תנו לאנשים לחיות

סיור מקרי שהוליד פגישה מרתקת שהולידה שיחת נפש עמוקה. וגם: על הרבי האהוב שאמריקה כבר מתגעגעת אליו

01
ראש חודש אלול היום. אני צועד לי מעדנות בפאתי בורו פארק, תר נואשות אחר המשרדים של בית ההוצאה לאור 'מאירות'. אני אוהב מאוד את הסידורים ושאר הספרים שהם מוציאים לאור. עניין של טעם ויופי. מול עיניי אני רואה מאות בחורים צועדים בזה אחר זה. הם יוצאים מבניין משרדים ענק בשם 'ברוקלין סקוור'. הלכתי בעקבותיהם והגעתי אל הקומה העליונה, שם סיים זה עתה הרבי מבאבוב-45 את עריכת הטיש של ראש חודש. עברתי עם כולם וקיבלתי, כמו כולם, שזיף. כך גם נודע לי על מנהג צאנז וותיק, לחלק שזיפים בערב ראש חודש אלול.
אני יורד לאיטי בגרם המדרגות של הקומפלקס הענק הזה. יש לי לפחות עוד שש קומות לדדות. באחת הקומות מציץ ראש בהול מתוך דלת זכוכית. "מה קורה פה?" שאל. עניתי לו. אבל הוא המשיך להביט בי ואני בו, ואז פרצה מתוכי שאגה: "מנדי!"
עד לרגע זה אני לא מבין למה לא זיהיתי אותו מייד. הוא לא השתנה הרבה מאז ימיו בישיבה. הצדעיים האפירו מעט פה ושם, ותו לא. מנדי פורגס למד שני שיעורים מתחתיי, אבל למדנו שם באותה תקופה, לפני משהו כמו שלושים שנה טבין ותקילין.
השעיתי את התוכנית המקורית שלי ונהיתי אחריו, היישר אל תוך קומת המשרדים המהודרת. מנדי סיפר לי מעט על הבניין הגרנדיוזי, שהוסב בידי בעליו החרדי לבניין משרדים עצום ורב ממדים, עם מאות משרדים גדולים וקטנים וגם לא פחות מארבעה בתי כנסת שמפוזרים בכל כנפי הבניין. תורה וגדולה בבלוק אחד. החלום האמריקאי-חרדי בהתגלמותו.
עלינו וירדנו, וירדנו ועלינו, ומנדי הסביר לי מי עושה מה ומה שייך למי. התחשק לי להביא הנה את אלו שמלהגים על חרדים 'פרזיטים' הרוכבים על כתפי הנושאים בנטל. משם עלינו לגג הבניין, שהפך מגג פשוט ומפויח לפנינה אטרקטיבית במיוחד. אפשר לשבת שם בניחותא ולטעום משהו. ביני לביני אפשר להביט מלמעלה על כל בורו פארק החרדית, וגם להציץ ב'שפיץ' של אנדרטת החירות שניבט אלינו ממנהטן. מנדי הסביר לי מה רואים, של מי הבניין הזה ומי בנה את הקומפלקס ההוא ולמה יש 'גבירים' שמחזיקים בשטחים עצומים ולא ממש בוער להם להרים עליהם פרויקטים.
מנדי תיאר בהתלהבות אין קץ את הרוח העסקית הגדולה שחופפת על ברוקלין, סיפר על יהודים שעושים חיל, על כסף ועל כסף ועל עוד כסף. מיליונים ומיליארדים נזרקו לחלל, שיח ניו יורקי-חרדי טיפוסי.

02
שלושים שנה שלא דיברנו באריכות כה גדולה. אולי שלום קצר פה ושם. מפה לשם גלשנו לפרטי ההיסטוריה האישית שלנו. אני סיפרתי על עצמי, על ההצלחות ועל הכישלונות. על החלומות ועל שברם. ומנדי סיפר על עצמו. על ההצלחה העסקית שלו, שעלתה וירדה, ושוב עלתה.
אני סיפרתי על השקט הבלגי שאני אוהב ומנדי הודה בשקט שהוא מתגעגע אל השלווה הקנדית שהוא נולד וגדל בתוכה. לאט לאט התקלפו השכבות ונמוגו ההצהרות, ומנדי הודה שיש במרוץ החיים שלנו, במיוחד בזה הניו יורקי, סממן טורדני שדומה להפרעה נפשית חמורה. מפה לשם אנחנו כבר במרומי שנות הארבעים. אנחנו רואים אנשים שרצים ועובדים ומזיעים ומתכננים ועמלים, כדי שיהיו להם חיים טובים, אבל מתי? בגיל שמונים? שכה נהיה בריאים.
אנשים מתכננים את החיים שלהם משל הם עשויים להימשך לפחות מאתיים שנה. במאה הראשונה הם אמורים לעבוד קשה, להיטרף מרוב לחץ, להזניח את הילדים, להעדיף את המשרד על פני הבית, לרוץ ריצות מרתון אין-סופיות, הכל כדי להכין את החיים הנוחים של המאה השנייה. מנדי סיפר לי שהוא מכיר יהודים שיש להם מספיק דולרים בשביל הדור החמישי, אבל הם עדיין רצים מבוקר עד ערב כאחוזי אמוק כדי להרוויח עוד דולר. ועוד אחד.
ככל שהמשכנו לדבר על כך, מנדי הביט בנוף הניו היורקי שנשקף מול עינינו בבוז הולך וגובר. הוא הפסיק לענות לשיחות הטלפון שלא נתנו לו מנוח. "אם לא עכשיו, אימתי", הוא דפק על הגדר, הנמוכה מדי לטעמי. "בשלב מסוים", אמר, "צריך לעצור את מרוץ החיים ופשוט להתחיל לחיות. כל רגע של חיים שהלך לאיבוד, כבר לא יחזור. כל רגע שבו לא שהינו עם הילדים והמשפחה, כל רגע שבו ישבנו עם הילדים אך הראש שלנו שכן בקומת המשרדים העליונה של ברוקלין סקוור – הוא נטו הפסד. מעוות לא יוכל לתקון".
"אולי זה התפקיד של חודש אלול", אמרתי. "אולי זה הזמן שבו אנחנו מתבקשים לעצור. חודש ימים שבמהלכו אנחנו אמורים לחשב את החשבון שלנו, עד כמה אנחנו עסוקים בריצה אחר החיים ועד כמה אנחנו באמת חיים. עד כמה החיים שלנו הם חיים של איכות, חיים של תורה וחיים שמנוצלים למען המטרה האמיתית שבגללה אנחנו בכלל חיים. רק לאחר חודש של התבוננות אמיתית בייעודם של החיים, אנחנו נהיה מוכנים ומזומנים לבקש מאת הבורא: 'זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים, וכתבנו בספר החיים, למענך אלוקים חיים'".

03
עוד לא הגיע ה-11 בספטמבר, אבל אנחנו כבר לא רחוקים משם. ארך לנו, מעשה נס, אולי דקה או שתיים למצוא באתר ההנצחה את שמו של ר' שמעון ביגלאייזן הי"ד, יהודי יקר שהיה קשור לחצר בעלזא ונספה באותו אסון נוראי. הוא שהה אז במרומי הקומות העליונות, ומשם, כך מספרים, עוד הספיק להתקשר לבית הרבי שיבדלחט"א בירושלים כדי שיבקשו עליו רחמים.
אל אתר ההנצחה הגענו היישר מביקור באליס איילנד, האי המרתק שהיה התחנה הראשונה שאליה הגיעו בעבר מיליוני המהגרים, בתוכם המוני יהודים, בדרכם אל ארץ החופש והאפשרויות הבלתי מוגבלות. כאן הם נבדקו היטב והוחלט אם להכניסם או שמא להשיבם אל ארץ מוצאם, כפי שהיה גורלם של מאתיים וארבעים אלף איש, כארבע אחוז מהסך הכללי של המהגרים שהגיעו לאמריקה. בתשלילי ההסרטות שמוצגים במוזיאון המקומי אפשר עדיין להבחין בניצוץ שבער בעיניהם של אלו שהגיעו הנה מתוך יבשות של מלחמה ודיכוי. החלום האמריקאי, שרק הלך והתעצם עם השנים, ספג מכה קשה בפיגוע הנוראי הזה, שטלטל את העולם כולו ושינה אותו ללא היכר.
בדקות הבאות אירע הבלתי יאומן. הסכמתי לעלות למרומי הקומה המאה ושתיים של אנדרטת החירות. הרי מה לא עושים בשביל הילדים. רעדתי כמו שדגים שבים רועדים באלול. אל דאגה, כל מי שהחזיק בתיעודים מאותו מעמד – התבקש להשמידם. רק לאחר הפצרות ותחנונים הסכמתי להתקרב אל החלונות הענקיים והמרושעים והצצתי בעדם למטה, שלא נדע מצרות.
אבל הכל היה שווה. היה כדאי לראות מלמעלה, מגובה של חצי קילומטר, עד כמה כל השואו הזה הוא קטן וכמעט בלתי נראה. עד כמה מגדלי הפאר, שמסמלים את כוחו של החומר הגאוותני, הם זניחים עד בלתי קיימים מגובה שכזה. הגשרים, הכבישים, האורות, שדרות הפאר, כל העוצמה הזאת נעלמת כמעט כשמביטים עליה מלמעלה למטה.
כך, מיליון פעמים יותר, חשבתי לעצמי, נראים חיי החומר שלנו אי שם במרומים. אנחנו חושבים שהשגנו איזו פסגה חומרית, אבל בשמיים מגחכים עלינו. מלמעלה, כל השואו הזה נראה קטן כל כך, זעיר כל כך, עד שהוא כמעט בלתי נראה ובלתי נחשב. פתאום כל הבתים המפוארים והחווילות המסוגננות שראיתי במונסי ובפלטבוש וכל כך התפעלתי מהם התכווצו לתוך הגודל הפרופורציונלי העלוב שלהם.
בעוד פחות מחודש יביטו עלינו מלמעלה, מגבהי גבהים, ולא יראו שם שום דבר אחר חוץ מתורה, עבודת השם ויראת שמיים. מהגובה הבלתי נתפס ההוא לא יראו את חשבון הבנק, הבתים והרכבים, ואפילו לא את המגדלים. רק האור של המצוות והמעשים הטובים יאיר את שמי השמיים.
הלוואי ונזכה.

הניגון שפסק

את חצר סקולען לא ממש הכרתי עד לפני שנתיים ומחצה.
התבקשתי אז לסייע לאחת מבנותיי שהוטל עליה לחבר 'עבודה' שלמה על החצר הזאת. מה לא עושים בשביל הילדים. חקרתי ודרשתי והתעמקתי ונדמה לי שאף דיווחתי על כך כאן. אפילו הבאתי הביתה את הספר 'נועם אליעזר' על תהילים, והתמוגגתי מאמרות השפר שהופיעו שם.
זו הייתה ההיכרות הקרובה הראשונה שלי עם השושלת החסידית שנולדה רק לפני שלושה דורות אך קלעה לליבותיהם של יהודים כה רבים. היו שהזדהו עם ניגוני הדבקות שחיברו אדמו"ריה והתפרסמו בכל רחבי העולם, אבל הניגונים המשתפכים והמתחננים, היו בעצם בבואה מוחלטת לדמותם של מנהיגיה הדגולים. צדיקים עובדי השם, בעלי לב חם ורותח, מלא באהבת ישראל לכל יהודי. יותר משסקולען היא חצר חסידית, סקולען היא שפה ייחודית של נשמה יהודית הומייה. אדמו"רי סקולען קיבלו כל יהודי בסבר פנים יפות, בחיבוק אינסופי ועם המון נשמה. צורה של סקולען וקול של סקולען יש להם תבנית מיוחדת וקסומה, חביבה ונעימה עד אין קץ.
רק לפני שבוע עמדתי שם, בבית העלמין של מונסי, בחלקה של סקולען, והבטתי בשתי המצבות – של האב רבי אלעזר זוסיא, ראש השושלת, ושל בנו רבי ישראל אברהם זצ"ל. קיימתי את הבטחתי לבתי, מחברת התזה על סקולען, שנבקר שם. זה היה באמצע הלילה. קולות של מתפללים הגיעו מהציון הסמוך, של הרבי מריבניץ, שמלא בכל רגע משעות היממה. לא חלמנו שבעוד פחות משבוע יצטרכו לכרות כאן קבר טרי לבן הדור השלישי, הרבי קדוש וטהור, היהודי שהיה עובד השם כל ימיו ושום דבר לא היה לו בעולמו לבד מאשר תורה ותפילה ומעשים טובים.
בורו פארק איבדה בזמן כה קצר שני אדמו"רים שהיה ביניהם הרבה מן המשותף – הרבי מקאסוב זצ"ל והרבי מסקולען זצ"ל. שניהם לא ניהלו עדות אדירות ממדים, אבל ההשפעה הרוחנית שלהם חרגה הרבה מעבר למספר חסידיהם. שניהם היו עמודי תווך רוחניים של הרובע החרדי הענק הזה, שניהם נקטפו במיטב שנותיהם, והחיסרון של שניהם יעיב עמוקות על המקום שבו גדלו ופעלו.
זכר צדיק לברכה!