תיק טיול!

יום שני השבוע, עשר בלילה.

זה היה בכי ארוך ומטלטל. קורע לב. כמה ילדות, חניכות בית ספר חסידי מפורסם, עומדות ומררות בבכי. אמא דואגת של שתיים מהן ניגשת בדאגה ושואלת: "מה קרה?"

אחת מבנותיה מנסה להסביר אבל בכיה הגובר מרסק את המילים. השנייה כן מצליחה להתגבר קצת ומספרת על הטרגדיה. "הטיול של מחר", היא מצליחה להתבטא ושוב נושרות דמעות מעיניה, "עכשיו הודיעו שהוא מתבטל בגלל ההודעה של פיקוד העורף".

תוך כדי שהילדות מבכות את הביטול של הטיול, הן מצביעות על שקית גדולה, כמעט שק, של אריזות חטיפים וממתקים בגדלים וצבעים שונים שהן אספו ורכשו ממש עכשיו לכבוד הטיול של מחר.

שלא נבין מה שלא נכון: טיול שמתבטל לילדים (וגם למבוגרים) הוא באמת עגמת נפש ואכזבה עמוקה. אני קצת ציני בעיקר לשק הממתקים שהפך במשך השנים לחלק הכמעט עיקרי של טיולים, במיוחד כששמעתי הודעות מוקלטות של קווי טלפון בתלמודי תורה שמודיעים להורים על ביטול הטיולים שנועדו ליום שלישי השבוע וכה אומרים בקול של יגון ונחמה גם יחד:

"היות וזו בשורה עצובה לילדים, שהטיול נדחה אחרי שהם כל כך ציפו והתרגשו, כדאי לפחות לשלוח עימם מחר אל הת"ת את הממתקים שרכשתם עבורם לטיול".

כלומר, צרת רבים נחמת ממתקים. כשנוסעים לטיול מגבירים את ההנאה על ידי ממתקים וכשמתבטל הטיול מתנחמים בממתקים. גם כשנכנסים לשבת קודש חוגגים את הרגעים האלו עם חטיפים. ראיתי לאחרונה ילד בן 11 שהשבת שלו הופרה והוא היה במצב רוח ירוד כי הוריו שכחו השבת לקנות את החטיף האהוב עליו. יש בשבת שפע של אוכל מכל מיני סוגים טעימים ומשביעים וכל זה איננו שווה לו. הוא היה מדוכדך ממש בגין החטיף שהוא אינו יכול בלעדיו. אלו הרגלים חזקים בנפש, תלות של ממש. אי אפשר ליהנות מכלום כי הממתק האהוב עליי איננו כרגע.

אני חש אפוא צורך לשוב ולהסביר מדוע גזרתי אומר בתלמוד התורה שלנו שלא להביא ממתקים וחטיפים לטיולים. יש הורים שממש כועסים עליי, או כאלו שמתחננים על נפשות עולליהם שקשה להם לצאת לטיול בלא שובל של אריזות מרשרשות. איך אפשר ליהנות ממסע כשיודעים מראש שלא תהיה אפשרות וזמינות לכרסם וללעוס בלי הרף במשך כל הדרך?!

אני שומע את ההורים המתלוננים, מכבד את דעתם ודאגתם, אך אני על משמרתי עומד: לעניות דעתי הממתקים בטיול מיותרים לחלוטין. הנה דברים שכתבתי בעבר והם נחוצים בהחלט גם לעונה הזו.

הקיץ הגיע והילדים בכל שכבות הגיל מייחלים ומצפים לצאת לטיולים.

ולא שהם לא יצאו במשך החורף הארוך לימי פעילות פה ושם, אבל גם אז הם דאגו לברר ולוודא שזה לא הטיול השנתי הרשמי שמחובת המוסד להעניק להם לפי הפרוטוקול. תלמידים למופת, שומרי חוק.

האמת שהכמיהה של תלמידים לצאת לטיולים לגיטימית ומובנת בהחלט. בינינו, לא קל להיות תלמיד, לשבת כל כך הרבה שעות ביום בתוך מסגרת, להתנהל לפי הוראות, להקשיב, לכתוב, לעמוד מול ציפיות ולהיות נתון לביקורת. הטיולים הם באמת הרפיה לגוף ולנפש. לוּ היה הדבר בידי, התלמידים היו מקבלים פעילות חוץ, ארוכה או קצרה, פעם אחת בכל חודש.

אבל הטיול הבא של התלמידים שלי לא יהיה כל כך מרנין בשבילם, ככל הנראה. כי עומדת לנחות עליהם גזירה מרה: אין להביא ממתקים כלל ועיקר.

אתם בוודאי מתקוממים. זה נשמע אכזרי משהו. התרגלנו שממתקים וחטיפים הם ממש חלק אינטגרלי של כל מסע. טיול בלי שפע של אריזות מרשרשות ולעיסה מתמדת מצטייר אפרורי ומשמים.

אז דבר ראשון כדאי לנו לאתחל את הנרטיב מחדש: אין באמת קשר בין טיול טוב לנשנוש כפייתי במשך כל הדרך. מישהו המציא את זה בלי כוונה לפני הרבה שנים, כשההורים שלנו היו ילדים.

לא אמורים לרעוב בטיול. להיפך, יש להצטייד במלאי מספיק של מזון ומשקה. אבל הממתקים נטפלים אל התוכניות של הטיולים בטעות. אנסה להסביר:

במשך השנים שבהן הייתה לי את הזכות לבשר בכיתות על טיול שמתקרב ובא, ממש צרם לי שאלו היו השאלות והבירורים הראשונים: כמה ממתקים יהיה מותר להביא?! מיד גם מתארגנות קבוצות רכישה שתלכנה אל המכולות או הקיוסקים למלא את תיקי המסע.

כך זה בהרבה בתי חינוך. הם מקשיבים רק בחצי אוזן ליעד של הטיול ולפרטים המרתקים אודות המקומות שבהם יסיירו, ומיד דנים בכמות ואיכות הממתקים שהם יביאו עימם לכבוד היום הגדול. יש שמבקשים וועדת חריגים, אישורים מיוחדים למינון גבוה יותר של סוכרים ומלחים למיניהם.

גם בנסיעות עצמם הממתקים 'גונבים' את הקשב. אנו משתדלים לעניין את התלמידים בדרך, להעשיר להם ידע חי ותוסס מול העיניים במקומות שבהם האוטובוס חולף, אבל חלק נכבד כל כך עסוק בלעיסה ובמסחר (קליק ארוך אחד שווה שתי אריזות וחצי של 'תן צ'אפ') שקשה לעניין אותו במשהו אחר. הרי הדרך אמורה להיות חלק מהחוויה. גם הנהגים ובעלי חברות ההיסעים סובלים מאוד מהתרבות הקלוקלת הזו של נסיעה–לעיסה. אף על פי שמשגיחים מאוד להשליך את כל האריזות לסל וחסל (די קשה לשלוט בזה), תמיד נשפכים ומתפזרים על רצפת הרכב אינספור פירורים שנדרכים ומתרסקים וחוסר הניקיון הזה גורם לחילול השם ואי נעימות רבה. שימו לב איך נראה פארק אחרי שכמה כיתות עליזות ביקרו בו. הוא היה נראה טוב יותר לולא החטיפים המיותרים, פחות חילול שם שמיים.

בשנה שעברה נסעתי עם כיתות בינוניות וגבוהות לגן החיות התנ"כי בירושלים. פסענו אט–אט מכלוב אחד אל הבא אחריו, עד שהגענו אל הנמרים. הילדים התגודדו מול התצוגה של חיות הטרף הססגוניות, מושכים את תשומת ליבו של הנמר האב, מתגרים בו קצת (גערנו בהם), מקשיבים להסברים, מתפעלים ומשתדלים למצות את החוויה. פתאום שמתי לב ששני תלמידים אחים חסרים לי, חזרתי אחורה במסלול ופגשתי אותם לא הרחק, מנהלים וויכוח מר. על מה? אללי לי, על שקית דוריטוס ענקית שהייתה אמורה ללוות את שניהם במשך כל היום והנה אחד הגזים מעט על חשבון אחיו.

"מה אתכם?" אני שואג לעברם. "שילמנו על כרטיסים כדי לראות קופים וטיגריסים… צ'יטוס ודוריטוס יש לכם גם בבית".

אחד מהם, מי שהפסיד כמה פיסות דוריטוס, היה נסער מכדי להקשיב לתוכחה, הוא התקדם אל הקבוצה בפנים נפולות ומכאן ואילך שום בעל חיים לא החזיר לו את מצב הרוח.

בדרך חזור היו ילדים שלא הרגישו טוב. הנסיעה הארוכה טלטלה את הבטן שהתמלאה בכמויות גדולות של חומרים מזיקים החל מהבוקר, סוכרים ומלחים ושאר מרעין בישין. הגוף היה מאומץ מההליכות הממושכות ומערכת העיכול התקשתה לפרק את העומס שנוצר עליה. בכל כמה דקות ילד אחר הקיא, עד שלא הייתה ברירה ונאלצנו לעצור בתחנת דלק ולדאוג לזרנוק מים שישטוף את פנים האוטובוס. גם אלו שלא הקיאו התלוננו על כאבי בטן וכאבי ראש.

כל אלו ועוד הביאו אותי לגזור גזירה שניתן לעמוד בה: הַביאו אל הטיול כריכים, פירות וירקות ומשקאות כאוות נפשכם, אבל לא ממתיקים וחטיפים מכל סוג. כך נחסוך נזקים רבים מכל מיני סוגים ובעיקר נגביר את המיקוד בטיול עצמו ובמה שהוא מציע, נלמד ליהנות גם כשאין משהו בפה.

יהיו שיציעו להמשיך בנוהג הקיים ורק להמעיט קצת, ממתק אחד ודי. אבל לפני כן אולי כדאי לערוך פיילוט, לבדוק איך מרגיש טיול בלי העומס הזה ולראות איך מרגישים התלמידים לאחריו. אני אומר לכם מניסיון: יהיו הפתעות, שלא לדבר על התודות של נהג האוטובוס שרכבו נותר כמעט בלא רבב לקראת הטיולים שלמחרת. שווה לנסות!

נסיעה מהנה!