ישראל יוסקוביץ
ל' אב התשפ"ה
קנאת סופרים תרבה חכמה (ב"ב כא ע"א). מה שנכון כל כך בלימוד התורה, אינו תקף לעולם העיתונות.
אם בבית המדרש הקנאה מדרבנת להוסיף פעלים ביגיעה והתמדה, הרי שבעולם שלנו, העיתונאים, היא פועלת הפוך. עיניהם של סופרים וכתבים, צרה לעיתים תכופות בקולגות.
בשנים האחרונות אנחנו רואים כיצד קונקורנציה בלתי מרוסנת בין כלי התקשורת פוגעת בענף. במקום להצמיח עיתונות איכותית, היא מדרבנת מרוץ אחרי כותרות, רייטינג ורגשנות זולה. חמור מכך: היא מייצרת קטטות מכוערות ומשחקת לידי פוליטיקאים מושחתים.
נבחרים, שתפקידם לתת דין וחשבון לציבור, מנצלים את האיבה בין העיתונאים כדי לחמוק מחובתם. אין דין, אין דיין, ח"כ הישר בעיניו יעשה.
בזמנים עברו, לא היה סיכוי שח"כ בליכוד הנחשד בפלילים (ברף הגבוה והחמור) יישאר על הכיסא דקה אחרי הפרסום. בוודאי לא אחרי שנחקר באזהרה במשטרה. אבל בתקופה החשוכה שלנו, במקום להיבעט החוצה, הוא נבעט כלפי מעלה; לתפקיד יוקרתי של יו"ר אחת הוועדות החשובות בכנסת ישראל.
היכולת שלו לעשות זאת, היא תולדה ברורה של המחנאות שקמה בעולם העיתונות. די לו להסתתר מאחורי הבייס הנכון כדי שהכל ייסלח לו. הם עושים זאת, יטען, כי הם רוצים להפיל ממשלה מכהנת. הם נלחמים בי, אבל מתכוונים אליכם.
כשחברי כנסת, שרים ופוליטיקאים, מוזמנים למשטרה בחשדות לעבירה שהם עברו – לא הציבור שבחר בהם – הם מתייצבים במהירות מאחורי הבייס ומסרבים להתייצב. למה שרק הם ישלמו מחיר, הבייס כולו אמור לשלם. לא נתייצב, הם מכריזים בזה אחר זה.
אין חוק, אין סדר, אין מוראה של מלכות. כל אחד רשאי להחליט מתי וכלפי מי הדין צריך לעשות את תפקידו, ומתי לא. הבושה שכיסתה פעם את פניו של נבחר ציבור, פסה מהעולם. ושלא יהיה לכם ספק: זה קורה כי התקשורת כבר איננה מתווכת עובדות אלא הפכה לשופר תעמולה. לביביסטים תקשורת, למתעביהם תקשורת. אם יפרסמו את קלונך באולפן אחד, מייד תרוץ לאולפן השני והכל על מקומו יבוא בשלום.
"הרצי אדם פרנואיד". לוי עם חליוה צילום: פלאש 90
מילא פוליטיקאים. רואים זאת עבריינים מהרחוב ומאמצים את השיטה. הנה איש ספורט ידוע, שתיעוד שלו נוקט אלימות קשה הופץ, מיהר לאולפן מסוים כדי להעניק "ריאיון בלעדי". "הם תוקפים אותי", כך אותו בריון, "בגלל שאני ביביסט". ולנו סיפרו על שר השיכון אברהם עופר שנחשד בקבלת שוחד, לא יכול היה לשאת את הבושה, ושלח יד בנפשו.
וכך בדיוק פועל הצד השני. דמות מוכרת במחאה, לא חשוב שמות, תיחשד בקשרים אפלים עם איל הון מפוקפק, אבל התקשורת והמחנה הטהרני היושב במגדלי השן בתל אביב, יסרבו לסקר את הטענות.
ואותו הדין כלפי ראש ממשלה לשעבר. לצד זכויותיו כמנהיג, מדובר באדם שישב בכלא בעוון קבלת שוחד. מישהו בתקשורת זוכר לו את זה? אף לא אחד. לא את זה ולא את הדברים החמורים שהוא משמיע בתקשורת הבין לאומית בנוגע למלחמה.
אשמים בכך גם הקורא וגם הנקרא. הציבור, מוצף ורווי פלטפורמות, מעדיף לצרוך פרשנות על פני תיווך עובדות; הנקרא פוזל כל העת מבעד לכתף, חושש שהקולגה יניח את ידו על ההישג הבא. הקטטה מניבה רייטינג, מייצרת טרפיק, הופכת עיתונאים מהספסלים האחוריים למובילי דעה.
אני כותב את הדברים בעקבות ההתרחשויות האחרונות. פרשיות מזעזעות, חמורות ביותר, מושלכות לסל המחזור, רק בגלל הקיטוב הפוליטי והתחרות בין גופי התקשורת שתופסים צד. ככה זה נראה כשכלבי השמירה הפכו לכלבי תקיפה. משחקים על המגרש מלא–מלא.
ומעניין לעניין באותו עניין: היה מפתיע לראות באיזו קלילות ספורטיבית דילגה השבוע התקשורת על הישגם המונומנטלי של כתבי חדשות 12, דני קושמרו, ניר דבורי וירון אברהם.
הנ"ל שמו את ידיהם על הקלטה בת ארבעים וחמש דקות שבה נשמע מי שהיה ראש אמ"ן בעת טבח שבעה באוקטובר, אלוף (במיל') אהרון חליוה, מגולל טקסט מדהים על מה שהתרחש לפני הטבח, באותו יום עצמו ומה שבא אחריו, אבל התחרות כנראה חשובה מכל דבר אחר. תוכן דבריו לא הכה גלים. מי שנחשף אליהם בחר, כרגיל, לעסוק בטפל, בפרסונה, במי שאמר אותם, ולא במה שאמר.
לגופו של עניין, הרבה מסקנות יש להסיק מדבריו. בשל אורכם, אביא מהם קטעים נבחרים.
"אני נגד התופעה שאומרת שזו הייתה תאונה", אמר חליוה בשיחה סגורה שהודלפה לקושמרו, דבורי ואברהם. "אני טוען שמה שקרה לנו דורש פירוק והרכבה.
"כששאלו אותי כמה פעמים, באירועים של חמישים שנה ליום כיפור (שצוינו ימים ספורים לפני האסון, י"י) אם זה יכול לקרות עוד פעם – אמרתי 'כן, כן, יכול לקרות עוד פעם'. כי אני יודע מה קרה בפרל הארבור (התקפת פתע של צבא יפן על הצי האמריקני באוקיינוס השקט שגבה 2,400 קורבנות, י"י), אני יודע מה קרה ב– 11.9 (מתכוון לפיגוע בבנייני התאומים במנהטן, י"י), אני יודע מה קרה במלחמת יום כיפור וזה יכול לקרות עוד פעם. אני גם אומר לך: היום (זה) יכול לקרות עוד פעם.
"אז אמרו לי '(אם כך) תגיד, למה אתה עושה את כל הלימוד וכל הלקחים?' אמרתי, 'אתם יודעים למה? כדי שלא יקרה פעם בחמישים שנה, שיקרה פעם במאה שנה. אם אני אצליח לדלג את זה לא פעם בחמישים שנה, אלא לפעם במאה שנה… (בהקלטה נשמעת חבטה על השולחן. הוא מתכוון כנראה לומר: נוכל לומר שעשינו את העבודה, י"י).
"אמר לי מישהו בתוך המערכת: 'זה הכל אשם המודיעין. אנחנו, הצד המבצעי, לא אשמים בכלום – המפקדים פתאום עיוורים והמודיעין זה כלב נחייה. הכלב לא הנחה אותנו, אז התנגשנו בקיר'".
בשלב הזה, ראש אמ"ן לשעבר עובר לשחזר את מאורעות אותו לילה דרמטי, ליל שמחת תורה תשפ"ד, שבסיומו קם עם ישראל לאפוקליפסה שהפעם האחרונה שפגש כמותה הייתה בשואה.
"הסימים (שהופעלו בחמאס והיו אמורים להיות סימן כי הארגון נערך למהלך מלחמתי יוצא דופן, י"י)", מתאר חליוה, "נדלקים כבר בתשע בערב ביום שישי. הטלפון הראשון והאחרון שאני מקבל בלילה הוא ב-3:20 מהעוזרת שלי". כשנשאל אם עדכנה אותו על כך שהסימים נדלקו, השיב: "לא. מדברים עם מפקד פיקוד הדרום, שמתקשר לראש אגף בשב"כ. יש מסמך שב"כ מ-3:30 בבוקר שאומר 'זה הלך, זה ימין, זה שמאל. אנחנו מעריכים שההבנות נשמרות'". רוצה לומר: אמצעי ההתרעה לא הפיל את האסימון כי משהו גדול עומד להתרחש.
לתפיסתו, זאת איננה ליבת המחדל. "מה נראה לך, הרצי רשלן? הרצי לא אדם רשלן. הרצי הוא אדם פרנואיד. אני מכיר את הרצי כשהוא היה כזה קטן, הוא פרנואיד. אז זה שהוא קובע הערכת מצב ב-8:30 בבוקר, זה אומר שכל מי שהזין אותו – וזה לא אני – נתן לו תחושה שיש התרחשות חריגה (אבל, י"י) היא לא מיידית. אומרים 'תגיד, בלילה הרמטכ"ל לא העיר אותך ולא כלום?' אני אומר: תקשיבו טוב, אני יכול להגיד – 'צד אחד לא העיר אותי, הוא אשם, הוא אחראי, אם הוא היה מעיר אותי…' התקשרה אלי העוזרת שלי פעם אחת, אמרה לי שיש התרחשות ו'אם יהיה משהו מיוחד, אני אעיר אותך עוד פעם'. זה הכל.
"יש מסמכים של השב"כ מהלילה שאומרים – להערכתנו השקט יישמר, אין שום דבר. הכל ממוסמך, זה לא העניין. אני חושב שהלילה הוא לא רלוונטי. כשאתה נכנס ללילה מסוים עם קונספציה כל כך חזקה שהמודיעין יספק לך את המודיעין, אם אני על כל ידיעת מודיעין אעשה משהו… לפי ידיעות בודדות עכשיו לאיראן יש עשר פצצות גרעין, זה לא עובד ככה, זה לא עובד ככה. אתה יודע כמה ידיעות בודדות יש כל הזמן? המודיעין זה פאזל אחד גדול מטורף. אם על כל ידיעה כזו אתה (תעשה) משהו, אתה צריך להחזיק בצה"ל כל יום 300 אלף אנשי מילואים – ביו"ש, בלבנון, בסוריה. מודיעין זה עולם מטורף. אמרו לי שגלנט אמר 'אם היו מעירים אותי בלילה'… ואני אמרתי ישר 'חבר'ה, גם אם הרמטכ"ל היה מעיר אותי בלילה, הייתי אומר שאני מקבל את ההערכות של קמ"ן האוגדה וקמ"ן הפיקוד והשב"כ. כל מי שאומר משהו אחר – שקרן. שקרן.
"מה זה קונספציה? אם אני ראש אמ"ן יודע להגיד לך שיוצאת משאית מאיראן, נוסעת באיראן, חוצה לסוריה, ובמשאית מספר 4 מתוך 22 בתא האחורי מצד ימין יש שני טילים – ואתה רק אותה תתקוף; אם המודיעין שלי כזה טוב על דבר כזה – אני לא יודע על מלחמה כזאת גדולה בעזה? רגע, רגע, אתה מבין מה זה קונספציה?
"אלי בן מאיר היה בעברו רח"ט מחקר. איש רציני מאוד. הוא פתח את התחקיר שלו, באחד מאותם ימי שלישי שציינתי, בידיעה: הוא המציא ידיעה שבה אנחנו קולטים במקורות שלנו את מוחמד דף וסנוואר מדברים בלילה מוקדם ב-6 באוקטובר על מה הולך לקרות ב-6:29. ואז הוא אומר: גם אם הידיעה הזאת הייתה נכנסת, זה לא היה משנה שום דבר כי אתה לא מדמיין בדמיון הכי פרוע שלך תרחיש כזה של 6:29 בלי שיש עליו הרבה מאוד ידיעות. אז ידיעה אחת לא הייתה משנה כלום, אין לך בכלל תרחיש כזה, ולכל מה שקורה אתה ישר מוצא הסבר בקונספציה שלך, הסבר לוגי שאומר – או תרגיל או היערכות שלהם להתקפה שלנו ביום ראשון".
עד כאן קומץ קטעים שבחרתי להביא לקורא. ישפוט בעצמו וינסה להסיק מהם. אני למשל יוצא עם שתי תובנות.
האחת מחזקת את התפיסה כי המחדל איננו נעוץ באירועי אותו ליל שמחת תורה, אלא בכל השנים שקדמו לו. השכנוע העמוק כי חמאס מורתע וכי שקט כלכלי יביא לשקט ביטחוני.
התובנה השנייה מדאיגה מאוד: ישראל איננה ערוכה בסדר כוחות למתקפה רב חזיתית. האויבים שלנו יודעים זאת בדיוק כמונו. בהתאם לכך, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו שאלה חשובה: האם הם ינסו לעשות לנו שבעה באוקטובר נוסף, מכמה חזיתות, כשהצבא מתוח עד הקצה ומותש מדשדוש מתמשך ברצועה, או שממדי ההרס בעזה ירתיעו כל מי שמעלה בדעתו לשעתק את מה שחמאס עולל לנו?
כשמדינת ישראל יצאה למלחמה, בין יתר יעדיה עמדה גם האמונה המוצדקת כי החורבן שנמיט על הרצועה ירתיע כל מי שחושב לחזור על המעשה הזה. האם זאת עוד קונספציה שעלולה להתרסק בפני המציאות הג'יהדיסטית? אילו נשאלנו על כך לפני שנה ויותר, מרביתנו היינו משיבים בלאו מוחלט. כעת, שנתיים אחרי, כשחיות האדם בעזה עדיין משחקות קשות להשגה בחדר המשא ומתן, מומלץ לכולנו לחשוב שנית.
חידה נושאת תרומה לקהילה: האם המהפכה הדיגיטלית הביאה בכנפיה בשורה למדע, הותירה אותו במקומו או הסיגה אותו לאחור?
התשובה על כך אמורה להיות לכאורה חד משמעית ובלי שתינתן עליה זכות ערעור: הנגשת המידע והבקרה עליו, לצד הסרת המחיצות הגאוגרפיות על האינטראקציה האנושית, הצעידה את בני האדם, במרחק פסיעות קצר, לבאר המדעית שאליה צעדו במשך שנים רבות גדולי הממציאים במאות הקודמות. ניוטון, אדיסון ואיינשטיין השיגו ביזע ועמל את מה שמדען אלגוריתמים יכול בימינו לעשות בתוך שבוע.
כשפרופ' ג'ואן קרסטנלוף, ראש מחלקת ניתוחי לב בביה"ח היוקרתי 'מאיו קליניק' במינסוטה, מְתַקְשֵׁר במרחק הושטת יד וריקוד אצבעות עם מנתח הלב פרופ' אהוד רענני מבית החולים 'שיבא', הסיכוי שפלוני המאושפז במרכז הרפואי בישראל ימצא, בס"ד, מזור לחוליו, יתעצם לאין ערוך. וכן על זו הדרך.
אנחנו עומדים משתוממים בשלהי שנה מהפכנית וטרם עיכלנו את עוצמתה של הבינה המלאכותית. מי יודע מה עוד ממתין לנו ממש מעבר לעיקול. רכבים מעופפים? מציאות רבודה שתשלח אותנו לנפוש ברחבי העולם מתחת למזגן אצלנו בבית? אפיקי תעסוקה שאיש לא חלם שביכולתנו להתפרנס מהם? וכן, מן הסתם גם פיטורים המוניים, מגפת אבטלה ואתגרים טכנולוגיים מסוכנים.
לאור האמור לעיל, ברור אפוא שהמהפכה הדיגיטלית, מינוס אתגריה הרוחניים ותחלואיה הסבירים, העצימה את כוחו של המדע, ופתחה בפני המון העם אפשרות לברור בקלות יתר בר מתבן, טפל מעיקר ואמת משקר. ובעיקר–בעיקר, לצרוך ידע ולהרחיב דעת.
נכון מאוד, ישיב חד החידה, המהפכה הדיגיטלית הביאה דברים מופלאים לאנושות, אבל את האתגר הגדול ביותר, המכלה בהליך אוטואימוני את הישגיה, היא מתקשה לפצח.
יכולתה של האמת להיחלץ באופן קליל מתהומות השקר ולפגוש עולם חופשי ומאושר נעשתה פשוטה לאין ערוך; יכולתו של המדע בהינף מקלדת לאתר תגלית רפואית מהפכנית היא ללא ספק בשורת גאולה ליקום.
בכל זאת, למרבה התסכול, המלחמה העתיקה בין אמת לשקר לא הסתיימה בהכרעה. להפך: היא טיפסה והעפילה לפסגות חדשות, והפכה לאיום קיומי ממשי. ככל שהאמת מונגשת לבריות כך השקר הולך ומשתכלל.
באופן פרדוקסלי במבט שטחי, אך הגיוני במבט מעמיק, הראשונים להיפגע ממגפת הדיגיטציה אלו הן חברות דמוקרטיות במדינות דמוקרטיות. היכן שאין הגבלה על חופש הביטוי והבעת עמדה.
הזדקנתי מספיק, בסך הכל בשנים בודדות, כדי לזכור את היחס המזלזל שהופגן כלפי הוגי דעות ופובליציסטים שהזהירו מפני פגעי הטכנולוגיה. בעוד ההמון השתאה מיכולתו להראות לאנרכוניסטים באולפנים שנסללה הדרך לאינפלציית דעות, באותו הזמן היו שהתריעו וטענו כי אנחנו עומדים בפתחו של עידן מסוכן וספק רב אם הצר שווה בנזק, שכן הוא אולי יאפשר סופסוף להשמיע דעה אחרת מהבון–טון של התקשורת הממסדית, הוא אולי יחולל אפליה מתקנת לטובת תפיסות עולם שמעולם לא זכו להיכנס מבעד למרקע לתוך סלוני הבתים, אבל המחיר שיידרש לשלם עבור ניצחון הפירוס הזה יהיה אסוני למדינה חפצת חיים.
הם אמרו את זה אז, הוציאו ספרים והרצו הרצאות. הציבור, ברובו, הניף יד מבטלת לעברם; עוד כמה הזויים שהזיזו להם את הגבינה. איש לא העלה בדעתו כי חזון אותם פילוסופים יתממש בקצב מסחרר וידהר כל הדרך לכדי מלחמת אחים. קודם כל בגרסה רכה שלרוב תנוהל מאחורי מקלדות רושפות אש, גופרית ורעל רטורי, אחר כך בהתנגשויות אלימות בעצימות בינונית במסגרת הפגנות מחאה, מפגשי קהל באירועים שונים, וההמשך יבוא.
טבח שבעה באוקטובר זימן לנו יותר מדי פרקים בסיפורה של מדינה שאזרחיה, בעידוד מנהיגיה, החליטו להתפרק מבפנים. המבוא נוצר בשנה שקדמה לו וכל היתר השווה והעלה בשנתיים האחרונות.
השבוע החולף היה עבורנו דוגמה נוספת להפיכתה של ישראל, בחסות ראשית ובלעדית של המהפכה הדיגיטלית, למדינת שבטים החצויה בין שני עולמות שלעולם אינם יכולים להיפגש.
שני עמים, מרובי שבטים, שניצבים זה מול זה ומשמשים תמונת ראי הפוכה.
אלו משוכנעים בכל ליבם שמחאתם למען שחרור החטופים תורמת קודם כל לחוסנם וחיזוקם של אותם אזרחים שנחטפו על לא עוול בכפם, בגלל התנהלות צבאית ומדינית כושלת. נוסף על כך, הם בטוחים כי יש בידיהם ראיות למכביר המוכיחות שלצד סרבנותו של ארגון הטרור הנאצי בעזה לשחרר חטופים (או הסכמתו עבור תנאים בלתי סבירים שמסכנים עשרה מיליון אזרחים) – גם ההנהגה הפוליטית שלנו, מטעמים הישרדותיים, גוררת רגליים.
למשל, כך הם טוענים, העובדה שראש ממשלתנו אומר ביום ראשון אל"ף ולמחרת, ביום שני, מתהפך לבי"ת רק בגלל איומי פרישה של שותפיו, אומרת דרשני. וכאלו יש הוכחות, כך לטענתם, למכביר.
ואם כך, משוכנעים אותם מוחים, הדרך היחידה לנענע את השלטון ולכפות עליו הר כגיגית שיתיר לפחות את כבלי חלקו בקיפאון, עוברת דרך השבתת המדינה.
וכחיזוק לעמדתם הופיע השבוע באולפנים שורד השבי אלי שרעבי וסיפר כי כשראו במנהרות את ההפגנות לשחרורם, זה היה עבורם כמו לקבל עשר ארוחות.
ומנגד, תכתובות פנימיות והצהרות פומביות של ראשי ומארגני המחאה מלמדים שלא טובת החטופים עומדת לנגד עיניהם, אלא רצונם האובססיבי לראות בנפילת הממשלה. התסריט יתנהל כדלהלן: תבוא עסקה, תזמין איתה כניעה ותראה את דלת היציאה לזרמים הרדיקליים בממשלה. בחירות.
לצד זאת, שבים ואומרים רבים בצד השני, חמאס יושב ורואה את הלחץ שמפעילים אותם מוחים על ממשלת ישראל. רואה ואומר לעצמו: הנה, אפשר לחכות עוד קצת, עוד טיפה, בלי לוותר, בלי להתקפל, ולהשיג את מבוקשנו. יש מי שעושה עבורנו את המלאכה.
ושלא לדבר על אותם שלטים ומיצגים פרובוקטיביים הזוכים לפולו–אפ מפרגן בתקשורת הבין לאומית שאנטישמיותה אומנותה, ומהם מצוטטות האשמות קשות ושקריות הרואות בממשלת ישראל פושעת מלחמת ובחייליה אוכלי מוות.
הוויכוח הזה יכול היה להתכנס לכדי מחלוקת מהותית לשם שמיים.
בדברי ימי המדינה, בת השבעים ושבע שנים, יש כדוגמתה רבות. הזכורה מכולן היא, כמובן, זאת שקרעה את העם לשניים בסוגיית השילומים שממשלת גרמניה ביקשה להעניק כפיצוי לשורדי השואה. בגין היה נגד, בן גוריון בעד; הציבור היה חצוי.
זאת, אז, הייתה מחלוקת לשם שמיים, וגם זאת, העוסקת בסוגיית החטופים, היא לשם שמיים.
אבל כשאת הדיון מלוות כרגיל שתי מפלצות רעל, הסיכוי שמהותה תככב שואף לאפס.
בימים אלו נחצים כל הקווים האדומים. מצד אחד התגוללות מזעזעת על משפחות חטופים שכל חטאם מסתכם בכך שיקירם היה במקום הלא נכון כשאותה הפתעת אוקטובר חשפה את חדלון הנהגתנו; מצד שני, האשמות מוזרות וקונספירטיביות העושקות מידיו של מחנה הימין את הזכות לרצות בשובם הביתה של אחיהם הנתונים בשביה – אך בה בעת לחשוש לאחיהם הבלתי ידועים שעלולים לשלם את מחיר הדמים של עסקה מופקרת.
על כל פשעי הטכנולוגיה תכסה הפיכת האנושות לקבוצות ייחוס שפרקו מעליהן עולן של עובדות, סיבה ומסובב.
במבחן התוצאה, אנשים אולי יאריכו ימים, ימצאו מזור למחלתם, ינהלו את חייהם באופן קל ונגיש יותר. הפיזי יקבל שדרוג מדהים, אבל המנטלי יחפש נואשות את נתיב היציאה מהמבוך שאליו נכלא.
