הוא היה בחור מצטיין בכל פרמטר, אבל היה לו פחד אחד פנימי: להתעורר בבוקר לשחרית
התחלה טובה של היום היא תמיד מתכון בטוח ליום מוצלח ופורה. יעידו על כך יהודים טובים, משכימי קום לתפילה ותורה, שפותחים את היום בטוב וממשיכים עם אנרגייה חיובית לאורך כל אותו היום. בוקר טוב מביא גם ערב טוב, אבל כשבוקר מתחיל צולע ומעיק, בטח כשהוא הופך לצהריים – הרי שזו התחלה של איבוד ובזבוז יום.
אם הדבר קורה לעיתים רחוקות, מילא. אבל כשהוא מתרחש בכל יום, משך שנים – זו כבר טרגדיה. בחורים צעירים שקמים מאוחר בקביעות זו תופעה שצריך לתת עליה את הדעת ולהתייחס אליה בהרחבה. יש סיבות רבות לתופעה, המובילה שבהן היא תחושת שעמום וחוסר סיבה טובה לפתוח את העיניים מוקדם בבוקר. לפעמים העניין נגרם מנסיבות בריאותיות או מקשיי קשב וריכוז, וכן גם מעצלות, חוסר גבולות ואחריות אישית.
אבל יש יוצאים מהכלל. כמו ברוך. הוא לומד ברצינות, אוהב את הישיבה, טוב לו בחברה ואי אפשר להאשים אותו בהתפנקות ובעצלות. אז מה בכל זאת גורם לו לקום כל כך מאוחר? מדוע מתוך שבוע שלם ברוך מצליח להגיע בזמן לתפילה רק יום אחד, ובכל שאר הימים הוא מאחר לפחות בשעתיים ולפעמים רק בצהריים הוא מפציע מבויש בפתח הישיבה?
המזל של ברוך הוא שגם המשגיח בישיבה הבין שיש כאן משהו מוזר. במקום לגעור ולהעיף שוב ושוב הוא תמך והמליץ ללכת לטיפול רגשי. מה יכולה להיות הסיבה? תמהתי גם אני אחרי שתוצאות המעבדה הראו שגם בריאותית הכל תקין אצלו, ברוך השם.
באחת הפעמים שאלתי אותו – אם הייתה אפשרות שכל בוקר יחכה לו מעבר לדלת איש עם מעטפה שבה מאה דולר, הוא היה קם בזמן? ברוך חייך בעצב. "אני לא יודע מה היה קורה, אבל אני כן יודע שגם כשמעבר לדלת היו פרסים – זה לא עזר. גם טיולים שממש רציתי ללכת אליהם החמצתי במרוצת השנים. אני פוחד מהבוקר".
הרבה זמן שברתי את הראש כדי להבין את התעלומה הזו. היו לי שתי הנחות מוצא: הראשונה – שאין שום דבר שקורה סתם; השנייה – שבסוף הכל קשור לנפש האדם.
אה כן, זה השלב לחשוף פרט נוסף שלא סיפרתי: ברוך היקר הינו בן למשפחה שהתפרקה. מה הקשר? הנה הסיפור: כשברוך היה בן 8 בית הוריו התפרק ואביו נעלם לגמרי מחייו. ברוך התבייש מאוד ולא רצה שאף חבר ידע את הסוד שלו. הוא ראה מה קרה לחבר אחר שהיה באותו מצב והחליט שבמקרה שלו איש לא יידע. הוא לא הזמין חברים לביתו והתחמק באלגנטיות מכל אירוע שהורים היו צריכים לבוא אליו.
הוא בחר ללכת לבית כנסת מרוחק, שאיש משכניו וחבריו לא מתפלל בו. הוא היה קם בבוקר והולך לשם לבדו. לא היה לו מושג מה אומרים ואיך מתפללים, אבל הוא לא שאל. לקראת הבר מצווה היה איזה אברך צדיק שעזר לו. "הוא היה בהלם מוחלט כשגילה שההתמצאות שלי בסידור התפילה הייתה כשל בעל תשובה שמגיע פעם ראשונה לבית הכנסת".
וכאן מגיע הקשר.
"הבקרים האלו היו בעבורי גיהינום. אמא שלי רצה שאלך להתפלל, אבל אני סבלתי. במבט לאחור, כנראה שלא התפללתי כל אותן שנים, אבל דמעות של עצב היו הרבה. נראה לי שזו תפילה בפני עצמה. אני כבר לא ילד, אבל החוויה הזו של בוקר שמתחיל בסבל גרמה לנפש שלי לדלג על הבוקר ועל השחרית שבו. אני פתאום קולט שאני יכול להתפלל בנחת מנחה וערבית, אבל משחרית אני ממש פוחד".
כן. זהו סיפור אמיתי לגמרי, שמלמד אותנו הרבה על הצורך להתבונן לעומק בכל מקרה שנראה בעינינו רע, ולהבין שיש דברים נסתרים ושצריך להיזהר מלחרוץ דין ולשפוט את הזולת, ודאי את תלמידינו וילדינו.
זו גם הזדמנות להציף את הנושא הכאוב של ילדים מבתים שהתפרקו. כשכתבתי את השורה הזאת, רציתי להוסיף את המילה 'לצערי', אבל חזרתי בי. לא כי זה לא עצוב שבית מתפרק, אלא כי צריך זהירות רבה בכל הנוגע לשיפוטיות ולהגדרת האירוע הזה. וזה גם לדעתי מה שהופך את המציאות למורכבת וקשה כל כך לילדים במשפחה שכזאת, ועל זה אפשר בהחלט לומר 'לצערי'.
הדימוי כאילו לכל משפחה שמתפרקת יש איזה סוד אפל ונורא ברקע; היחס המנוכר לילדי המשפחה, כאילו איזה כתם גדול דבק בהם – הם אלו שמייצרים מעגל שלילי של בושה והסתרה שגורמות לאותם ילדים לחץ ועצבות וכל מה שצריך כדי לנשור וללכת לאיבוד.
פירוק משפחה זה דבר עצוב, אבל זאת לא מחלה ולא עבריינות, זאת מציאות והכרח של נסיבות שונות. בהחלט יש לזה השפעה על נפש הילדים, אבל אל לו לאף אחד להעז לשפוט את מי שהחליט לעשות זאת בעצת רבותיו ומשפחתו. הבעיה בכל העסק הזה אינה פירוק הבית כמו היחס הסביבתי הלא הוגן כלפי המשפחות והילדים.
החינוך החרדי נעלה על כל המערכות האחרות – בפער עצום. אבל ייתכן שאפשר ללמוד מהם על יחס נורמלי לילדים ממשפחות כאלה – בתלמודי התורה, בחיי הקהילה וכן, גם בשידוכים. עובדה זו אינה סיבה לתייג אותך כשונה ונחות. התוצאה ברורה: ככל שהיחס לילדים הללו סביר ומכיל יש פחות תוצאות של מצבי סיכון ונשירה.
כמובן, אין בכוחי לעשות שינוי בקרב מסגרות ומערכות חינוך, אבל אני כן יכול לברך ולעודד הרבה מאוד אנשים פרטיים שמבינים את הקושי הזה ונרתמים ברגישות ובאהבה להיות דמות מקרבת ומחזקת לאותם ילדים. לא ממקום של קירוב אומללים והתייחסות לילד כאל מסכן – אלא להפך, מתוך הבנה שילד ממשפחה כזאת הוא ילד רגיל לחלוטין שיכול להגיע להישגים מצוינים בתורה ויראת שמיים והוא רק צריך איש אחד שיזכיר לו את זה כל יום מחדש.