שמעון ברייטקופף
י' כסלו התשפ"ו
לחטוף לֶבֶּן
"מי היה מאמין", הוא פתח את השיחה, שאליה עוד נשוב בהמשך.
לא נציין שמות, אבל לתאר אפשר: הדובר מהצד השני של האפרכסת למד בישיבת פוניבז' לפני כך וכך שנים. במרוצת הזמן, התרחק גם מהישיבה וגם מדרכיה. רצף של טראומות ומשברים אישיים הרחיקו אותו מכל עולם הישיבות ומושגיו.
אבל ביום שהתפרסם פסק הבוררות בישיבת פוניבז', הוא ישב, בלי כיפה וציצית, אך אבל וחפוי ראש.
הוא קרא את מאות הדפים של פסיקת הבוררות בעיון ובזעם, התקשר למכרים מהעבר ושקע לתוך מחילת הארנב כשהוא מאבד לחלוטין קשר לחייו של היום. חוץ מלחזור לעשן נובלס ולקנות פחיות אקסל, כל כולו נכח על מיטת הברזל בפנימייה שליוותה אותו לאורך ימי בחרותו.
בעיניי זו עוד הוכחה שהמחלוקת שהתנהלה במשך כל כך הרבה שנים, לא הייתה קשורה לא לתורה ולא ללומדיה. בן שיחי איבד קשר רח"ל עם כל הנ"ל, אבל הזהות נשארה כשהייתה. 'מחבל' פוניבז'אי. עד המוות. את זה אף אחד לא ייקח ממנו.
וזה כבר חוויה פסיכולוגית, שלא לומר פסיכודלית, מטלטלת.
מה גורם לבנאדם להיקשר נפשית לסכסוך לא לו?! מה גורם לאדם להישאב באופן חסר הכרה לאירוע שמה שלא יהיה בו, דבר אחד ברור: הוא לא ירוויח דבר?
מה המניע? מה הדרייב לעסוק בזה יומם וליל, לצלוף ולהיצלף בגביעי לֶבֶּן, להדוף סטנדרים ולמשוך בזקנים של אנשים זרים?
חייבים לומר ביושר: המחלוקות הן אחד החורבנות הקשים שידע עם ישראל, אבל אין ספק שהמחלוקת היא גם אחד הגורמים הכי משמעותיים לפריחתו וגדילתו של העם המופלא הזה. כל חסידות שמתפצלת לא דועכת, אלא להפך. מוסיפה עוד שוואנצונעס, עוד בית מדרש, עוד גבאים, עוד דברי תורה. ומעולם לא שמענו על מקווה שנסגר. להפך. הצד שמתפצל פותח מקווה גדול פי שניים, משיק שירות מגבות, ונותן שמפו חינם להמונים ושעות פתיחה משודרגות, וגם מפנק בבור טבילת כלים.
גם בציבור הליטאי, המחלוקות היו הזרז הכי משמעותי לפריחת עולם הישיבות: כל ישיבה שחוותה עריקה מהדהדת של ר"מ כריזמטי שפותח ישיבה מתחרה, מוסיפה גם היא עוד ישיבה, מתגברת את צוות הר"מים, מדפיסה עוד ספרי חבורות וכן הלאה.
אילו לא היו מחלוקות, היינו נאלצים להסתפק בבית כנסת אחד בשכונה, במקווה אחד, לא היו מדברים בתפילה – כי לא היה על מה לדבר, ובעיקר לא הייתה פרנסה לאנשים.
כולנו רואים את הביקור של הרבי מסאטמר בארץ בימים אלו.
לסאטמר יש מוניטין של מחוללי מהומות בביקורים בארץ, אבל לכל הספקים מגאולה ועד מירון ברור מאוד: אילו לא הייתה תחרות פנימית בסאטמר, לא היינו רואים חצי מההפקה שאנחנו חוזים בה בימים האחרונים.
מדובר בביקור שתוכנן לפרטי פרטים, והתנהל כמו ביקור של נשיא מעצמה. היה לנו כאן האייר-פורס החסידי הראשון שנחת בישראל, עם גרסה מיוחדת גם לרכב של נשיא ארה"ב, שהתנייד מנקודה לנקודה כשצי של חמש עשרה מכוניות ענק דוהר אחריו לכל מקום וצופר בהיסטריה.
ולכל מקום שאליו הם הגיעו, שמחה וששון ליהודים. אוהלי ענק ומעמדי טישים עם שמשוניות מתוחות, וחצאיות שולחן ססגוניות, כשמפיקים עם אוזניות שמשתלשלות לתוך צווארוניהם דוהרים מהכא להתם כשהם עוטים תחושת דחיפות, כזו שהייתה לאנשי השירות החשאי של טראמפ רק רגע אחרי שירו בו.
וכמובן הקפדה על כל הפסליטיז בלי לפספס שום פרט.
מקום של כבוד תופסת סאגת השאלת הכיסא מהאדמו"ר מטארבישאן שליט"א, שהתברר שמחזיק בכיסא בעל עיטורי העץ הכי יפים בארץ, וקיבל הצעה שאי אפשר לסרב לה כדי שיסכים להשאיל את הכיסא לימי הביקור. העסקה הזו כובדה רק בחלקה, ובחסידות טארבישאן יש שבר גדול מתוצאות העסקה שנכשלה, וכמובן מי לנו ומה לנו בעסקי שמיים וכיסאות, וזה רק בקליפת ארבעס על מה שעוד ייכתב בספריהם של כותבי דברי ימי החסידות על הביקור ועל מעלליו.
תחרות עושה טוב לכולם, ובפרט לעסקים ולעסקנים.
למחלוקת חיים משלה
לא יודע אם להבדיל או לא, אבל ההשתייכות הפוניבז'אית הפכה במרוצת השנים לסוג של השתייכות לקבוצת כדורגל. כל אחד מזדהה עם קבוצה מסוימת, בטוב או ברע. הוא מאושר כשהם זוכים, מורט את שערות ראשו כשהם מפסידים, אבל נשאר נאמן תמיד לקבוצה.
להבדיל ממחלוקות שהן לשם שמיים, ברגע שהן מסתיימות – כלא היו. נגמרו. כאן המחלוקת כבר גלשה הרבה מעבר. יש לה חיים משל עצמה. גם אם מחר הכל ייפתר על הצד הטוב ביותר וישכפלו את בני ברק באופן זהה ואת גבעת הישיבה באופן מדויק, המחלוקת תעמוד בזכות עצמה.
כתבתי פה פעם, שבוגר פוניבז' אמיתי הוא זה שיודע להסביר כל מחלוקת בעולם לפי המחלוקת בגבעת הישיבה. מטראמפ וביידן, עובר בזלנסקי ופוטין, עד הפצ"רית ואנשי שדה תימן – בעומק-בעומק של כל מחלוקת, אם תחפרו מספיק טוב פנימה, תמצאו את פוניבז'.
אבל אני מצטט את בן שיחי מתחילת הטור בגלל שתי תובנות שלקחתי איתי מהשיחה.
"אני ממש מרחם על הצד המפסיד", הוא אמר לי. הוא נקב בשמם של לא מעט יהודי תלמידי חכמים שהקדיש את רוב חייהם לעניין הזה, ויצאו בלי כלום. זה צער שאי אפשר לראות. חיים שלמים שהוקדשו, שנים של דיונים, חשיבה, גיוס משאבים – הכל הכל נגמר ברגע אחד. זה אסון שקשה להכיל אותו".
ויש בזה משהו. זה כואב ומצער.
אבל בכל זאת, בשולי הדברים, אולי אפשר לקחת מזה משהו.
קודם כל, כלל לחיים, בחיים אל תתנו לתפקיד או לזהות להגדיר אתכם. לעולם לא. תפקיד בא והולך, צד במחלוקת גם הוא משתנה. אם תקדישו את כל החיים שלכם רק בשביל לזכות בטייטל – כשהטייטל ילך לא יהיה לכם יותר בשביל מה לחיות. ר' חיים קנייבסקי חי חיים שלמים בלי תפקיד. שום דבר לא הגדיר אותו חוץ ממנו עצמו.
להבדיל ממה שחשב אותו תלמיד שהתרחק, לעיתים דווקא ההפסד נותן לבן אדם את המתנה הכי גדולה שהוא יכול לקבל. כן, גם בלי גבעת הישיבה, בלי הטייטלים היוקרתיים, ארון הקודש המוזהב, עדיין אפשר להעמיד תלמידים ולהרביץ תורה. ולפעמים דווקא כשמתפטרים מכל המשקולות, הנפש זוכה לגאולה, והיא יכולה להגשים את משאלותיה בלי עכבות, בצורה הרבה יותר טובה ונקייה.
והכי חשוב, להתמקד במהות לא בחיצוניות, לא בנדל"ן ולא במותג. זה בא והולך, אבל המהות לעולם נשארת.
ועוד תובנה אחת בשולי הדברים: הרבה פעמים אנחנו רואים אנשים שהיו ברום המעלה, נופלים לתחתית החבית. זה מחזה מכמיר לב, אבל זו דרך העולם. גלגל. פעם למעלה ופעם למטה. רוב האנושות בתת הכרה שלה מעדיפה לא לחוות גבהים משמעותיים, בגלל החשש מהנפילה שתבוא אחריה. אנשים לא רוצים לעלות ולא להתרסק.
מעדיפים מלכתחילה להישאר קטנים, מלהיות אנשים קטנים שבחלק מהזמן היו גדולים.
זיכרון הוא כוח
יש גמרא בברכות סיפור מזעזע. רבי יוחנן, גדול הדור, היה מגיע לנחם אבלים, במיוחד כאלה שילדיהם נפטרו ל"ע.
איך היה מנחם? הוא היה מוציא מהכיס שן קטנה, ואומר לאב האבל: זו השן של בני העשירי שנפטר. עשרה בנים היו לו – כולם נפטרו בחייו. רבי יוחנן התכוון להראות שאם הוא שרד פטירה של עשרה בנים, כל אחד יכול להתמודד.
בכל פעם שאני קורא את הסיפור הזה, אני שואל את עצמי מה המהות של השן, ואיזה ממד מחזק יש בה. הרי מדובר בממצא טרגי. שריד לחיים שהיו ואינם. וזה לא רק זה. הרי הסיפור של רבי יוחנן, מנהיג הדור, היה ידוע בכל העולם היהודי דאז, מה העניין להחזיק את השן הזו בכיס?
אלא שרבי יוחנן מלמד אותנו נקודה חשובה מאוד: לצד האבל, אסור גם לשכוח את העבר.
הזיכרון של פעם כמוקד לכוח ולעוצמה.
רבי יוחנן לא מתלונן. אין לו טענות כלפי שמיא. הוא זכה לחיות עם עשרה ילדים, לרוות מהם נחת, לגדל אותם. נכון, הם נפטרו, אבל את השנים איתם – אף אחד לא יכול לקחת. והשן שבכיסו מסמלת עבורו את מה שהיה. את הזיכרונות, את הרגעים, את הדמויות מהעבר.
וזה ניחום גדול לכל אחד. מותר וחייבים להצטער על הפטירה, אבל אסור שהאסון ישכיח את הטובה והרגעים הטובים.
והרהרתי ביני לביני, אילו היו ראשי הצד המפסיד יודעים בתחילת הדרך שככה זה יסתיים. שיום אחד יגיע פסק דין שכזה, האם היו יוצאים לדרך?
אני לא רוצה לדון פה בחילול השם ובמחלוקת שהייתה בישיבה לאורך השנים, אבל גם הצד המפסיד בויכוח, חווה שיאים שמעטים זוכים להם. הוא עמדו בראשות ישיבת הדגל הליטאית, זכו להעמיד אלפי תלמידים, אלו היו שנות בניין מופלאות.
אמת, עכשיו צריך להתחיל מאפס, אבל את היש הגדול שנוצר, אף אחד לא יכול לקחת.
בחסידות עוסקים רבות בכך שצריך לחיות את הרגע במלואו. לא לחשוש ממה שעתיד לבוא. ויש בזה המון חוכמה. הצד המפסיד קיבל כמה עשרות שנים בתפקיד הכי יוקרתי שיש לעולם התורה להציע. גם עכשיו ברגעי האבל, הם יכולים לבחור אם להתחרט על כל הדרך שעברו, או להיאחז ברגעים הטובים ולהמתין שהגלגל יתהפך חזרה.
וזה מוסר השכל לכל אחד מאיתנו. גם כשעוברים תקופה קשה, שמגיעה לעיתים אחרי תקופת גאות, לא להתייאש ולא להרים ידיים. להיאחז בזיכרונות ולהאמין שאוטוטו מגיעה תקופה חדשה וזוהרת.
לו יהי.
