציים הופכים מיליוני יהודים לאפר. אירופה כולה חרבה, הבודדים שנותרו נלחמים על כל רגע של חיים, מנסים להשיג עוד איזו קליפת תפוח אדמה כדי לשרוד – ואז מחליטים שאין ברירה אלא למרוד נגד הגרמנים.

נעזוב רגע את העמדה החרדית בסיפור (גם היא מרתקת, ובעיניי, יש לה השלכות על התפיסה החרדית בימינו בכמה נושאים), וניכנס אל הבונקרים ששם יושבים המורדים ומתכננים את המלחמה שלהם. מדובר בקומץ זניח, קבוצה של פרחחים עם כמה בקבוקי תבערה, שיוצאים למלחמה מול הצבא הכי חזק באירופה. כל לוחם שיודע להחזיק אקדח – הוא אוצר נדיר. אפילו ילדים מתגייסים למשימה.

אלא שאז נחשפו הפרטים. מתברר שגם בשעה כה גורלית, הפוליטיקה מעל הכל. השמאל והימין היהודי – לא מסוגלים להתאגד, אפילו לרגע. שני ארגוני לחימה, בעלי שם דומה מאוד, יוצאים לדרך: אי"ל (ארגון יהודי לוחם) הסוציאליסטי, בראשות מרדכי אנילביץ ואנטק צוקרמן, ואצ"י (ארגון צבאי יהודי) הרוויזיוניסטי, בראשות פאבל פרנקל ולאון רודל.

כמו שאפשר לשער, בוויכוחים הללו, השמאל תמיד נחוש יותר. צוקרמן מדווח ש"השתמשנו נגדם (-לא נגד הנאצים, אלא נגד הימניים. יא"ג) באמצעים של משא ומתן וגם בכוח, והכרענו אותם. מסרנו להם חלק מרחוב מוראנובסקה ואמרנו להם: 'מכאן לא תצאו, אם אתם רוצים להילחם – הילחמו כאן!'"

הסוף הטראגי ידוע. רוב הלוחמים, מימין ומשמאל, נפלו כמו זבובים בקרב הזה. האויב לא הבחין בין ימין לשמאל. הוא שונא את כולם באותה מידה.

ומה עשה קומץ הניצולים? הם "הפיקו את הלקח", נשבעו ש"לעולם לא עוד" ומיהרו להקים מדינה שבה יוכלו להמשיך להתקוטט בין ימין לשמאל. הם יקפידו לחזור על אותן טעויות, ולא להפסיק לריב גם כשהאויב מאיים להשמיד את שניהם.

והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם.

ג

ובקרב הזה בין הימין לשמאל, אין שום רחמים. בדיוק כמו בגטו ורשה, אין רחמים, לא על ילדים ולא על מוגבלים. כולם קשורים. כל מי שיכול לקרב את האינטרס של אחד הצדדים, ולו בפסיעה קלה, ממהר לעשות זאת, ולא משנה מה המחיר.

הנה דוגמה: ביום שמדינת ישראל מתמודדת עם טילים מצפון ומדרום, עם בעיות כלכליות לא פשוטות – התקשורת הישראלית עסוקה באיזה תיעוד מגוחך של כמה ילדים 'גזענים'. הילדים הללו, אם שאלתם, לא קיפחו, לא סירבו פקודה, רק עשו מופע מביך וילדותי, שהעונש שלו הוא לעמוד בפינה ולחשוב טוב טוב על מה שעשו.

ומייד נפתחת המקהלה הקבועה. כמו במצעד צבאי של שנות החמישים. שמאל, ימין, שמאל. כל צד מוכיח שהצד השני גזען (כל הצדדים צודקים). כל צד מביא הוכחה מאותו תיעוד עצמו, למה חייבים, או למה אסור, לחולל רפורמה משפטית.

וכן, עם כל אהבתי לשלוחי הציבור של תנועת שס, מתוך כמניין ח"כים חכמים ומוכשרים, לא היה אפילו אחד שלא מיהר לחגוג – כמתבקש – בהודעה די דומה לחברו. גם לא היה קול אחד שיזכיר לציבור שמדובר בכמה ילדים. גם לא היה גורם אחד אחראי, שדאג מהטראומה שתהיה להם.

האם לא הגיע הזמן לחשוב קצת במקוריות?

ואולי הגיע הזמן לחשוב שוב על המילה הזו. עד כמה אפשר לדבר על 'גזענות' במדינה כמו שלנו, שהיא קיבוץ גלויות שבו כל עשרה אנשים מגיעים ממקום אחר. לכל אחד תכונות, כשלים, צבעים וריחות משלו. לכל עדה יש את הבדיחות הפנימיות והסטריאוטיפים שנהוג להלביש לה. אלו קמצנים, אלו עצבניים, ואלו סתם פולנים (לי מותר).

האם כל בדיחה שכזו, כל אמירה מכלילה – היא 'גזענות'?

נכון, כל אחד מאיתנו שואף שילדיו יהיו עדינים יותר, שיראו את מעלת חבריו ולא את חסרונם. שימצא נושאים אחרים להתבדח, ועדיף שיגיד תהילים בפורים, במקום לעשות קליפים מביכים. אבל האם כשהוא יעשה זאת הוא יהיה 'גזען' שראוי להטריד את מדינת ישראל, יותר מנסראללה?

אני יודע שחלק מהטיעונים כאן קשים לעיכול. עוד נחזור אליהם, אבל רגע לפני שאתם מתעצבנים, אני מציע שתשוחחו עם הילדים הצעירים שלכם, לא משנה מאיזו עדה, אני בטוח שתופתעו לגלות – עד כמה כל שיח ה'גזענות' הזה שמור בעיקר לעיתונאים אינטרסנטים וח"כים קשישים.

הילדים שלנו כבר צוחקים זה על זה, ללא הבדל דת וגזע.

קיץ בריא וסביר.