יונתן רוזנבלום ט' סיון התשפ"א

שום דבר לא נראה יציב בימים אלו בארץ, אולי חוץ מדבר אחד: אנחנו עם אחד, ככלות הכל

 

למעלה מארבעת אלפים רקטות נורו כבר מרצועת עזה לעבר שטחי ישראל (כאשר כשלושים אחוז מהן נוחתות בשטחי הרצועה עצמה), שהותירו מאחוריהן 13 הרוגים, כולל אב ובתו בת השש-עשרה שנסעו ברכבם בתוך יישוב ערבי.

מדינת ישראל נראתה כעומדת על סיפו של מבצע קרקעי גדול בעזה, הראשון מזה כשבע שנים; הציבור הישראלי לא מוכן להשלים עם לילות נוספים של אזעקות באזור תל-אביב והמרכז ללא תגובה חריפה.

ושוב, יש מי שדואג להזכיר לנו כי אנו יושבים כאן על חבית חומר נפץ. אולם, מאורעות הימים האחרונים הבהירו לנו בצורה ברורה מאי פעם את הסיכונים הפוטנציאליים הרבים להתלקחות אזורית. הערבים בלוד, עיר מעורבת במרכז הארץ, שבה מתגוררות המוני משפחות פשע ערביות, אינם חדלים מלהתפרע מזה ימים ארוכים. שלושה בתי כנסת ותלמוד-תורה עלו באש ונשרפו כמעט עד היסוד. זאת, לאחר שבועות ארוכים של עימותים בין הערבים לבין משטרת ישראל בבירה.

אירועי חודש הרמדאן, תקופה מתוחה מאז ומתמיד, החלו עם תקיפתם של בחורי ישיבות בידי צעירים ערבים ברכבת הקלה בירושלים, כשהללו מפיצים במדיה החברתית תיעודים מהתקיפות. יו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, כעת בשנתו ה-16 בקדנציית ארבע-השנים שלו, ביטל את הבחירות הראשונות לרשות מאז 2005, לאחר שהתברר כי בחירות בעיתוי זה יביאו לניצחון החמאס על פתח.

אבו מאזן היה זקוק לאיזשהו מאורע אלים שיסיח את דעת הציבור הערבי בארץ מביטול הבחירות, ומצא את העילה לכך בהחלטת בג"ץ לאכוף את פינוי המשפחות הערביות משכונת שייח'-ג'ראח – שמעון הצדיק – הסמוכה לעיר העתיקה, לאחר שהסכמי החכירה שלהן תמו, ובעלי הבתים היהודיים החליטו שלא לחדש את החוזים שניתנו להן על ידי ממשלת ירדן בשנת 1948. עבאס וערוצי התקשורת הפלסטיניים הסיתו את כולם "להגביר את עוצמת ההתנגדות בימים קרובים" כהכנה לקראת "מערכת כל המערכות" נגד "גורמי הכיבוש השטניים".

כדי לא לאבד את מעמדו כמי שמגן על ירושלים ועל מסגד אל-אקצא, פתח החמאס במתקפת שיגורי רקטות מרצועת עזה לעבר מאות מערי ישראל.

שגרת החיים לא נעצרה לגמרי, אך המתח תלוי ועומד בחלל האוויר. אחיינית שלי נכנסה לחופתה לפני ימים ספורים – החתונה הראשונה במשפחתנו מזה למעלה משלוש שנים. בני הדודים כל כך חיכו להיפגש יחד. אבל כעת, רבים לא יכלו להגיע. אחרי לילה של אזעקות בבני-ברק, בתי לא הסכימה להשאיר את ילדיה לבד בבית, גם לא עם שמרטפית.

בן נוסף מתגורר באחיסמך, שכונה חרדית חדשה הסמוכה ללוד. אמש, באמצע החברותא המשותפת שלנו, פרצה האזעקה, וחדר הממ"ד בו הוא למד הפך למקלט זמני של כל בני הבית, לאחר שנכדותיי הקטנות התעוררו והוכנסו אליו בחיפזון.

אתמול, נחסם הכביש שבו הוא נוסע תמיד בשובו הביתה מהכולל בירושלים, והוא נאלץ לנסוע דרך הרחובות שבמרכז העיר לוד. ברוך השם, לא ידעתי על כך עד לאחר שהגיע בשלום אל ביתו, לא לפני שהוא עצמו איבד כמה וכמה פעימות-לב משלו. גם הוא לא הגיע לחתונה.

בקיצור, כל המדינה שלנו חיה כרגע בצילה של האלימות, להוציא את אזור צפון הארץ – למרבה האירוניה – שספג בעבר את רוב אש הטילים שירה חיזבללה מלבנון. ומי יודע עד מתי ימשיך הצפון לשקוט. כתבי רויטרס כבר דיווחו בחודש מאי האחרון כי מנהיגה הראשי של איראן, האייתוללה עלי חמינאי, הודה כי מזה שנים שמשמרות המהפכה מספקות לעזה טילים. זאת, אחרי שנים ארוכות של הכחשה נמרצת. אולם, אם לאיראן יש יד בשיגורי הרקטות מעזה, איך נוכל להיות בטוחים שהיא לא תדאג לכך שחיזבללה בלבנון ישחרר לבסוף את מצבורי הטילים הגדולים הרבה יותר, וגם המדויקים והקטלניים בהרבה מאלו של העזתים?

אינני נמנה על חובבי הריגושים, אולם, בכל זאת יש משהו חיובי בתחושת האימה הכללית. כשיהודים המתגוררים בגזרה רחוקה במעט מאיתנו, או חיילי צה"ל, חיים תחת איום, אסור שהאיום הזה יחווה על ידינו כמשהו שהוא רחוק מהעין ורחוק מהלב. אני תוהה אם מאורעות הימים האחרונים אינם משמשים תזכורת לכולנו, אלו מאיתנו שמרגישים לפעמים קצת מנותקים ממערכותיה הצבאיות של ישראל, מכל הקרבנות שהן גובות ומהסיכונים הגבוהים שנוטלים על עצמם גורמי הביטחון בארצנו, שמסכנים כל כך הרבה ביום-יום, כדי שברוב הזמן נוכל לחיות כולנו בתחושת ביטחון יחסית.

אף אחד אינו יכול לדעת בוודאות מתי והיכן יסתיימו המאורעות האלימים האלה, ומה תהיינה ההשלכות לטווח הארוך. מתקפת הטילים שפרצה במלוא עוזה כבר השפיעה באופן דרמטי על החזית הפוליטית בישראל. קואליציית שינוי רחבה של "רק לא ביבי", ממרצ שבקצה השמאלי ועד לימינה ותקווה חדשה בקצה הימני, עמדו להודיע לנשיא ראובן ריבלין על הקמת הממשלה החדשה. אביגדור ליברמן מ'ישראל ביתנו', שנשבע להחריב את כל תקציבי הציבור החרדי ואת הסטטוס-קוו הדתי (כשבשני הנושאים ניתן להאמין לו כי יעמוד בהבטחתו), כמעט הושבע לתפקיד שר האוצר החדש.

הקואליציה הזו כללה גם את מפלגת רע"ם המוסלמית האדוקה של מנסור עבאס. נתניהו, מנוע היה מלתקוף את הקואליציה על הצעד חסר התקדים שלה, בהישענותה על תמיכת המפלגות הערביות, לאחר שהוא עצמו ניהל מו"מ ארוך ודי מוצלח עם אותו מנסור עבאס, עד שנחסם על ידי בצלאל סמוטריץ'. עבאס, מצידו, דווקא העדיף להיכנס לקואליציה עם הליכוד והמפלגות שומרות המסורת.

במו"מ מוקדם יותר שניהל מול נתניהו, הוא התמקד אך ורק בהגדלת התקציבים עבור הסקטור של ערביי ישראל, הגברת הנוכחות המשטרתית לצורך המאבק בפשיעה בערים ובכפרים הערביים, והקמת עיר בדואית חדשה בנגב, תוך שהוא מתעלם באופן שיטתי ועקבי מהסוגיה הפלסטינית. אותה אסטרטגיה, פחות או יותר, של התמקדות בצרכים הסקטוריאליים שהפכה את המפלגות החרדיות לשותפות נחשקות כל כך בעיני הליכוד.

האירועים האחרונים הוכיחו שיש גבול למידה שבה ניתן לנתק את הח"כים הערבים מהגזרה הפלסטינית. עם פרוץ האירועים האלימים בהר הבית ומתקפותיה האוויריות של ישראל על עזה, נסוג עבאס, ברגע האחרון, מהשיחות הקואליציוניות. בנוסף – ואולי זהו הדבר המשמעותי יותר בטווח הארוך – הוא ביקר בחריפות את פעולותיה של הממשלה בעזה ובירושלים, ודרש משותפיו העתידיים לקואליציה התנצלות על פעולות אלה. גם הוא, ככלות הכל, אינו יכול להתרחק יותר מדי מציבור הבוחרים האסלאמיים שלו.

רגע לפני נסיגתו של עבאס, נפתלי בנט, יו"ר מפלגת ימינה, אמור היה להפוך לראש הממשלה החדש, בהסכם רוטציה עם יאיר לפיד, למרות שבבחירות האחרונות זכה רק בשבעה מושבים בכנסת. אבל עכשיו, אחרי שהתבטא עבאס לראשונה בסוגיה הביטחונית, קשה לראות איך יכול בנט להתקדם במגעים הקואליציוניים מבלי להבריח לגמרי את ציבור הבוחרים הימני שלו – חבר כנסת אחד ממפלגתו כבר עזב אותו.

כל זה, מטיל את מדינת ישראל חזרה לתוך הסחרחורת הפוליטית, בלי אף קואליציה אפשרית באופק. אירועי הימים האחרונים אינם נוגעים רק לעזה הרחוקה וליהודי שדרות, בצידו השני של גבול עזה. כולנו על הקצה כרגע.