תמו ימי השקט

השב"ס מול הרשב"ס

"הם השתגעו לגמרי?" שאל אחד מחברי מועצת גדולי התורה כששמע שהמשטרה הצבאית עצרה את הבה"ח אריאל (בן תמר) שמאי, מישיבת 'עטרת שלמה'.

"הם באמת הולכים להתחיל עם ר' שלום בער? אין להם שם שום יועץ שמכיר את הציבור החרדי? פלא שככה נראינו בשמחת תורה? מצאו עם מי להתחיל, שיהיו בריאים".

ראש הישיבה המבוגר שנושא במשא הדור, אמר את הדברים ברצינות תהומית ובלי טיפת הומור. עד עכשיו המצב עוד היה בשליטה. המגעים התקדמו, יש מתווה להבנות, זה זז קדימה ואחורה, אבל עכשיו? כשר' שלום בער באירוע – מי יכול לשלוט על הלהבות?

בשעת המעצר היה הרש"ב בדרכו לחתונה בלוס אנג'לס. הוא קיבל עדכון על המעצר בעודו במטוס, וכשנחת, במקום לצאת לנהג שחיכה מחוץ לשדה, הוא הלך לספסל מאולתר בשדה, המתין לטיסה חזור לארץ ישראל והחל לנהל את החפ"ק לשחרור אריאל שמאי.

ראש הישיבה המבוגר הבין מייד את מה שהתברר לציבור החרדי רק כמה ימים לאחר מכן: תמו ימי השקט.

סהדי במרומים שכמעט כל צעד שנקט ראש ישיבת 'עטרת שלמה' מאז המעצר, גרם לי לגירודים פיזיים בגוף. לא אהבתי את הפומפוזיות המוחצנת, את ההתגרות המכוונת, את השימוש בחטופים כדי למשוך אש. ומעבר לזה, אני לא חושב שיש מישהו שמבין בדעת קהל שסבור שהעצרות שאורגנו בשערי הכלא ישפרו את מצבו המשפטי של הבחור.

אבל אחרי שאמרנו את כל זה, צריך לומר ביושר עוד דבר: בחורי הישיבות הרגישו בחודשים האחרונים שהם הופקרו לגורלם.

התמונות של הפעילים הקולניים ביותר של שלל ארגוני עזרם–מגינם–מושיעם–ומחלצם–ומצילם–ומפנקם, מסיירים בדיוטי–פרי ומעמיסים אלכוהול ובשמים, ערב טיסותיהם בקווי ניו–יורק, קרעסטיר, דאבוס, לא הוסיפו מצב–רוח לבחורי הישיבות והאברכים בגילי הגיוס.

נכון, כותרות העיתונים בישרו על האהדה והתמיכה הבלתי מתפשרת של הציבור בבני הישיבות, אבל בפועל? עוצרים בחורים ברחובה של עיר, וברחוב החרדי? עולם כמנהגו נוהג. ונכון, לכל יש הסברים מצוינים.

זה לא כל כך פשוט – יש כאלו שמסבירים. יש מגעים חשאיים, אריאל אטיאס מדבר עם יולי, שמדבר עם מקלב, שסוגר דיל עם ביסמוט. כבר סוגרים את הסיפור, רק יש כמה דברים ציבוריים שמפריעים ומייד אחרי הפגרה יסגרו את העניין. ואז אחרי התקיפה באיראן, אחרי הפסקת האש, אחרי החגים, ואחרי ההסכם עם הסעודים.

וכשכל זה קורה ארגונים קמים כפטריות אחרי הגשם, וכל אחד עושה סיבוב יח"צ על הסיפור. אחד עושה שביתת רעב (שהסתיימה במפתיע ובלי הודעה מוקדמת), השני נעצר באופן מצולם, אבל כולם חוזרים הביתה וצוחקים כל הדרך אל הקלפי.

בינתיים הכותרות הולכות ונהיות פומפוזיות מיום ליום, מילות האהדה הופכות לדביקות, והחיבוקים הווירטואליים כבר הקשו ממש על הנשימה, ובפועל? ברגע האמת? זה אתה לגורלך. אתה והשוטר הצבאי והשופט שיחליט כמה ימי מחבוש תקבל.

גאווה דקדושה

אם להיות כנים, ההפגנה היום לא תזיז משהו בעולם האמיתי. גורלם של בני הישיבות לא ישתפר במובן המשפטי. ההפגנה היא דרך מצוינת להוציא קצת אוויר.

הסיפור האמיתי גדול יותר, ואותו שום הפגנה לא תפתור.

זהו קרב שאין סיכוי על פי דרך הטבע לנצח בו, ואין ספק שלקולניות וליציאה להפגנות עלולים להיות מחירים, ודאי כשאנחנו בניסוחים הסופיים של הצעת החוק שתעלה בקרוב על שולחן הכנסת.

בחלק מהפרסומים העצרת היום מכונה "עצרת האחדות". רק מעטים יודעים כמה מורכב היה להושיב את כלל הקהילות סביב השולחן גם בנושא הזה, שהוא לכאורה קונצנזוס חרדי מקיר לקיר.

אבל מנגד, בחורי הישיבות מקבלים את התחושה שהאהדה יוצאת מדפי העיתון ומהגמיקים המתוקשרים – לרחובות. נכון, שבוע הבא איש לא יזכור את ההפגנה, ובחורים ימשיכו להיעצר והמטוסים ימשיכו לעופף – אבל היום הזה – הוא היום שלהם.

ובמובן הזה, אם הייתי חוזר היום להיות בחור ישיבה – הייתי הולך רק לר' שלום בער.

כשקוברים את יעקב אבינו, התורה מספרת לנו סיפור נפלא: עשיו עומד בכניסה ולא מאפשר את קבורת יעקב. יש לו טענות ממוניות על הקרקע, ואחרי התייעצויות מחליטים לשלוח את נפתלי, שיודע לרוץ הכי טוב, להביא ממצרים את שטר הקניין.

כולם מבינים שזה לא משהו של כמה דקות, אלא סיפור של כמה ימים, והמשלחת הגדולה מתחילה להתארגן בצידי הדרך לחנייה ארוכה עד שנפתלי יחזור עם המסמך.

אבל אז מגיע חושים. הוא לא שומע מי יודע מה, הוא רק רואה את סבא שלו שוכב בביזיון באוהל בצד הדרך. הוא מנסה לברר מה הסיפור, ובמעט שהוא מצליח לתפוס הוא מבין רק את הכותרת: עשיו מונע את הקבורה.

בלי לחשוב הרבה, הוא לוקח חרב גדולה ומתיז את ראשו של עשיו שזוכה מיידית לקבורה עם הוריו.

הסיפור נגמר. יעקב נקבר מייד בלי להתבזות ובלי הלנת המת.

וכולם שואלים: עומדים כל גדולי הדור, כל השבטים הקדושים, הנכדים, הבנש"קים, המשב"קים, היועצים, האסטרטגים, הבולדוזרים והפרויקטורים וכל עם ישראל. איך אף אחד לא חושב על הפתרון הגאוני הזה? למה צריך דווקא את חושים?

אלא שחז"ל מסבירים לנו שהבעיה של כולם היא שהם שמעו.

כשאתה שומע את עשיו, אתה נותן לו מקום. אתה מייצר מרחב קיום לטענות שלו. יש לו חזקה. זה לא פשוט. צריך בית דין. צריך לשלוח את נפתלי. וגם אחרי שיחזור, אולי עשיו יגיש ערעור ונחכה עוד כמה שבועות. מי יודע. תתחיל סחבת בתקווה שמישהו יתעייף ודברים ישתנו.

אבל חושים? הוא לא שמע. הוא ראה שמבזים את סבו, ומבחינתו אין מקום לשאלות ודיונים.

כל דור צריך חושים.

נכון, יש הרבה סיבות לא להפגין. תולעת יעקב כוחה בפה, אנחנו לוקחים סיכון גדול שגם הפשרות שהסכימו להגיע אליהן במסגרת חקיקת חוק הגיוס החדש – יתפוררו. אבל לפעמים צריך לעשות מעשה חושים. מעשה שיש בו גאווה דקדושה. מעשה שירים את המורל לילדים שלנו, ויפגין סולידריות ובכל מחיר.

אתה בכלא? אנחנו אחריך. הילדים, הבחורים, המבוגרים. לא נשאיר אותך לבד מאחור. לכל החשבונות עוד יהיה זמן. עכשיו אנחנו איתך.

והמסר שעבר השבוע לבחורי הישיבות, לפחות אלה של 'עטרת שלמה': אתם הדבר הכי חשוב בעולם. גם אם ראש הישיבה נמצא בדרך ללוס אנג'לס למסע גיוס כספים – וכל בחור ישיבה מבין שמצבו של עולם הישיבות היום מצריך יותר נסיעות – אתם לפני כל דבר אחר.

זה שהרש"ב לא עזב את נמל התעופה קנדי, וחזר על עקבותיו עוד בטרם אסף דולר אחד, שווה כמו מאה מיליון דולר לבחורים. הם מבינים שהכסף חשוב, אבל הם יותר.

ואולי זה המסר האמיתי של העצרת שמתכנסת היום בשערי ירושלים: הכל חשוב, ויש לא מעט סיכונים וחישובים בעצרת כזו – אבל אתם, בחורי ישיבות, חשובים יותר מכל שיקול. מכל חשבון.

אני האחרון

בשבוע שעבר חרגתי ממנהגי והבאתי כאן טור קצת שונה.

זו באמת הייתה קריאה מלב אל לב: חוסו על נפש בנותיכם. אל תקריבו אותן על מזבח היוקרה, השמות, המיתוג, ואל תשחקו לידיהם של מי שיגרמו להן נזק שיכול ללוות אותן כל החיים. תבחרו בחיים, תבחרו בישר. יש המון עוולות, אבל תחשבו על המסלול הנורא שאתם נכנסים אליו, תחשבו על הגזרה הנוראית שאתם גוזרים על עצמכם בגלל רשעות של אחרים, ותעצרו.

בטור ביקשתי להפריך כל מיני אמיתות שהשתרשו בציבור, וטענתי שמדובר באקסיומות נטולות בסיס. פירטתי מנקודת מבטי, כמי שלעיתים צופה ממעוף הציפור על התהליך כולו, כיצד במרבית המקרים, כל ההתערבויות שמגיעות מלמעלה, מסתיימות בבכי.

התקבלו, מה שנקרא "על שולחן המערכת", לא מעט תגובות. בגדול התגובות התחלקו לשני סוגים. הסוג הראשון: אתה צודק מאה אחוז, תחזקנה ידיך. הגיע הזמן להפסיק עם הטירוף וכו'.

הסוג השני של התגובות היה של הורים לילדות בכיתה ח'. אתה צודק, אבל. אצלנו זה שונה. או שאין ספק שצריך שינוי, אבל שיתחיל בבקשה אחרי הילדה שלי. קודם נסדר אותה, אחר כך נתקן את העולם.

בדיוק כמו ההורים שנאבקים שיקבלו את הילדה שלהם לסמינר ורגע אחרי שהיא מתקבלת הם מתחילים להיאבק בטירוף שלא להכניס ילדות אחרות. יש גבול כמה 'בררה' אפשר לקבל. מספיק קיבלו אותנו, אי אפשר עוד כאלה משפחות. בקצב הזה הסמינר ייהרס.

וזה מה שעצוב, ואולי לכן לא יקרה שינוי לעולם: כולם מסכימים לתקן את העולם…

רגע אחרי שהם יסתדרו.

מעטים מוכנים באמת להיות המשמר הראשון שישנה את המציאות. במקרים רבים, קל יותר לאמץ עמדות נכונות כשזה לא נוגע לנו. אבל כשאנחנו נדרשים לעשות את הצעד, אנחנו מתחמקים מהעניין בק"נ תירוצים.

ואולי לכן, דבר כזה יכול להצליח רק אם מאפשרים לכוחות השוק לעשות את שלהם. המערך האדיר של דחיפת הבנות בכוח לכיתות, שכל מי ששימש פעם כגבאי בית הכנסת שותף לו, מתחזק את העוול.

הוא מתחזק אותו פעמיים. ראשית כי הוא מייצר תקווה. הוא מייצר תקווה שמסתיימת תמיד בגיהינום, ולא ממש משנה אם הבת השתחלה שבועיים אחרי תחילת השנה לכיתה הנחשקת או שהיא נפלטה בסוף.

ושנית, המנגנון הזה מייצר עוול בעצם קיומו כלפי אחרים – קצת פחות מקושרים שאין להם הקשרים והיכולות לנהל מערכה שכזו, ובסופו של דבר מושלכים לתעלה שבצד הדרך.

לכן, עם כל הכאב, בסופו של דבר, שום הורה לא יוותר מרצונו על הסיכוי לצעוד לתוך גיא האומללות הזה, והדרך היחידה להביא את השינוי, היא לעשות הכל כדי לא לחמש את הקרב הזה, ולא לאפשר את ההזדמנות להורים לבחור בחירות גרועות עבור הבנות שלהן.

ודווקא בימים שבהם אנחנו זקוקים לרחמי שמיים, לא יהיה קידוש השם גדול מזה, לא יהיה רעש גדול יותר בשמי מרום, מאשר אם העוול הזה ייפסק; אם הדמעות הנשפכות במחול האימים הזה – שמצמרר לחשוב איזה קטרוג מביא לעולם – ייפסק, או לפחות יצטמצם.

מי ייתן ועוד נזכה לראות את זה קורה בימינו.