תורת המידות

ארבעה אין הדעת סובלתן – אמרו חז"ל במסכת פסחים – ואלו הן: דל גאה, עשיר מכחש ופרנס המתגאה על הציבור. שלוש מידות בלתי נסבלות מתוך הארבע שמנו חז"ל, נדבקו השבוע כספחת לראש הממשלה נפתלי בנט. האיש דל המנדטים שסחט את הפוליטיקה הישראלית במעשה הונאה; המנהיג העשיר בתקציבים שמתכחש לכל צורכי הימין והחרדים ומפזר כספים למגזר הערבי, דווקא הוא לא בוש ולא נכלם כשעמד בעזות פנים והתגולל כפרנס מתגאה – על הציבור החרדי.

גם התכונה הרביעית, שאותה הגדירו חכמינו כבלתי נסבלת, ניכרה השבוע בממשלת השינוי והשיסוי, אך משום הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו, הקטע הרלוונטי למדור זה – נשלח לגריסה.

נפתלי בנט אינו אלעזר שטרן. האיש מודע היטב לכוחה של מילה היוצאת מפיו של ראש ממשלה, ובפרט כשהיא נאמרת באגביות מדומה. אחרי שלושה חודשי כהונה אפשר לומר על בנט שפליטתו אומנותו. המתקפה המרומזת נגד שרון אלרועי-פרייס על בימת האו"ם הייתה פליטת פה מדומה – המתקפה תוכננה מראש, כדי להסיט את האש לעבר מערכת הבריאות. חשיפת מבצע המידע על רון ארד של לוחמי המוסד נשלפה באגביות בסוף נאום פתיחת המושב בכנסת, אך גם היא נהגתה במחשבה תחילה, כדי להשתלט על השיח ולגנוב לנתניהו את ההצגה.

כשבנט עמד על הדוכן בוועידת הג'רוזלם פוסט והקריא באנגלית מהכתב את המשפט: "אני שמח שיש חרדים אבל צריך להגביל את ההשפעה הפוליטית שלהם", הוא ידע מה תהיה התוצאה. האטמוספרה של יחסי חרדים-חילונים בישראל, רוויה באדי דלק כמו אסדת קידוח בשעת הנישוב. בנט ירה את הזיקוק כשהוא מבין היטב שהתוצאה תהיה פיצוץ לא מבוקר.

בערב שלפני, נתניהו עמד על דוכן הכנסת במסגרת נאום ארבעים חתימות שיזם ח"כ אורי מקלב, ורמס את בנט כשתיאר אותו כ'פייק ראש ממשלה' המתנדנד מעל לאחוז החסימה, "ובקרוב מתחת לאחוז החסימה". נתניהו לא שלף את הסיפא כתקווה חדשה מהרהורי הלב, אלא כעובדה. בסקרים הפנימיים של הליכוד, וגם באחד מהסקרים האובייקטיביים שנערכו ופורסמו, בנט מדגדג את אחוז החסימה מלמטה. עורכי הסקר שפורסם תיקנו את המספר בנדיבות סבירה כלפי מעלה, בטווח הטעות הסטטיסטית, מה שהקפיץ את 'ימינה' מעל לאחוז החסימה.

כשנכנס לתפקיד, אמר בנט לאנשיו שהוא מתכוון לממש את חלום ראשות הממשלה, עם אפס ציפיות אחרי תום הכהונה בת השנתיים. די לו בכך שתמונתו תיתלה מעתה ועד עולם על הקיר בלשכת ראש הממשלה וארונו ייטמן אחרי מאה ועשרים בחלקת גדולי האומה. ובכל זאת, לא כך ציפה בנט למצוא את עצמו בתום שלושה חודשי כהונה. חרף כל הדיבורים על כהונה לשם כהונה, בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום – בנט האמין שהתפקיד יזיז משהו בדעת הקהל. איך אמר השבוע יו"ר שס אריה דרעי, בהומור אך ללא חיוך? "אם אוריאל בוסו הצעיר והמוכשר היה מקבל את ראשות הממשלה לשלושה חודשים, הוא היה זוכה כיום לאמון גדול יותר בסקרים".

אצל בנט, ההפך קורה. האיש נהנה מליטוף כותבי הטורים ואהדת הבוחרים משמאל, אך אלה – כפי שמוכיחים כל הסקרים – לא יביטו לאחור כשיזרקו אותו אל מתחת לאחוז החסימה, לאחר השימוש, עם סיום תפקידו. בסיטואציה הזאת, ומתוך ראייה מפוכחת, בנט מנסה לתפוס את מלאכתם של שונאי החרדים משכבר הימים: "הכה בחרדים והצל את המפלגה". זה עבד לטומי לפיד האב במפלגת שינוי. בנט מקווה שזה יעבוד גם עבורו, כראש ממשלת השינוי.

ברוח המפלגה שהקימו טומי לפיד ויוסי פריצקי שהלך בשבוע שעבר לעולמו, אפשר לקבוע שממשלת השינוי הזאת – כמו אותה מפלגה הזכורה שלא לטובה – מניפה דגל של שינוי לשם שיסוי. "חבורת סב"ל – סער בנט לפיד", כינה נתניהו את הממשלה הנוכחית. כשמדובר בבנט שהבטיח לחרדים אחרי ברית האחים הראשונה עם לפיד ש'היוֹ לא תהיה' בשנית, זה לא רק בלתי נסבל, אלא גם בלתי נסלח.

חום יולי

עד לרגע ההתגוללות של בנט על הציבור החרדי, זה היה שבוע שבו החרדים עשו לעצמם סוג של חשבון נפש. מראה חברו הצעיר של נתניהו, סבסטיאן קורץ האוסטרי, מתפטר מתפקיד הקנצלר כשהוא מסתפק רק בתפקיד יו"ר המפלגה – עורר אצל כמה מהחברים בקואליציה הרהורי חרטה.

קורץ האוסטרי, שנחשד באותה עבירה "תקדימית" של סיקור אוהד תמורת תקציבי מדינה, אולץ על ידי שותפיו הקואליציוניים להתפטר מתפקיד הקנצלר, כדי שלא לגרום לחילופי שלטון ולהותיר את הממשלה בידי הגוש השמרני. "היינו צריכים לעשות בדיוק את אותו הדבר עם נתניהו", אמר לי השבוע ח"כ מאיר פרוש בסוג של הכאה על חטא. "אני אישית חשבתי תמיד שרודפים את נתניהו והעדויות במשפט מוכיחות עד כמה, אבל ביבי היה צריך לשים את טובת המחנה לנגד עיניו. לא ציפיתי שזה יבוא ממנו, כי זה היה צריך לבוא מאיתנו. הרי זה בדיוק מה שאייכלר ואני ביקשנו בשעתו מנתניהו, שיקרא את המפה וימנה בעצמו מחליף מהמפלגה שלו – כדי שלא ניזרק כולנו לאופוזיציה. לצערי, לא זכינו לגיבוי מהחברים, וזה נגמר בדיוק כפי שצפינו".

התחושה הקשה שליוותה את הח"כים החרדים מראשית השבוע, התעצמה פי כמה לנוכח קריאת התיגר הפומבית של יולי אדלשטיין, שהכריז על התמודדות עתידית נגד נתניהו. לא רק נתניהו, אלא גם הח"כים החרדים שלא היו מעודכנים חטפו חום יולי – באוקטובר.

"צריך להודות באמת גם כשהיא כואבת. הפכנו ליותר ביביסטים מהליכודניקים עצמם", אמר לי השבוע ח"כ חרדי, לציטוט ולא לייחוס, פן יבולע. אדלשטיין אמנם הביא בחשבון שההכרזה תסייע לרעייתו המתמודדת על התפקיד המפנק של יו"ר 'הסוכנות היהודית' לקבל קולות ממחנה רק-לא-ביבי (ועל כך בהרחבה בהמשך), אך אותו ח"כ חרדי לא תמים בעליל, מעריך באותה נשימה שהכרזתו של אדלשטיין לא תואמה, כמו אצל סער, עם הרעיה לבדה.

"אין לי ספק שסער ידע על ההכרזה של אדלשטיין לפני נתניהו", העריך הח"כ בסוג של השלמה מיואשת ומייאשת. הסקרים שפורסמו השבוע מאמתים את מה שסער העריך לפני תקופה: ביום שאחרי נתניהו, שוויו של המותג 'הליכוד' בבורסה הפוליטית, יהיה כמניית נפט שאיבדה את זכויות הקידוח. "אפילו הבכירים בליכוד כבר חושבים על חיבורים עתידיים ביום שאחרי, ורק אצלנו עדיין תולים תקוות בנתניהו, כאחרוני המאמינים".

מילות השיר המרקיד, 'אנחנו מאמינים בני מאמינים ואין לנו על מי להישען', מעולם לא נשמעו מדכאות יותר, אך מי שנשמע השבוע חדור אמונה הוא דווקא ותיק חברי הבית, יו"ר 'יהדות התורה' משה גפני. ולא שיש לגפני אשליות בקשר לתקציב הקרוב: "לא יהיו עריקים מהליכוד, לא יהיו עריקים מ'יהדות התורה' והקואליציה כולה תצביע בעד התקציב", אמר לי השבוע גפני בהערכה מפוכחת.

ולמרות התחזית העגומה לטווח הקצר, גפני לא מצטער ולא מתנצל על התמיכה העיוורת בימין ובנתניהו: "לא נהיה אלה שיחליפו למצביעי הליכוד את ההנהגה. כל עוד הם הולכים עם נתניהו, גם אנחנו נלך איתו. הרי שנים אמרו שאת החרדים מעניינים רק התקציבים. אחרי שעברנו שנה קשה של רדיפה, היום כולם מבינים ויודעים שהחרדים הם היחידים עם עמוד שדרה, האחרונים שלא ניתנים למכירה".

סוכנות מינויים

אין אויבים גדולים יותר לאדם מפיו ולשונו. אחרי שהמועמד של לפיד וליברמן לתפקיד יו"ר הסוכנות היהודית, אלעזר שטרן, גרס את עצמו, נותר בדד גם האיש שלמענו נתפר הדיל – השר לענייני אסטרטגיית הכלום, אלי אבידר. הלוחם הדגול בשחיתות שהיה אמור למלא את החלל העצום שיותיר אחריו אלעזר שטרן במשרד המודיעין, ימשיך לשמש שר בלי שיק.

מי שנשמו לרווחה השבוע, היו מרבית חברי הגוף הבוחר לתפקיד יו"ר הסוכנות. אופיו האגרסיבי וסגנונו הוולגרי של שטרן לא נעלמו מעיני החברים שחשו כי ליברמן ולפיד מנסים לכפות עליהם מועמד כגיגית. בגדול אפשר לומר שהחבר'ה היושבים בגוף, מעוניינים לזרום ולהזרים עוד ועוד תקציבים על מי מנוחות. רק תנו להם אישיות נינוחה, מרוצה ומרצה, כמו ראש הסוכנות היוצא, הנשיא המכהן יצחק הרצוג. שטרן בעיניהם היה ההפך הגמור.

שטרן אפוא היה לא רק מועמדם של לפיד ובנט, אלא גם מועמד מצוין ליתר המתמודדים, ובעיקר המתמודדות, שהעריכו כי סיכויי בחירתו נמוכים, אך שהייתו על המגרש תמנע את כניסתם של שחקנים מחליפים למגרש מטעם הממשלה.

מניין חברים מרכיבים את הגוף הבוחר. כדי לזכות בתפקיד הנחשק, יש צורך בלא פחות מתשעה מתוכם. הגוף הבוחר מורכב כמעט מכל הקצוות האפשריים – החל מהרב הארווי בליץ נציג המזרחי ונשיא ה-OU  לשעבר, ועד לרביי הרפורמי מאיר אזרי. זהו מכשול כמעט בלתי עביר, המחייב דילים והסכמות בין חברי הוועדה, שהרי די בשני סרבנים כדי להטיל וטו על מועמד.

עד לסבב הנוכחי הייתה לרפורמים ולקונסרבטיבים 'זכות וטו', באמצעות שני נציגיהם בגוף הבוחר. בכוחם זה הם דרשו, וגם קיבלו מכל מועמד, הצהרות תמיכה והתחייבויות פומביות בכל גחמה שחשקה נפשם. מגיור ועד כותל, ממדינה פלסטינית ועד סוגיות פרוגרסיביות. מהרצוג ועד שרנסקי – איש לא עמד בפניהם. כוח הווטו שהיה בידי הרפורמים, אִפשר להם גם להזרים את מרבית תקציבי העתק של הסוכנות, לקהילות הרפורמיות והקונסרבטיביות בארה"ב.

בפעם הזו השתנו כללי המשחק. להסתדרות הציונית נכנסה בשנה שעברה הסיעה החרדית-אשכנזית, 'ארץ הקודש', שעל אודותיה דובר פה בעבר. באופן רשמי, עומד בראשה הרב פסח לרנר מארה"ב, שהצהיר בראשית הדרך כי מטרת העל של ההתאגדות היא "להחליש את הרפורמים". מעשית וכפי שכבר דובר כאן בהרחבה בעבר, ח"כ יצחק פינדרוס מ'דגל התורה' היה שותף מרכזי למהלך, בגיבוי החלונות הגבוהים בבני ברק.

רשמית, 'דגל התורה' לא מזדהה עם המוסד שמהותו היא תמיכה בציונות, אך מעשית, היא בוחשת בקדרה ולוטשת עין לכל מינוי והעברה. מי שסבר כי הרצת הסיעה נועדה רק לצורכי ג'ובים ומינויים, מגלה כעת כי למהלך יש השפעה גם בנושאים מהותיים של סוגיות דת וצביון. כניסתה של 'ארץ הקודש' למגרש, גימדה את כוחם של נציגי הרפורמים לנציג אחד בלבד. זכות הווטו ניטלה מהם. המשחק נפתח מחדש עם הזדמנויות שלא היו בעבר, בתחום המינויים, באגף התקציבים וגם בפן הערכי (הרשימה כמובן – לפי סדר החשיבות…)

כמה מתמודדים משמעותיים מתחרים על ליבו של הגוף הבוחר, המורכב כאמור מעשרה חברים – יו"ר הוועדה איש הליכוד יעקב חגואל, נציגת 'כחול לבן' רחלי ברץ, נציג המזרחי הרב הארווי בליץ, הרביי הרפורמי מאיר אזרי, נציגת ויצו הלנה גלזר, שלושת נציגי הפדרציות האמריקאיות ושני נציגי קרן היסוד.

מי שנחשב למועמד מוביל עד לא מכבר, הח"כ והשגריר לשעבר באו"ם דני דנון, נמצא כיום בבעיה. הליכוד באופוזיציה, והסוכנות במצבה המשברי אינה יכולה להרשות לעצמה להתנגח בממשלה. בוודאי לא בממשלה האגרסיבית הזו, שתמצא את הדרך לנקום במגוון דרכים יצירתיות, אם לתפקיד הנחשק של יו"ר הסוכנות ייבחר איש ליכוד מובהק. מי שמחפש דוגמה לנקמת-ממשלה קרה ויקרה, מוזמן לשאול את אנשי ההסתדרות הציונית, הנשלטת כיום בידי איש הליכוד יעקב חגואל.

דנון מתמודד עם אותה בעיה של נקמה יקרה – גם מעבר לים. הזיהוי הפומבי שלו עם טראמפ הוא לצנינים בעיני החברים האמריקאים, החוששים מהממשל הדמוקרטי בארה"ב, שסובלנותו לאנשי מחנה טראמפ קטנה מסובלנות ממשלת ישראל לאנשי נתניהו.

ואם בכל האמור אין די, דנון גם סוחב על גבו כחטוטרת, תחקיר שנעשה עליו ב-2018 בערוץ 12, לפיו השתמש במשאבים לטובת מינויים פוליטיים. הפרטנר שהתחקיר הצביע עליו כשותף של דנון ברקיחת הקומבינות, הוא לא אחר מאיש אמונו יעקב חגואל, כיום יו"ר ההסתדרות הציונית. איש מהחברים בגוף הבוחר אינו נמנה עם ל"ו צדיקים, אך המחשבה על כך שבמשמרת שלהם יתפרסם תחקיר נוסף, והפעם בדאבל, על יו"ר ההסתדרות פלוס יו"ר הסוכנות – גורמת להם לחפש מועמד אחר.

גיוס רפורמי

מאחורי שתי הנשים שנחשבות למועמדות מובילות לתפקיד, עומדים שני פוליטיקאים בכירים. הראשונה היא אירינה נבזלין, רעייתו של המתמודד הטרי לראשות הליכוד ח"כ יולי אדלשטיין ובתו של האוליגרך הרוסי ליאוניד נבזלין, מבעלי עיתון 'הארץ'. בתפקידה כיו"ר מוזיאון התפוצות – נבזלין הבת אכן נתפסה כמי שמיישמת אג'נדה התואמת את תפיסות העיתון שבבעלות אביה. המוזיאון במשמרת שלה עבר התחדשות ומהפך: ממוזיאון יהודי אותנטי, למוזיאון פרוגרסיבי-פלורליסטי, הנותן במה ל'מגוון' הדעות ביהדות, כולל למתנגדי ברית המילה, ומעמיד עוד שלל מוצגים – שאת תיאורם נחסוך מהקוראים.

מועמדותה העצמאית, מצוידת בעוצמת בעלה ואביה, עם אפס בעיות מימון לקמפיין, נתקלת גם היא בקשיים. הממשלה כצפוי מתנגדת, ואחרי הכרזת העצמאות של בעלה יולי אדלשטיין, גם יו"ר האופוזיציה נתניהו יתרום את הגרוש שלו ללירה, כדי למנוע מהזוג המעושר לכבוש את עמדת הכוח.

אבל הצרה הגדולה ביותר שלה, היא האויב המר של אביה – נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. פוטין כבר העביר מסר ברור ולפיו אם נבזלין הצעירה תיבחר, שערי רוסיה יהיו נעולים בפני הסוכנות היהודית. סביר להניח שבביקורו הקרוב של בנט בקרמלין בשבוע הבא, גורם בצוות הנשיא הרוסי ידאג להעביר את המסר במבטא רוסי מרתיע.

גם בסוכנות עצמה לא ששים למנות מיליארדרית עצמאית שאינה חייבת דבר לאיש. "אם אירינה תיבחר, היא לא תספור אף אחד מאיתנו ביום שאחרי", אמר השבוע גורם בגוף הבוחר. מעבר לכך, הוא הביע חשש גם מעניין גיוס התרומות. "יו"ר סוכנות צריך לדעת להיות 'שנורר', לבת של מיליארדר – יש כידוע תכונות אופי אחרות".

אל הוואקום הזה נכנסת המועמדת השנייה, שרת התפוצות לשעבר עומר ינקלביץ', שנתמכת אקטיבית בידי שר הביטחון ויו"ר 'כחול לבן' בני גנץ – שמטעמו יושבת נציגה בגוף הבוחר. לינקלביץ' אין הוותק והמוניטין של שגריר לשעבר באו"ם או אלוף במיל', אך נכון לעכשיו היא המועמדת היחידה שזוכה לתמיכה של גורם בכיר בממשלה. בהיבט המטריד של יחסי סוכנות-ממשלה, אפשר לומר ש'כחול לבן' היא המפלגה היחידה שתהיה כנראה שותפה בכל ממשלה שתקום כאן בשנים הקרובות. ומי יודע, אולי אפילו תעמוד בראשה.

ינקלביץ' שספגה כזכור אש צולבת אחרי החבירה של גנץ לנתניהו, עזבה את הכנסת והממשלה בלי להביט לאחור בגעגוע. דווקא גורמים בסוכנות היהודית רואים בה מועמדת ראויה: כשרת תפוצות לשעבר, היא מכירה היטב את התחום וידעה למנף את מעמדה ולהשיג תקציבים, מעל ומעבר לשרים המנומנמים שקדמו לה, ולזה שהחליפה. היא דוברת ארבע שפות, ויש כמה גורמי ימין שתומכים בה אקטיבית, מתוך הבנה שתחת שרביטה, יופסק הקיפוח ההיסטורי של השמרנים והאורתודוקסים בתקציבים. בנט שהבהיר בעבר כי מבחינתו היא מועמדת ראויה, מחויב מנגד לראש הממשלה בפועל ושר החוץ לפיד, שלא ימהר לפרגן לבני גנץ הישג כלשהו, בוודאי לא אחרי הפלופ הגדול עם המועמד הכושל מטעמו, אלעזר שטרן.

בישורת האחרונה הצטרף למרוץ גם הח"כ לשעבר מייקל אורן, שכיהן כשגריר ישראל בארה"ב. דמותו היא דמות נער פוסטר, כמו שהאמריקאים אוהבים. הוא אמריקאי, נואם היטב ומקושר בארה"ב. לחובתו עומדת העובדה שמדובר במועמד בודד נטול תמיכה, פליט מפלגת 'כולנו' של כחלון – שאיש לא יתנדב להעניק לאנשיה חלון הזדמנויות נוסף.

בהיעדר כוכב על, ייתכן שהבחירה תוכרע בשיטת האלימינציה, שתכתיר כמנצח/ת את המועמד/ת השנוא/ה פחות. הדד ליין הנוכחי מעבר לפינה (ה-26 באוקטובר), אך לפיד המתוסכל הגיש לגוף הבוחר בצהרי יום רביעי בקשת דחייה רשמית, במטרה למצוא מועמד חלופי ממשלתי.

המאבק רוויי היצורים מעיד על חשיבות התפקיד. לא מדובר רק בג'וב היהודי הנחשק והמפנק בעולם, אלא גם בבורות שומן תקציביים, שמהם נהנו בעיקר הרפורמים במשך עשרות שנים. אם דווקא בעידן של ממשלה נטולת חרדים – הרפורמים והפרוגרסיביים ייאלצו להתחלק בעוגה התקציבית של הסוכנות עם השמרנים והאורתודוקסים, אל נא תשכחו לשלוח לאלעזר שטרן את הפרחים.