לכבוד פורים קטן אני מבקש לעסוק בשורות הבאות במילים ובמושגים ש'מתחפשים' כל השנה. וכמו בתחפושות אמיתיות של פורים, שהן חשובות ומועילות כשהן לצורך שעה בלבד ובסיטואציות המתאימות, כך ביטויים אלו. מי שיתחפש באמצע השנה ויבוא בין הבריות עטוי במראה שאינו שלו, יישלח להסתכלות.
הראשון הוא הכעסן, שסובל וגורם סבל לסביבה בשל התפרצויות זעם שבהן הוא נתקף ותוקף לעיתים תכופות. אם משהו לא הסתדר לפי הציפיות שלו, אם הוא נתן הוראה והיא טרם בוצעה, אם הוא מחכה לדבר מה שחייבים לו ועדיין לא קיבל, הוא פורץ בצווחות על זולתו ועל סביבתו. לפעמים אלו הורים על ילדים או הורים בינם לבין עצמם. יש מי שמשבר כלים בחמתו, מאיים כהנה וכהנה, ואם הוא בעל סמכות – הוא גורם ממש טראומה לפקודיו, משרה סביבו אווירת פחד מפני ההתפרצות הבאה.
היות שהוא סדרתי יכנו אותו 'טיפוס לחוץ', 'חסר סבלנות', 'פתיל קצר' ועוד הגדרות מודרניות שיוצאות ממדפסת התלת ממד של מכבסת מילים משוכללת, נגישה לכולנו.
בואו יחד נסיר את התחפושת ונודה על האמת: יש מידה שאינה טובה וכעס שמה. מי שנולד עימה קיבל משימת חיים לעבוד על המידה הזו, ללמוד את סודותיה ורפואותיה, לסדר לעצמו שיעורים קבועים בספרי מוסר על אודותיה. היום יש עזרים רבים עבור בעלי כעס. וכל אלו בתנאי כמובן שהם מכירים בחולשה שלהם ומכנים אותה בשמה הנכון והמלא כדי להבריא ממנה. לקרוא למידה הרעה הזו במילים ויטראז'יות זו בריחה. אם הוא לא מכיר את עצמו ככעסן אלא בסך הכל 'טיפוס לחוץ', הוא לעולם לא יתחבר למה שאמרו חז"ל על הרגזנים שחייהם אינם חיים ושבהתפרצויות שלהם יש אבק עבודה זרה. 'טיפוס לחוץ' ו'קצת חסר סבלנות' יכול לעבור את מאה שנותיו בעולם בלי לתקן, או לפחות לנסות לתקן, את המידה המגונה שבגללה הוא ירד לעולם.
*
אנו ממשיכים במסלול של פירוק מכבסת המילים ועוצרים רגע ליד החרדתיים.
חרדה היא תופעה רגשית איומה שממררת את חיי הסובלים ממנה. לחרדה מניפה ענקית של צורות ביטוי ואי אפשר לפורטם כי רבים הם. באוזניי אני שומע כאלה שחרדות שונות ומשונות מציקות להם, והם נמנעים מלעשות פעולות רגילות של חיי היום-יום בגלל החרדה המשתקת. הם קוראים לזה, לא פחות ולא יותר, 'זהירות'. אני לא חרדתי, אני פשוט זהיר.
וזו שוב בריחה. מי שחש אי שקט מתמיד, פחד סמוי משתלט ולא משנה בגלל מה, עליו לחפש לו אוזן קשבת מקצועית ולטפל בתופעה ככל הצורך. אם תפעיל את המכבסה, תעטה תחפושת ותגיד לעצמך שאתה 'זהיר', אתה בורח מהאמת והחרדה רק תלך ותתעצם, תעשה בך שמות עד שיהיה לך קשה עוד להסתירה ויהיה מסובך יותר לעזור לך. זהירות היא דבר חשוב אבל כרגע זו לא היא, זו רק תחפושת. זו חרדה והיא בת טיפול אם לא מתכחשים לה.
*
אחוז ניכר מהאוכלוסייה בדור שלנו שטוף באכילה מיותרת. כולנו מכירים במציאות הקלוקלת שהמזון על סוגיו וטעמיו ומרקמיו כבר אינו רק צורך קיומי אלא אמצעי בילוי ובידור ותומך מתעתע בכל מיני מצבים והתמודדויות. כשמתוחים אוכלים, כששמחים אוכלים, כשמשעמם אוכלים, כשנוסעים אוכלים, כשמגיעים אל היעד בוודאי שצריך לאכול, לפני שבת מרבים ב'טועמיה' כדי להתחיל להרגיש את התנוצצות אור קדושת השבת, בשנים האחרונות מקדימים זאת עוד וכבר ב'ליל שישי' מרבים באכילת מאכלי שבת בכמויות יותר מבשבת קודש עצמה. בשמחות ובעצב, בחום ובקור, בעת דאגה וברגעי פורקן – הכל מתורגם למזון לסוגיו. ויש לזה שם מוצלח, ייצור מיוחד במכבסת המילים שלנו: 'אכילה רגשית'.
בבקשה, הסירו את התחפושת ובמקום אכילה רגשית אמרו 'תאוות האכילה' המוזכרת אין־ספור פעמים בחז"ל ובספרי מוסר וחסידות. עליה אמר הרמב"ם שאוכלים את המועיל ולא את הערב, ועליה הפתגם שאנו אמורים לאכול כדי לחיות ולא חיים כדי לאכול. וכך מובא בראשונים בהקשר לאכילה המיותרת שמבלה את הגוף: "בני אדם כורים קבריהם בשיניהם".
שרק נתבונן לרגע ונשים לב שהתחפושות האלו כל כך מתעתעות בנו, מונעות מאיתנו להצביע על החולשה ולקרוא לילד בשמו. זה היצר הרע שחושש שאם נגדיר אותו נכון, נדע גם להתמודד נכון.
אם נסכים שהמאחר איחר ולא 'התעכב' כמו ההגדרה המכובסת, ולפטפטן הכרוני לא נוותר, לא נסכים שהוא מרבה לדבר דיבורים מיותרים כי הוא 'ורבלי', אלא כי יש לו בעיה ועליו ללמוד עליה, לא ננציח את החולשות ולא נחסום את הדרך מלטפל כהוגן באתגרים של העולם הזה.
*
נסכם אפוא שלחיות בבריחה ובהכחשה – לא מועיל לנו. עדיף להודות על האמת, לתפוס את השור בקרניו ולגרור אותו אל מקומו הראוי לו. לא לשחק בנדמה לי.
כמובן שצריכים לאזן. לפעמים, במצבים מסוימים, כן ראוי להרגיע במילים דיפלומטיות, לצבוע את המצב בצבעים נאים עבור מטרה מוגדרת. אבל זו אינה התכלית.
כי נקוט כלל זה בידך:
מי שמחפש אחרי האמת, לעולם לא ישטה בעצמו ויעטה על עצמו תחפושת באמצע השנה.
