תנו לו לעשות את העבודה

תאונת מסוק שהפכה לאחת התאונות החשובות בהיסטוריה. עוד טובח המונים פחות, ועוד תובנה אחת יותר. וגם: על החצר שהצליחה להסתתר

01

השבוע למדנו הרבה דברים. אחד החשובים שבהם הוא שיש להתייחס לכל כותרת, קטנה ואזוטרית ככל שתהיה, בחרדת כבוד. הנה, השבוע כותרת די זניחה על 'מסוק בשיירתו של הנשיא האיראני שחווה אי אלו קשיים', התפתחה לאחת החדשות המסעירות והמרעישות בהיסטוריה.

עד כמה מרעישה? עד כדי שהשכן שלנו היה עצוב מאוד למחרת. כשאמרתי לו: "על מי אתה עצוב? על מנהיג שטבח באלפי בני עמו? על מנהיג שמדכא את אזרחיו בכל מיני דרכים שפלות?" הוא הביט בי בעיניים עצבניות מלאות חמה. האירופאים, עוד מימים ימימה, אוהבים להתחסד בפני עריצים ולהילחם דווקא במי שיש לתמוך בו.
הכותרת הדרמטית השנייה השבוע, על צווי המעצר שעלולים לצאת נגד נתניהו וגלנט, הם עוד עדות מוצקה לאיוולת הגנטית המתועבת שאירופאים רבים נחונו בהם. עולם הפוך במובן הכי מעוות שיש. עליונים למטה ותחתונים למעלה, בפירוש הכי עצבני של המשפט.
וכך, מ'תקלה במסוק בשיירה' עברנו ל'נחיתה קשה של מסוקו של הנשיא', ומשם למה שאנחנו יודעים עכשיו. הבשורות הטובות הגיעו לאחר לילה מתוח שבו חששנו שמא בכל זאת ניצל. הנשיא הנקלה, רוצח ההמונים במסווה הגלימה והתרבוש, עם שר החוץ שלו שעוד זכה להתרברב בביקורו האחרון בניו יורק, ושאר המלווים, ירדו לשאול תחתית, או כמאמר ההמון, אחד מתוך עשרות תוצרי הומור יהודי מוצלח: 'ניצחו אראלים את המסוקים'.
לא שזה יעזור לנו הרבה. איראן מלאה בחומיניסטים אכזרים וערלי לב, אבל זו הייתה הרגשה מצויינת ממש, יש להודות. לא היה תענוג גדול ליהודי מאשר לשמוע את התאניה ואניה של הפרסים, שנוסף לכל הצרות הם לקו בשפה מוזרה שאין לה תחילה ואין לה סוף, ואף פעם אינך בטוח אם הם בוכים, צוחקים או סתם מפהקים. רק לחשוב שכשאחשוורוש התייעץ עם המן 'מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו', וגם כשנזף בו קשות 'מי זה הוא ואיזהו' הוא עשה זאת בשפה הזאת.

02

מה זה אומר לנו? היום אנחנו בדור שכל הזמן משתוקק לדעת 'מה אומר לנו' כל דבר שקורה.
קודם כל זה אומר לנו שיש דין ויש חשבון. אם בשמיים רוצים להיפרע מאדם רשע, גם אם הוא ראש מדינה ומאובטח היטב, אפשר לשלוף אותו בפינצטה מתוך שיירת מסוקים צפופה, ולהפיל דווקא את המסוק שלו, ועוד בדיוק באזור לא מיושב השורץ חיות טרף. הנקודה הכי מעודדת היא שבמקום לאתר את הנשיא ואת שר החוץ שלו בנקודות ציון שונות, הברנשים האלו לא הטריחו יותר מדי את האראלים. במקום זאת הם התנדבו להצטופף ביחד ולהיענש כהוגן במכה אחת.
ועוד מסר חשוב שמתקשר לדברים שכתבתי בשבוע שעבר. היו שהגיבו בזעם. הם מחו על ההתעלמות שלי מהעובדה, לשיטתם, שמדינת ישראל בכל זאת שומרת על אזרחיה, מה שלא היה לפני שקמה. התשובה טמונה, אולי, באירוע המדהים הזה.
איראן שיגרה לעבר מדינת ישראל מאות טילים מסוכנים. בחסדי השם לא קרה אסון. זה היה נס שאין בלתו. אותנו אין צורך לשכנע שגם אם מי שיירט את הטילים שהם בחלקם פרי פיתוח ישראלי – מי שעומד מאחוריהם הוא ואין בלתו, מלך מלכי מלכים הקב"ה.
מדינת ישראל לא הגיבה מעבר למה שאפשרו לה אומות העולם. והנה, דווקא אז, כשאוזלת היד שלנו השתלטה על מהלך האירועים, דווקא כשמדינת ישראל לא השיבה מלחמה שערה וישבה בחיבוק ידיים, הקב"ה הראה לנו את יכולותיו הפלאיות. בלי שנעשה מאומה, בלי שנארגן פעולה הרואית כזו או אחרת, קיבלנו תצוגת תכלית אלוקית שאין מבריקה ממנה.
במקביל, לדאבון ליבנו, בעזה אנחנו נלחמים בעוז ובתעצומות. חיילינו הצדיקים מקיזים דם, לא עלינו, והתוצאות הן לא משהו. אין זה אומר שאין לנו להילחם, אבל המסר ברור מאין כמוהו: השם מראה לנו את יכולותיו, לפעמים דווקא כשאנחנו לא מצפים מאומה מממעשי ידינו ולא סומכים על כוחנו ועוצם ידינו.
ראיסי במותו ציווה לנו את התובנה הזאת. אם רק נשכיל להפנים אותה, לבטוח בהשם ולשים בו את יהבנו, כל יהבנו, אנחנו עוד נראה ניסים ונפלאות. לקב"ה דרכים רבות, גם אם הן לא תמיד מסוקים שנופלים לתוך יער עבות באזור השרוי בקור מקפיא. למיטב זיכרוננו,את המן הפרסי הוא דווקא סידר בדרכים שונות לגמרי.

03

אם אנחנו כבר במוד של 'למה זה קורה', אז באמת: למה זה קורה? למה זו השנה החמישית שרבי שמעון בר יוחאי לא ממש מסביר לנו פנים?
השבת, רגע לפני 'לכה דודי', תחב לי השכן מאחור עלון מדבריו של המשפיע רבי שמעון שפיצר, והתשובה הופיעה שם באופן הברור ביותר.
לפי רבי שמעון הסיבות הן בכלל לא הסיבות החיצוניות שאנחנו רואים. לא חיזבללה, ולא משטרת ישראל, להבדיל כמובן. מתנהלת כאן מלחמה רוחנית עזה בין הקדושה לכוחות הנגד. רבי שמעון (שפיצר) מסביר שהתכלית של להגיע לרבי שמעון (בר יוחאי) היא לא עצם השהייה אצל רבי שמעון, אלא להתדבק בנקודת הקדושה וההתעלות של המקום הנשגב הזה. ובמילותיו של רבי שמעון (שפיצר) עצמו:
"הנסיעה למירון עצמה אינה אלא לבוש לדבר יותר פנימי, לחיבור של הנשמה עם הקב"ה. תשוקת היהודי אינה שיוכל להודיע לכל חבריו וידידיו: הצלחתי לנסוע למירון; לא הצלחתי; הצלחתי הרבה; אני חברה'מן גדול; אני חברה'מן קטן. לא זוהי תשוקת היהודי. התשוקה אינה להגיע בכלל למקום מסוים. התשוקה היא אחת בלבד – להגיע אל ריבונו של עולם!"
אומר רבי שמעון: "היצר לא נלחם באנשים שנוסעים למירון. הוא נלחם באלה שמתקרבים אל השם דרך מירון. אבל היצר שוכח שיש עוד דרכים להגיע אל התכלית של מירון, גם בלי להיות במירון. ההשתוקקות לפסגת רוחניות של מירון מסוגלת כמו השהייה במקום עצמו. השיר 'בר יוחאי' שיהודים רוקדים לצלילי מילותיו במירון, חובר על ידי המקובל רבי שמעון לביא כתוצאה מהשתוקקות שהיתה לו לנסוע למירון ולא עלתה בידו!"
כפי שאתם מבינים אנחנו צריכים להזניח את העיסוק במה שקורה בגבול הצפוני, להתמקד יותר במלחמה העזה שהסטרא אחרא מנהל במירון, ולגייס את כל הארסנל הרוחני שלנו כדי להכניע אותו. ובינתיים, גם אם לא נזכה להיות פיזית במירון, הרי זו סכנה ברורה לשהות שם, תמיד נוכל להשתוקק אל רבי שמעון מכל מקום שבו אנחנו נמצאים, ולנסות להתחבר לנקודת הקדושה ועבודת השם שלו, ולהוכיח ליצר הרע שגם אם הוא הצליח לסגור בפנינו את האתר – הדרך שלנו אל רבי שמעון נותרה פתוחה לחלוטין!

החצר המסתורית

כל העיניים היו נשואות השבוע לחצר הקודש ביאלא, החצר שבחרה תמיד להתמקם בקרן זווית, ומשם לצמוח לגבהים בלתי נתפסים. השבוע היא יצאה לאור עולם בעל כורחה. הרבי הקדוש שלה שהסתלק לבית עולמו היה בבואה של האסכולה המדויקת הזאת. גם הוא, שנים רבות לאחר שהתמנה לעלות ולכהן על כיסא אבותיו, נשמט לו לקרן זוית במובן הכי עמוק של המילה. לוגאנו הנידחת, והציורית יש להודות, הייתה קרן הזווית של הזווית הכי פינתית שאני מכיר.
אני זוכר את עצמי מבקר בלוגאנו היהודית ההולכת ונגמרת, לפני עשרים שנה. הרבי במקרה לא היה שם. אבל באותו רגע הבנתי מפני מה בחר הרבי להסתיר את עצמו דווקא במקום הזה. הוא ידע ששם יוכל להסתיר את רוחב אישיותו מפני הציבור. את הרעביסטווע שלו, כנצר ישיר לשושלת קדושה ועתירת יחס הוא החביא מתחת לאצטלת ענייני הרבנות היום יומיים.
והוא הצליח, חלקית. גם אני, שסקרן הינני, ועושה הכל כדי להכיר צדיקים מהדור הקודם, לא הצלחתי לראותו מעולם או לשמוע את שיחתו. או שהוא לא היה בירושלים או שהיה ולא יצא הרבה מחוץ לתחומו. אך תמיד הייתי עוקב אחרי ההקדמות הארוכות שהיה כותב לספרי החסידות שהמכון של החסידות ההדיר, ומתפעל ומתלהב מעומק הדברים שלעיתים התארכו והרכיבו לפחות חצי מהספר.
חבל על דאבדין ולא משתכחין, ועוד יותר חבל על הצדיקים שחיו איתנו ולא הצלחנו 'למצוא' אותם גם בחיי חיותם. הרבי מביאלא זצ"ל היה אחד מהם. בחכמתו הוא הצליח להתחמק מעין כולנו. ולא רק הוא עצמו אלא גם החצר הפורחת שלו, שעד כה לא ידעתי ושיערתי שהיא כה גדולה ועצומה בכמות ובאיכות. את הכל הצליח הרבי להסתיר מעין רואים.
ועוד מילים בנימה אישית: התרגשתי עד מאוד לשמוע את הבן הבכור מכתיר את הבן הרביעי, כ"ק האדמו"ר שליט"א, לשבת על כס אבותיו. לדאבוננו, בימינו שלנו גם כיבוד צוואה פשוטה ומפורשת של אב ואדמו"ר, היא לעיתים סוגיה מייגעת, לעיתים עד כדי חילול השם. וכשזה קורה, ועוד בעין יפה ובנפש חפצה ומתוך כבוד תלמידי חכמים זה לזה, זה משמח ומרגש אותי מאוד, וכנראה לא רק אותי.