כמה מילים אפשר לדבר בחיים? והאם מותר לנשים לדבר דיבורים בטלים?
חוש הדיבור האנושי מורכב מכ"ב אותיות ותשע תנועות המבוטאות בניקוד. כדי לבטא כל אחת מהאותיות יש להשתמש בחך, בגרון, בלשון, בשפתיים או בשיניים. לפעמים יש להשתמש בכמה מהם יחד.
ב'ספר יצירה' מובאת חלוקת האותיות: 'אחה"ע' – הן אותיות גרוניות; 'גיכ"ק' – אותיות שיוצאות מהחך; 'דטלנ"ת' – אותיות הלשון; 'זסשר"ץ' – אותיות השיניים ו'בומ"ף' – מתבטאות באמצעות השפתיים.
הסדר גם הוא חשוב. קודם האותיות שבתוך גוף האדם, הגרון, לאחר מכן אותיות החך, וכך הלאה לפי הסדר של האיברים החיצוניים יותר – הלשון, השיניים ורק אז השפתיים.
לפי הסדר הזה אפשר להסביר את אותו סימן שמסר יוסף הצדיק לבניו ואמר להם: "אם יבא גואל ויאמר 'פקוד יפקוד' הוא גואל אמת". ולכאורה, הרי כל אחד יכול לבוא ולומר אני הגואל ו'פקוד יפקוד'?
אבל משה רבנו, כידוע, היה כבד לשון וערל שפתיים. אותיות בומ"ף מוצאן מהשפתיים ומשה לא יכול היה לאומרן, אולם נס נעשה לו ואמר לישראל 'פקוד יפקוד', ומכאן שהוא הגואל האמיתי.
מפלאי הבריאה שתינוק לומד לבטא מילים, אף על פי שאין לו שום דרך לראות כיצד הוגים אותיות מהגרון והחך. ובכלל, חוש הדיבור הוא מופלא, מהפעולות שאדם עושה כמעט בלא מחשבה. כשרוצה אדם לומר תיבת 'וידבר' שיש בה חמש אותיות וכל אות מוצאה מכלי דיבור אחר: ו' מהשפתיים, י' מהחך, ד' מהלשון, ב' מהשפתיים, ר' מהשיניים – והאדם ברגע ובלא מחשבה מוציא מאות מילים מפיו.
המלבי"ם בספרו 'ארץ חמדה' כתב, שכשהאדם מוציא דיבור בפיו, נשאר הרושם בחלל. למשל, כשאומר אות ב' נעשה חלל באוויר דמות ב'.
ומכיוון שהדיבור הוא מציאות, לכן מצינו שהדיבור בעת עשיית היין מזיק ליין, כמו שהובא בשו"ת הריב"ש (סי' קצו) שיין יכול להחמיץ על ידי גלי הקול. ומעשה באדם שתבע את שכנו לדין שבגלל רעש שלו נגרם נזק ליינו, ופסק הריב"ש שחייב השכן להרחיק את הרעש.
ובמשנה מצאנו שה'קול יפה לבשמים', ולכן צריך לומר 'הדק היטב', כמו שמצינו ברבנו גרשום, הגזבר אומר 'הדק היטב' כל שעה ששוחק, מפני שהדיבור יפה לבשמים בשעת שחיקה.
הדיבור הוא 'קול', ולכל אדם יש קול משלו כמבואר במסכת סנהדרין: "בשלושה דברים אדם משתנה מחברו, בקול, במראה הפנים ובדעת".
יש שינוי בקול בין איש לאשה, כמו שהובא במסכת נדה: "מפני מה אשה קולה ערב ואין איש קולו ערב? זה ממקום שנברא, וזו ממקום שנבראת". כלומר, האדם נברא מאדמה שאין קולה נשמע, ואילו אישה נבראה מעצם שכשמכים בה קולה נשמע.
בכוחו של קול לשבור כלי, כמבואר במסכת בבא קמא: סוס שצנף וחמור שנער ושיבר את הכלים משלם חצי נזק. וכן מצינו באבנר שעל ידי קולו הפיל החומה.
בספר 'מושב זקנים' כתב, שבגיל חמישים שנה משתנה הקול, מפני שנסתמים סימפוני הריאה והקול אינו זך ונקי, ולכן בן לוי פסול לשירה מבן חמישים ומעלה.
ב'מדרש הגדול' הובא, שבשעה שאדם עולה במחשבה להיבראות, גוזר עליו הקב"ה כמה שיחות הוא ישיח וכמה דברים הוא ידבר. וכן דוד אומר: "כי אין מילה בלשוני, הן ד' ידעת כולה".
ולכן אדם שמבזבז דיבורים מקצר את חייו, ורמזו זאת בפסוק "נפשי יצאה בדברו". ומצאתי בספר 'מדבר קדמות' לרב החיד"א בשם רבי חיים ויטאל "שכל מה שמדבר האדם הדיבור הוא חלק מחיות נשמתו, ולכן נצטווה שלא ידבר דברים בטלים, שמפסיד בהם חלק מנשמתו".
והאדמו"ר רבי צבי הירש מדינוב זי"ע כתב (בספר 'דרך פיקודיך'): "קבלנו מרבותינו על הפסוק 'נפשי יצאה בדברו', שיש שיעור לאדם כמה ידבר כל ימי חייו". בפשטות הכוונה היא שייזהר האדם שלא ידבר דברים בטלים משום ביטול תורה. ולפי זה, אדם שנמצא במקום שאסור בדברי תורה, יהא מותר לו לדבר בדברים בטלים (שאין בהם קלות ראש).
וכן משמע ב'פרי מגדים' (או"ח סי' שז סק"א) שנשים שלא חייבות בדברי תורה, אינן בכלל איסור שיחה בטלה. ואולם, בספר 'תולדות אדם' כתוב, שרבי זלמן מוולוז'ין הסתפק בזה, כי אפשר ששיחה בטלה כשלעצמה אסורה.
ואכן בספר 'פתח עינים' של החיד"א הובא, שלכן נשים ממהרות למות יותר מהר מאנשים, משום שנשים דברניות הן, ולכן קצבת המילים שניתנה להן נגמרת מוקדם. ולפי דרכנו למדנו, שגם נשים צריכות להקפיד לא לדבר דברים בטלים שמקצרים משנות האדם.
בספר 'ראשית חכמה' כתב שלכך נבראו לאדם שתי אוזניים ושתי עיניים ושני נחיריים ופה אחד, כדי לומר לו שימעט בדיבורו.
ובתלמוד ירושלמי מסכת ברכות מצאנו שהתנא רבי שמעון בר יוחאי אמר: אילו הייתי עומד על הר סיני בשעת קבלת התורה, הייתי מבקש שהקב"ה ייתן לאדם ב' פיות. אחד שידבר בו דברי תורה, ואחד לשאר צרכים. לאחר שראה רבי שמעון שגם בפה אחד אי אפשר להימלט מדיבורי לשון הרע ורכילות, ביטל רשב"י את בקשתו, כי הבין עד כמה מסוכן שיהיו לאדם שני פיות.
וכתב רבי שלמה הנגיד: "אם החרשת – אתה יכול לדבר אחר שהחרשת; אך אם דברת, אין אתה יכול להשיב מה שדיברת".
ובספר 'מגיד מישרים' מצינו שאמר המגיד אל רבנו ה'בית יוסף': "טרם תוציא הדבר מפיך, תראה אם אפשר לך זולתו אל תוציאהו מפיך, וגם אם תהיה מסופק בו אל תוציאהו מפיך, עד שיהיה מבורר לך שאתה מוכרח לאומרו".
ב'פלא יועץ' (סוף ערך 'דיבור') כתב, שתכונות האנשים כשיושבים יחד ואין להם לספר חדשות, מדברים על מזג האוויר, אף שאין זה חידוש, ובמקום לומר אין לי מה לחדש, מדברים על מזג האוויר, כי האדם מורגל לבזבז מילים.
ומכאן ניקח מסר לחיינו: יש לאדם סך קצוב של מילים, עליו לשמור אותן, להשתמש בהן כראוי, לנצל את מילותיו ולדבר רק דברים טובים.
למען ייטב לך והארכת ימים.
