תסכול ממוקד

1.
לא חסין מביקורת

את שעות הבוקר של יום שלישי עשיתי בחברתו של גורם ביטחוני. ביקשתי ממנו סיכום ביניים; תמונת מצב. "יותר טוב מהסבב הקודם", אמר. מה השתנה? שאלתי. "אספר לך אנקדוטה וממנה תבין", השיב. "ב'צוק איתן', כשהרמטכ"ל גנץ היה מתקשר עם ראש הממשלה טלפונית, הוא היה מקפיד שראש אמ"ן אביב כוכבי יהיה בשיחה. בני היה תלותי בכוכבי הסמכותי".
מאז, תרגמתי, היועץ הפך למקבל ההחלטות; הוא כבר לא בטלפון אלא בחדר עצמו. האיש צחק.

עם כל הכבוד לפיקנטריה, הארכיון מגלה שסמכותיות הרמטכ"ל הנוכחי, לא בדיוק הוכיחה את עצמה ב'צוק איתן': בשעתו, מבקר המדינה מתח עליו ביקורת חריפה. הוא האשים אותו כמי שלא זיהה בזמן את איום המנהרות, ונמנע מהבאת הסוגיה לדיון בקבינט המדיני-ביטחוני.

אין לדעת כיצד תסתיים הלחימה. ייתכן שהפעם, בשונה מהסבבים הקודמים, יעדי המבצע יושגו במלואם. כולנו תפילות. אבל ניסיון העבר מלמד, שטרם נולד הביטחוניסט המושלם שחף משגיאות. גם כוכבי, שזוכה כעת לסופרלטיבים, ובצדק, על תפקודו, לא חסין מטעויות אנוש.

הדברים הללו אינם נכתבים כביקורת. ההפך. בשש אחרי המלחמה, כשהפוליטיקאים ישלחו בו את שופרותיהם, תזכרו גם את השבחים שהרעיפו עליו. המסקנה: פרופורציות.

2.
אש ללא הפסקה

את סופ"ש האחרון העבירה שלישיית כג"ן, כוכבי-גנץ-נתניהו, בצוותא חדא. מתברר שלמרות המשקעים, כשהאינטרס זהה, גנץ ונתניהו יודעים לעבוד יחד. מתוך עשרות שעות דיונים, ראוי שנתעכב על שניים: זה שהתקיים בערב שבת וזה שהמשיך אותו במוצ"ש.

הרמטכ"ל, איש מודיעין בהווייתו, הציג לדרג המדיני שתי אופציות: הראשונה חותרת לסיום הלחימה, בתנאים נוחים, עם רשימת הישגים; השנייה שואפת לפרז את עזה מיכולת רקטית. זה אומר כניסת כוחות קרקע וביתור הרצועה.

כוכבי לא באמת התכוון שהאופציה השנייה מעשית. הוא בסך הכל הבהיר לרה"מ ושר הביטחון את מה שגם הם יודעים: צה"ל עומד למצות את מטרותיו מהאוויר. חמאס ספג מהלומה, הוא נסוג עשור לאחור. לפיכך, הגיעה השעה לחתור לסיום.

הרמטכ"ל שכנע את המשוכנעים. מכת האש שחטף חמאס בעשרה ימים, עולה בעוצמתה ובהישגיה על מה שספג בכל חמישים ימי הלחימה ב'צוק איתן'.

הבעיה היא, שהיעד המרכזי טרם הושג. צה"ל הגיע למערכה הנוכחית עם תוכנית סדורה: האסטרטגיה הייתה להלום בארגוני הטרור מהאוויר, בפרק זמן קצר, עד שיתחננו להפסקת אש. זה לא קורה. עדיין.

חמאס מעוניין לקצור הישגים בשתי הזירות, המדינית והצבאית. בראשונה, הוא דורש את פינוי המשפחות היהודיות משכונת שייח' ג'ראח, וכמו כן, התחייבות ישראלית לשמירת הסטטוס קוו בירושלים המזרחית. בזירה הצבאית, הוא חותר לגרור את ישראל להיכנס קרקעית לרצועה.

אין סיכוי שחמאס יקבל את מבוקשו. ישראל לא תאפשר בשום אופן להפוך את הארגון העזתי לפטרון העולם המוסלמי בירושלים. היא גם תעשה הכל כדי להימנע מכניסה קרקעית.

בשונה מהסבבים הקודמים, הפעם דרישת חמאס איננה נוגעת לעניינים הומניטריים. לכן, למרות הדיבורים על הפסקת אש, קשה לראות איך הדברים מתכנסים. אלא אם כן, ישראל תצליח לטלטל אותו מהאוויר – אולי בחיסול השדרה הבכירה ביותר שלו – עד שירד על ברכיו ויאמר 'רוצה אני' לכל הצעה לרגיעה.

באחד משני הדיונים, הזכיר כוכבי את 'מלחמת לבנון הראשונה'. כמי שפיקד על גזרתה הדרומית, טרום נסיגת צה"ל, הוא מכיר היטב את הכרונולוגיה: קודם כל מנצחים, ואז, ביציאה לאחור, מתחילות הבעיות. ב'מבצע שלום הגליל', כבר בשלב הראשון, ישראל השיגה את יעדה המרכזי: סילוק ערפאת ואש"ף מהמדינה. ולמרות זאת, לקח לה 18 שנה להחזיר את חייליה הביתה; כמעט שני עשורים בוססה בביצתה תוך שהיא משלמת בחייהם של מאות לוחמים ומפקדים.

מכל סבבי הלחימה עם חמאס, מבצע 'שומר החומות' עלול להזכיר את מלחמת לבנון; הראשונה והשנייה. ההישגים הגיעו כבר בימי הלחימה הראשונים, כעת מתחיל הדשדוש.

ארסנל המטרות האוויריות הולך ומתכלה. מעתה ואילך, זה או הפסקת אש, או פירוז הרצועה ומיטוט שלטון חמאס – על כל המשמעויות הנלוות לכך. מלחמת התשה, נוסח לבנון, לא באה בחשבון.

3.
נודניק עם היגיון בריא

שש שנים חלפו מאז נאום הכלניות של רמטכ"ל 'צוק איתן', שר הביטחון הנוכחי. שש שנים ותהום מפרידה בין הליך קבלת ההחלטות, אז והיום.

הסבב הקודם התנהל תוך כדי תנועה, עם הרבה הססנות ופליק פלאקים, שהעידו על הלך הרוח של הקברניטים. כמה שזה נשמע מגוחך, בימיו הראשונים של המבצע, הדרג המדיני עדיין עסק בניסוח מטרותיו. את הזמן העבירו מטוסי חייל האוויר בהפצצת דיונות חול, שכוונו בעיקר לדעת הקהל ופחות להרתעת חמאס.

ואז הגיעו המנהרות. צה"ל והדרג המדיני ידעו על קיומן אבל לא הפנימו את עוצמת האיום. רק שר אחד, נודניק לא קטן אבל עם היגיון בריא, התעקש להפנות את הפוקוס אליהן. במשך כמה ימים ניסה נפתלי בנט, ללא הצלחה, לתפוס את נתניהו. בסיומה של ישיבת כנסת, ניגש אליו וביקש לשוחח איתו כמה דקות. "אני ממהר לדיון חשוב בקריה", התחמק רה"מ. "אצטרף אליך לנסיעה", הציע בנט.  כשהיו ברכב, סיפר לו האחרון כי סייר בבסיסי צה"ל ושמע ממפקדים בשטח על קיומן של מנהרות התקפיות שחודרות משטח הרצועה אל יישובי הדרום. נתניהו, שבוודאות ידע על קיומן, עשה עצמו מופתע. "תעלה את זה מחר בישיבת הקבינט", הציע, "אני אגבה אותך".

בנט לא סגור על עצמו אם בדיעבד זה היה מהלך חכם. המנהרות, אמר למי שאמר, היו איום אמיתי, העניין הוא, כך לדבריו, שהאופן שזה נעשה, גבה את חייהם של עשרות לוחמים.

נחשפתי בזמנו, יחד עם עמיתיי לתא הכתבים המדיניים, לפרוטוקול שהודלף לנו מאחת מישיבות הקבינט, שעסקו באיום המנהרות. בתוך ים המלל, בולטת במיוחד ההתכתשות בין השר בנט, חבר הקבינט, לשר הביטחון יעלון שהתנגד, יחד עם הרמטכ"ל גנץ, לנקוט פעולה אקטיבית, להשמדתן.

בשלב מסוים, בנט ביקש לשמוע את דעתו של אלוף פיקוד הדרום סמי תורג'מן. "אם אתה במקומנו", שאל, "מה היית עושה?" תורג'מן ביקש להשיב, אבל יעלון קפץ: "הוא לא בנעליך. אתה דרג מדיני הוא דרג ביטחוני; סוס דוהר".

השר הסרוג לא הרפה. "אז לא בנעליך", אמר בסרקזם, "בנעלינו, מה היית עושה?" ותורג'מן השיב: "בנעליי ובנעליך הייתי נכנס עם שלושה צוותי קרב חטיבתיים כדי לנטרל את איום המנהרות".

הטונים בישיבה עלו. "אתה לא תנהל לי את הצבא", הטיח יעלון בבנט ואסר על תורג'מן להמשיך לדבר. בנקודה הזאת התערב נתניהו. הוא ביקש לשמוע את חוות דעתם של כלל גורמי הביטחון. הרמטכ"ל גנץ וראש אמ"ן כוכבי התנגדו לפעולה, אלוף הפיקוד תורג'מן תמך.

שעות ארוכות של דיונים. בנט גער בקציני הצבא. הוא האשים אותם בהיעדר רוח התקפית ודחק בהם להביא תוכנית אופרטיבית. גנץ דיבר על כך שהמנהרות הן סיכון סביר שאפשר לחיות איתו, יעלון טען שהמטרה היא להשיג שלוש שנים של שקט "גם אם המנהרות לא יושמדו".

הישיבה הסתיימה. בנט נותר בעמדת מיעוט. הוא קיבל גיבוי מהשר שטייניץ אבל לא מעבר לכך. שמונה ימים לאחר מכן, אחרי שסוכל ניסיון חדירה של עשרות אנשי חמאס דרך מנהרה בכרם שלום, התכנס הקבינט ומורה לצבא לפעול נגד המנהרות.

וכאן מגיעה הטעות הטרגית: במקום לשגר יחידה קטנה, מובחרת, שתנטרל את האיום בשיטות מיוחדות, הורה הדרג המדיני לצה"ל לכתוש מהאוויר את פתחי המנהרות. רק כשהתברר שניסיונות החדירה אינם פוסקים, ניתנה ההוראה להשמידן מהקרקע.

אלא שהתקיפות מהאוויר יצרו הרס רב, שהקשה על דרכי הגישה לפתחי המנהרות עצמן. לשם כך, היה צריך קודם כל לשגר פנימה כוחות הנדסה, מלווים בציוד כבד, שיפנו את ההריסות. מטבע הדברים, פעולה כזאת לוקחת זמן. הרעיון הבסיסי בלחימה תחת אש הוא תנועה מתמדת; העמידה במקום היא מתכון לאסון. זה בדיוק מה שקרה: כשחיל ההנדסה עסק בפינוי, פעילי חמאס זינבו בהם ובכוחות האבטחה הרבים ששמרו עליהם. על הטעות הזאת, טוען בנט, שילמה ישראל ביותר מ-70 חיילים.

4.
מס שפתיים

"הטיל הראשון שישוגר מעזה יביא למחיקתה", הזהיר בשעתו אריאל שרון לפני עשור וחצי, ערב 'תוכנית ההתנתקות'. מים רבים זרמו מאז בים העזתי, סחורות ומזוודות מזומנים הוכנסו ב'מעבר ארז', ואלפי טילים התעופפו בשמי ישראל, נוחתים במרכזי הערים. עזה לא נמחקה וחמאס עדיין כאן.  "ברגע שנצא משם, נקבל לגיטימציה בין-לאומית לכל פעולה שלנו", הבטיח שרון – במסגרת מסע הלחצים שהפעיל על חברי הממשלה לתמוך בתוכנית. תספרו על כך לנשיא ביידן ולמנהיגי האיחוד האירופי שלוחצים על ישראל לחדול אש.

אם שרון התכוון בתום לב, אפשר לסכם את המהלך כמשגה חמור. אבל יש יותר מדי אינדיקציות שמוכיחות שגם הוא לא האמין למה שאמר. מכיוון שהערֵב המרכזי שהיה אמור לתת ערובות ביטחוניות לישראל, כלומר הממשל האמריקני, בכלל לא עודכן במהלך.

כך או אחרת, מאז ההתנתקות, ישראל נגררה לארבעה סבבי לחימה מול חמאס, חלק מהם מוצלחים יותר, האחרים פחות. נכון לעכשיו, מבצע 'שומר החומות' נמנה עם המוצלחים שבהם.

אז מה באמת גרם לשרון לצאת למהלך כל כך שנוי במחלוקת? האם אלו באמת החקירות שנוהלו אז נגדו ונגד שני בניו? האם אכן כ'עומק החקירה עומק העקירה' או שמא הלחץ הבין-לאומי הכריע אותו לעשות מעשה?

ברטרוספקטיבה, אפשר לומר שהתשובה היא גם וגם. כלומר: אין ספק שלחקירות היה משקל מסוים על ההחלטה, אבל הסיבה המרכזית היא הלחץ האמריקני שהופעל על ממשלת ישראל לתמוך ב'מפת הדרכים' של הנשיא בוש.

לשרון היה אפס אמון בהנהגה הפלסטינית. הוא עשה כל שביכולתו לגרור רגליים, והגיש שורת דרישות דרקוניות לבית הלבן. זה לא עזר. בוש דחה אותן ותבע מממשלת ישראל לתמוך בתוכנית.

חודשים ארוכים של פינג פונג בין הממשלים הביאו את הממשל האמריקני להחלטה דרמטית על קיצוץ סכום הערבויות שניתנו לישראל. הנימוק: המשך הבנייה בהתנחלויות. שרון חש שטבעת החנק סוגרת עליו מכל הכיוונים.

באחד הערבים כינס את אנשיו הקרובים ביותר. בישיבה השתתפו: הרל"ש עו"ד דובי וייסגלס, היועץ האסטרטגי והחבר הקרוב ראובן אדלר, יועץ התקשורת איל ארד ושני בניו עומרי וגלעד. במהלך הישיבה, הצוות המצומצם שכונה 'פורום החווה', הגיע למסקנה שיש רעב אדיר בציבור הישראלי ליוזמת שלום משמעותית. וייסגלס והבן גלעד היו הדומיננטיים ביותר: הם לחצו על רה"מ לקדם יוזמה חד צדדית לנסיגה מרצועת עזה.

בכ"ו בחשוון תשס"ד פורסם לראשונה בתקשורת הישראלית מה שהחל להתגלגל מפה לאוזן במסדרונות הכנסת ובקרב הכתבים המדיניים: ראש הממשלה מתכנן לפנות התנחלויות ברצועת עזה. מקור לא מזוהה בלשכתו לא אישר את הדיווח אך גם לא הכחיש; הוא הסתפק באמירה שישנם דיבורים על פינוי התנחלויות. למחרת, בפגישה עם כתבים, העדיף שרון לשמור את הקלפים קרוב לחזה ונמנע מפיזור הערפל.

יומיים לאחר מכן, בישיבת סיעת 'הליכוד', המשיך לבשל את קדרת ההתנתקות על אש קטנה: בהתייחסו לפגישה שתוכננה לו עם אבו עלא, רה"מ הפלסטיני, הדגיש שאינו לחוץ לקיימה.

במהלך אותה תקופה, המשיכו שרון ואנשיו לפזר עוד ועוד רמזים על העתיד לבוא. קו ההסברה המוביל היה: חוסר האמון של ממשלת ישראל ביכולת הנהגת הרש"פ ליישם את השלב הראשון במפת הדרכים האמריקנית.

הפעם הראשונה שהאמריקנים שמעו באופן רשמי על התוכנית, הייתה בפגישה שקיים שרון באיטליה עם אליוט אברמס, שליח הבית הלבן למזרח התיכון. אברמס, שהגיע במיוחד מוושינגטון לרומא כדי לקדם את 'מפת הדרכים', נדהם לגלות שישראל מקדמת יוזמה אלטרנטיבית.

ההפתעה בוושינגטון הייתה גדולה, משום שבין בוש לשרון שררה ידידות קרובה. כשהנשיא האמריקני קיבל את הדיווח מאברמס, הוא ניסה לבדוק את הדופק אצל רה"מ הישראלי. כמו רבים מקרב הפרשנים, גם הוא נטה לחשוב שמדובר במס שפתיים, שבעיקרו נועד להסיט את תשומת הלב הציבורית מענייניה המשפטיים של משפחת שרון. אבל ככל שנקפו הימים, התברר לו שהחבר מישראל נחוש בדעתו.

לאורך כל הדרך הדגישו שרון ואנשיו, שמדובר במהלך ביטחוני שנועד למנוע שיגור טילים ליישובי הדרום. "כשנצא משם", חזרו והבטיחו, "העולם יגבה אותנו על כל פעולה שננקוט מול חמאס".

עשור וחצי אחרי, אין חולק על כך שהמהלך לא השיג אף אחד מיעדיו. ההפך: חמאס משגר טילים ורקטות לכל נקודה ברחבי הארץ, והעולם ממשיך לבקר את פעולותיה של ישראל שנאלצת להגן על אזרחיה.

5.

אפסו הסיכויים?

שנים עשר יום נותרו ליאיר לפיד לאחוז במנדט להרכבת ממשלה. על פניו, נראה שסיכוייו אפסיים.
מספרית, יש אמנם שישים ואחד חברי כנסת בגוש השינוי, אולם ב'תקווה חדשה', מפלגתו של סער, קיימים לפחות שני חברים שמתנגדים להקמת ממשלה הנשענת על 'הרשימה המשותפת'. מנגד, גדעון סער לא יחזור בו מההתחייבות שנתן לבוחר שלא לשבת בממשלה עם נתניהו. כך שאופציית הבחירות החמישיות נראית הריאלית ביותר, מכל יתר התרחישים שמתרוצצים בשעות האחרונות במערכת הפוליטית.

ובכל זאת, המילה האחרונה טרם נאמרה. במקביל ליוזמה שמוביל בצלאל סמוטריץ', שתכליתה לאפשר את חזרת 'תקווה חדשה' לגוש הימין, לנו נודע, שבימים האחרונים נפתלי בנט שקל להתפצל עם שני חברים מסיעתו, ולחבור לסער.

זה לא סוד שחתול שחור עבר בינו לבין שותפתו למפלגה איילת שקד. בנט רואה בה את מי שברגע האחרון שמטה ממנו את ראשות הממשלה – מתוך מניעים פוליטיים ושאיפה להשתלב בליכוד.
לכן, אל תתפלאו אם בימים הקרובים תשמעו על כך שנפתלי בנט עם חברי הכנסת אביר קארה ומתן כהנא, הודיעו על התפצלות הסיעה.