תעודת עיתונאי

מחשבות על דור של חלוצים ושלוחים לטובת היהדות החרדית

א

המבט שלו היה חכם. ספרותי. לאורך כל השיחה הוא הנפיק משפטים שאפשר להפוך לסטיקרים. כזה הוא היה. החשיבו אותו לבכיר הסופרים בישראל, או לסגנו.

"המקצוע שלנו די דומה", הוא אמר מבעד למשקפיים שהפכו את מבטו לעוד יותר חכם. "אני תמיד אומר, שהעיתונות היא בת-דודה רחוקה של הספרות. אלא שהספרות מאוד מתביישת בקשר הזה".

באותו ריאיון שקיימתי לפני כך וכך שנים בביתו של הסופר המנוח עמוס עוז, אני הייתי בן הדוד שמתביישים בו. (אגב, תקופה קצרה אחרי פטירתו, פורסמו כמה עובדות, שגרמו לי לתהות שאולי בכלל אני זה שצריך להתבייש.)

לצורך הוויכוח, ניסיתי לטעון שציוני לא יכול לבוז לעיתונות משום שכל המדינה שלנו התחילה מחלום של עיתונאי הונגרי. עוז צחק וטען שהרצל גם ניסה את כוחו בכתיבת ספרות.

בינתיים, אמרתי, צריך להתפלל שאתם הסופרים לא תחריבו את המדינה שהעיתונאי חזה. "אתם העיתונאים", הוא השיב, "לא השארתם לנו מה להחריב".

אחת אפס לעוז.

עכשיו, כמה שנים אחרי שרוב הקוראים לא יודעים בכלל מיהו הסופר הזה, אני מרשה לעצמי להודות, הוא צדק. למקצוע העיתונות מעולם לא היה שם טוב.

אפשר לחשוב על כמה וכמה סיבות. לפני הכל ניצבת הסטטיסטיקה. אם לומר בעדינות, יש יותר מדי עיתונאים שהוציאו שם רע למקצוע. הם הוכיחו שאפשר לכתוב בלי לקרוא, בלי ללמוד, בלי להבין, ולפעמים גם בלי לכתוב.

נכון, זה לא המקצוע היחיד שיש בו אנשים בורים וטיפשים, אבל זה כן המקצוע היחיד שהבורים והטיפשים חוגגים את מעלותיהם ודואגים להכריז עליהן בקול.

אבל ככל שאני מעמיק בעניין, נראה לי שהשורש נטוע עמוק יותר:

בעוד הספרות מרשה לעצמה להגביה את המבט ולנסות לצפות למרחקים, העיתונות תמיד מתעסקת בכאן ועכשיו. בחולף, בעראי, ב'חיי השעה'.

כששאל פעם מישהו את אביר ההגות התורנית רבי משה שפירא זצ"ל מדוע הוא מתנזר מקריאת עיתון, השיב רבי משה: "מה שלא מעניין את כל האנשים מחר, לא מעניין אותי היום". איזה דיוק.

לעיתון יש קצב מטריד. טילים שאתמול תפסו את הכותרת הראשית, היום לא זוכים אפילו לאזכור שולי; ידיעה שהייתה נכונה ל'שעת כתיבת השורות', לא רלוונטית לשעת קריאתן. מה שלפני רגע היה 'חדשות', הופך תוך דקות ל'היסטוריה'.

העיתונות מהדהדת את זעקתו של קהלת: הכל הבל.

ב

כמו לכל דבר בחיים, יש גם צד שני. הנה עוד הבדל בין עיתונות לספרות: בעוד הספרים נותנים מקום גדול לפנטזיה ולדמיון, העיתונים מישירים מבט אל המציאות. בחדות, בבוטות, בצורה הכי נוקבת.

עובדה עיתונאית יבשה: כשזה מגיע למציאות בשטח, רוב מעקמי האף ומפלבלי העיניים קוראים עיתונים הרבה יותר מספרים. בלי השוואה בכלל. מול כל ספר בודד שנדפס, רואים אור אלפי עיתונים ומגזינים ממינים שונים.

והנה הדבר הכי מעניין: דווקא הציבור החרדי, יותר מכולם, מעריך את כוחו של העיתון, הרבה יותר מספר. רוצים הוכחה? תספרו את היומונים שיוצאים לאור במגזר החרדי, לא כולל העיתונים המקוונים ועיתוני הפרסום. בדקתי, המגזר שלנו מחזיק הכי הרבה עיתונים פר-ראש.

כשנדרשתי פעם להסביר לקבוצת סטודנטים ש'לא כל השחורים אותו דבר', אמרתי שאני מזמין אותם לבקר בכניסה לכל בניין חרדי בארץ. "תסתכלו על תיבות הדואר ותראו שבכל כמה תיבות יש עיתון אחר. אם תפתחו את העיתון תראו שפחות או יותר כתובים בו אותם דברים. והאמת", הוספתי, "מי שקצת מבין, יכול לספר לכם, לפי העיתון לבד, מה האופי של המשפחה שקוראת אותו".

"וואלה קטע", הם השיבו.

כשחושבים על זה עוד קצת – יש הרבה יהודים חרדים שחומר הקריאה החוליני היחיד שהם צורכים, הוא עיתון. רוב חבריי האברכים חשים בזבוז גדול להקדיש כמה עשרות שעות מהחיים, לקריאת ספר שאינו תורני. (היכנסו לחנות הספרים הקרובה ותראו שרוב ספרי הסיפורים פונים לנוער ונשים.)

לעומת זאת, את העיתון הם גומעים מצד לצד. דווקא משום שהוא לא בדיוני. דווקא משום שהוא מתעסק בכאן ועכשיו. דווקא משום שהוא מדווח על המציאות שמחוץ לכולל.

אך כשזה מגיע לשאלות הגדולות של משמעות וערכים שהספרים מתעסקים בהן – הם מאוד בררניים. את הסוגיות הללו הם רוצים לברר מתוך ספרים שמנשקים את כריכתם, ומפי מחברים שנושקים לכף ידם.

ויש עוד הרבה להאריך. לא בטוח שעל גבי עיתון.

ג

סיפורה של העיתונות החרדית ריתק אותי תמיד. כתבתי עליו לא מעט, ועדיין אני חש שלא פיצחתי אותו. מה שהכי מרתק זה המהפכים. רק לפני כמאה שנה, כשמרן ה'אמרי אמת' מגור הקים את היומון החרדי הראשון (כן, הבעלזערס צודקים, השבועון 'מחזיקי הדת' היה קודם…) זה נתפס כפריצת דרך מרחיקת לכת.

בכתבי מרן ה'חפץ חיים', העיתונות מסומנת כמקור לביטול תורה ומרבץ של לשון הרע ורכילות. רוב היראים של אז חשבו שהמילים עיתון-חרדי הן אוקסימורון. אבל השנים שחלפו הוכיחו. בשנת תשמ"ה גדולי ליטא הכריזו שחייבים 'צייטונג', ותוך דור כבר נכתבו פסקי הלכה שמתירים לרכוש עיתון מכספי מעשר.

תודו שזה מדהים.

עוד נתון שמעניין לחשוב עליו: כל התפצלות ופילוג בעולם החרדי, תרגמו את עצמם בראש ובראשונה בפתיחת עיתון חדש. 'דגל' הוקמה בעקבות 'יתד נאמן'; 'שלומי אמונים' התגבשה סביב 'המבשר'; והדרך עודנה נמשכת בכל פלג ותת פלג.

וכאן אני חוזר למהות. העיתונות העולמית קיבלה עליה לשמש 'כלב השמירה של הדמוקרטיה'. הכלבים תפקידם לנבוח ולהתריע מפושעים, לעורר מהומה כשפורץ מתקרב לאזור, וכשאין ברירה גם לתקוף ולנשוך.

אבל חרדים, כידוע, לא מחבבים כלבים. הם מעדיפים מזוזות קדושות. לא נביחות ולשון חרוצה.

אם להתבטא בעדינות, שנים ארוכות, שימשה העיתונות החרדית דווקא כגדר השמירה של העסקונה המקומבנת. אם היא נשכה מישהו, זה היה דווקא את אלו שניסו לערער על נורמות מעוותות.

הכלבים לא נבחו, והשיירות עברו.

ד

ככל שחלפו השנים, המצוקה הלכה וגברה. היה ברור שחייבים לקום גופי ביקורת שגם יציבו פה ושם סימני שאלה. אלא שלכולם גם היה ברור שהמתנדבים הראשונים, ישלמו מחיר. לפחות תדמיתי. הסיכון היה גדול. המחיר היה יקר.

בואו נאמר שתפקיד השמירה הזה, קצת מפוקפק. רק בוחן לבבות יודע אם האדם משחיז עט מחיפוש אמת טהור, או מרצון להתגדל ולהפוך לבעל כוח שיוכל גם הוא לעשות לביתו.

וכאן אני מגיע לסיפורו של אחד מאותם חלוצים. ר' יצחק נחשוני ז"ל שהלך השבוע לעולמו.

אינני יכול לומר ש'גדלתי עליו'. להפך, במחוזות שבהם צמחתי לא קראו (אולי 'קרעו'…) את עיתוני 'יום השישי' ודומיהם. כנער סקרן שבאו לידיו כמה גיליונות של המוצר הבועט הזה, הייתה לי תדמית מאוד מסוימת על העורך שלו.

ההפתעה הגדולה באה רק כשבגרתי ופגשתי את ר' יצחק מקרוב. בבת אחת הכל התנפץ. גיליתי שמאחורי האדם והעט הנשכני, זה שלרגע לא עשה הנחה לשום עסקן סורר או למנהל מוסד מתעלל – ניצב אדם צנוע, ידען, רחום, נדיב וקצת ביישן.

ר' יצחק לא הסכים לראות בעיתונות את מה שרובנו מתעקשים לראות בה: כלי בידור שטחי שנועד בעיקר להעביר זמן או לסייע בהתמודדות עם כובד העיכול שאחרי סעודת שבת.

ר' יצחק ידע שלפעמים באמצעות כמה מילים אפשר להציל עשוק מיד עושקו; אפשר להעביר כספים 'ייחודיים' מכיסי עסקנים למוסד תורני; אפשר למחות דמעות של בת שלא התקבלה לסמינר; ואפשר להשיב את כבוד היהדות החרדית.

והוא עשה זאת. מאות נערים ונערות שלמדו בישיבות ומיליונים שהגיעו למקומות הנכונים הם רק חלק מהזכויות שליוו אותו השבוע בדרכו האחרונה.

בלשון חסידים נהוג לספר על אחד מקדושי החסידות שהיה נוהג לספר הלצות. לכולם היה ברור שיש לו כוונות מיוחדות במנהג הזה. אלא שעדיין מדובר היה בעניין תמוה למדי עבור יהודי במעלתו.

נמנו וגמרו התלמידים, שיהיה מבחן אחד מוסכם: אם גם על ערש דוויי ייפטר מהעולם עם הלצה 'ווערטיל', סימן שכל הווערטלך שלו הגיעו ממקום גבוה.

על ערש דוויי, רגע לפני הדין וחשבון, יהודי לא מתבדח.

עכשיו לכו נא וראו את הטור האחרון שפרסם ר' יצחק ב'משפחה' לפני כשבוע. כשקראתי אותו, הייתה לי ביקורת. חשבתי שיש שם כמה שורות שצריכות עידון. לרגע לא היה לי מושג שהיהודי שכתב את המילים הללו, ישב עם מסכת חמצן וכבר ידע שימיו ספורים.

"אני מוכן לעמוד לדין על כל מילה", אמר לנו. רק למפרע, כששמעתי שגם את המילים הללו הוא לחש בשארית כוח מבית החולים, הבנתי שכשר' יצחק דיבר על "לעמוד לדין" הוא ידע בדיוק למה הוא מתכוון.

יהי זכרו ברוך. ויהיו כל המעשים הטובים והתיקונים שחולל בעולם – למזכרת טוב עבורו.

ה

והנה הוכחה כמה העיתונות רגעית וחולפת. "עם סגירת הגיליון", כשאין בידי אפשרות כתיבה, התבשרנו על פטירתו של ראש ה'משפחה' רבנו משה גרילק זצ"ל.

ההלם והצער ובעיקר הנסיבות עוד לא מאפשרים להפוך את הררי הזיכרונות והמחשבות למילים. עוד חזון להרחיב בסיפורו של הלוחם המיוחד הזה, שראה בעיתונות כלי קודש לקרב לבבות ובעיקר לאחד שורות ולרומם כבוד שמיים.

עוד נאריך ונספר בע"ה. אבל זאת תדעו, הדור שלנו איבד השבוע עוד חוליה שמקשרת לדורות הדעה שחלפו. השבוע הזה נפטר אחד האחרונים בעולם, שכשהוא ישב לכתוב טור פוליטי, היו פתוחים לפניו ספרים כמו מהר"ל, רמח"ל ושפת אמת.

אבד האיש שכשהוא כתב מילה, היא גם ידע איפה הוא מוזכרת בתנ"ך ובחז"ל. ובעיקר נחסרה היד שכשהיא רשמה מילים, הייתה לה מטרה אחת: לרומם כבוד שמיים!

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.