תשאירו את הכיפה!

אלה היו רגעים נוגים. ברגע אחד קם בנימין נתניהו מכיסא ראש הממשלה – אותו כיסא שכבר נראה היה רשום על שמו בטאבו הפוליטי בישראל, עד כדי אי יכולת להזיזו. הוא עבר בצעדים כבדים לשורת המושבים האחורית, שורת ספסלי האופוזיציה. אסף את המסמכים שהותיר יאיר לפיד, הגיש אותם לבעליהם בארשת קפואה (שהוסתרה על ידי מסכה שחורה. אילו רק נועדה המסכה להקל על נתניהו להסתיר את הבעתו החמוצה – די בכך). ברגע אחד חזר למעמד שאותו לא הכיר בשתים-עשרה השנים האחרונות.

וזה היה רגע מדהים. אותו איש, אותה רעמה כסופה, אותו מבט רציני, כבד ראש, כאילו כל כובד ההיסטוריה נופל על כתפיו. רק התארים משתנים. עד עכשיו הוא קיבל את ההחלטות. ניהל את הישיבות החשאיות. הוריד הנחיות לצבא ולמערכת הביטחון. נפגש עם ראשי המוסד והשב"כ. החליט על פעולות צבאיות. ניווט והנהיג. מכאן ואילך, הוא נותר מחוץ למעגל. מעכשיו, הוא זה שיתקוף את הממשלה, הוא זה שיבקר, הוא זה שיאתגר מבחוץ, והוא זה שיחכה לממשלה בפינה. עד עתה קרא למבקריו 'חמוצים'; מעכשיו, תפקידו יהיה להחמיץ פנים, להיות חמוץ.

אבל קושי הפרידה מנתניהו כראש ממשלה, ניחא. עוד לפני שהספקנו להתרגל לשינוי הראשון, הגיע השינוי שיהיה קשה בהרבה להתרגל אליו. נער פוליטי, צעיר וחסר ניסיון, עולה על הדוכן ומתעטר בתואר שזה עתה הוסר מקודמו. מנהיג היסטורי מוזז בידי מי שהיה עוזרו והסתכסך עימו, ומציג מנהיגות־צעצוע שקשה להגדירה אפילו כחיקוי חיוור למקור. נכון, יש מי שנושא בתואר ראש ממשלה; אבל כשהוא רק פתח את פיו לנאום – ההבדל כה בולט, כה זועק לשמים.

ולמרבה הפלא, יש דבר אחד שלא משתנה: זוהי ההטיה התקשורתית. זו שבשנים כתיקונן הסבירה לנו ש"תפקיד התקשורת לאתגר את השלטון" – משכנעת משום מה שהפעם תפקידה לאַתּרֵג את השלטון, ולאתגר דווקא את האופוזיציה. כל מהלך של בנט נענה בקריאות התפעלות. כל מחאה של האופוזיציה זוכה לגלגול עיניים מתחסד, כאילו זו לא תפקידה של האופוזיציה להתנגד בכל כוחה.

…

אז אולי נתניהו ירד מהבמה השלטונית, אבל דומה שהחותם העמוק ביותר שהוא הטביע כאן – זו החשיבה הדיכוטומית של 'רק', ו'רק לא'. זה לא משנה אם אתה עיתונאי, משפטן ואפילו אברך יושב אוהל – אתה חייב להיות חסיד של אחד הצדדים, עד הסוף. אין שום דרך לדבר במילים שקולות. זה או 'נוכל, שקרן ורמאי', או 'צדיק יקר ונרדף'. בשני המקרים – הדיכוטומיה אינה צודקת.

נכון, הייתה הונאה. הייתה תרמית. קשה להפריז בחומרתן. וזה מרתיח את הדם: השבוע יצאה לדרכה הממשלה הכי לא לגיטימית בתולדות מדינת ישראל. ממשלה צולעת, גבולית לא רק במספר חבריה – אלא גם באמון הציבורי שניצב מאחוריה. ממשלה מרובת סתירות ושקרים, מהפכים אידיאולוגיים של 180 מעלות, הפרת אמון הבוחר וגניבת קולו.

בראש הממשלה הלא לגיטימית הזו יעמוד ראש ממשלה על הנייר, שיהיה שבוי בידי חברי קואליציה שרובם חזקים ממנו פוליטית ואלקטורלית. פוליטיקאי שבמשך קמפיין בחירות שלם עבר מאולפן לאולפן והכריז ש"עם פחות מ־15 מנדטים זה ממש לא לגיטימי שאהיה ראש ממשלה" – רק כדי לסחוט את ראשות הממשלה עם 6 מנדטים.

בנימין נתניהו נבחר לתפקידו על ידי חלקים עצומים בעם, זכה לתמיכת מיליונים באופן דמוקרטי. הפגנות בלפור ומאבק ה"לֵך" נגדו – היו בתואנת התיקים, שאנחנו רואים איך הבולט שבהם קורס בימים אלה כמגדל קלפים. נפתלי בנט פשוט לא נבחר. ביקש, התחנן מהציבור, וקיבל "לא" גדול. ואז סחט את התפקיד בכוח. ניצל את הצעת העריקה שלו ממחנה הימין – כדי לדרוש את התואר החשוב במדינה מפרטנרים להוטים בשנאה והדרה למחנה שממנו הוא בא. בשפת העסקים שממנה בא, זהו אקזיט בניחוח נכלולי.

מול תרבות השקר והפרת האמונים – זו גאווה גדולה להשתייך לציבור שמפלגותיו בחרו ללכת לאופוזיציה מתוך בחירה. בניגוד לחברי הקואליציה ששיקרו את בוחריהם – המפלגות החרדיות החליטו לקיים את הבטחתן לבוחר, ולהישאר בגוש הימני המאמין. היו הצעות מפתות. אבל המפלגות החרדיות החליטו להישאר עם  ציבור בן שני מיליון יהודים דתיים ומסורתיים שהממשלה החדשה מדירה אותם ואומרת להם: 'אין לכם כניסה, קולכם לא יישמע'. המפלגות החרדיות ויתרו על כסף ותקציבים, דחו בנימוס הצעות קורצות למנעמי שלטון, והלכו עם הלב.

…

אבל יש גם צד שבו רבים מאיתנו – וכותב השורות בתוכן – פחות התגאו בו השבוע.

כיהודי שבמשך שנים מצביע על חברי הכנסת החרדים ומתפעם ממסירותם לציבור שולחיהם – קשה לי לומר שמופע האימים שהוצג השבוע בכנסת היה חכם. ולא שחלילה אין צדק בטענותיהם. הדברים שנכתבו לעיל הם רק קצה הקרחון של תחושה קשה מאוד נוכח הציניות הפוליטית. אבל בגלל שהנציגים החרדים צודקים, דווקא בגלל שהם מדברים על עיקרי דת – הם אינם רשאים להשתמש בשפה כזו. "שם רשעים ירקב?" "קורח ועדתו?" "שיוריד את הכיפה"?

לעתים נראה, שנציגנו היושבים במליאה מתקשים לזכור שיש סביבם מצלמות. שמיליוני יהודים מסורתיים וטובים צופים בהם בשידור חי. הללו לא שומעים את תוכן הצעקות, לא קולטים את הבעת הכאב, לא מבינים את הזעקה הספונטנית – כי הצורה והמילים משתלטות על המהות והתוכן. האופן, הדרך, המילים הקיצוניות. היהודים המסורתיים הללו היו מצפים שיהודים של צורה, שהתחנכו על 'דברי חכמים בנחת נשמעים', יידעו לומר את דבריהם בצורה יותר מתוחכמת, ולא בשפה שלא בטוח כי מתאימה אפילו לקעמפ מיוזע של בין-הזמנים.

מי שקורא ליהודי "להוריד את הכיפה" – איך יוכל לקרוא לו לדאוג לכיפה של מדינת ישראל? מי שמשים אדם אחר כרשע – איך יבקש לדון עם אותו רשע בעתיד, אם תשתנה הקונסטלציה הפוליטית, הממשלה תיפול וניתן יהיה לכונן קואליציה טובה יותר? בכלל, כל שליחותם של חברי הכנסת לזירה הציבורית, בחזות חרדית שקוראת להדר – אמורה להיות כל כך שונה מתרבותו של אחמד טיבי ודומיו. אתם, שלוחיהם של גדולי ישראל, נציגיו של הציבור שמחנך את ילדיו למידות ודרך-ארץ, אמורים לדבר כך?

הדברים נכתבים באהבה גדולה, שלא לומר בהערכת אמת לשלוחי הציבור. הדברים נאמרים גם מתוך הבנה עמוקה לכאב – שכולנו חלק ממנו. כאב אמיתי. תחושה של עוול עצום. וחרדה מפני הבאות. אבל דווקא כאנשים שמצויים כל כך הרבה שנים בשדה הפוליטי – מי כמו חברי הכנסת שלנו יודעים שאין שום אפקטיביות לסגנון בוטה מהסוג הזה. דווקא בגלל שיש כל כך הרבה מקום ענייני לתקוף ולהביך את הממשלה הזו – הצורך בבוטות אינו אלא מיותר ומזיק. האם מישהו חשב שצעקת "רשע, תוריד את הכיפה" תגרום לבנט להתחרט ולחזור לגוש הימין?

…

לא קל להלך בין הקצוות. קשה הפרידה מנתניהו. אולי יחזור, אולי לא. אבל יש משהו שכן ניתן לומר: איננו 'ביביסטים'. החיבור שלנו הוא לציבור ענק של יהודים מאמינים.

בגיליון הזה אנחנו מסכמים את ימי נתניהו, ומגלים אורות וצללים. לא הכל היה טוב, כשם שלא הכל היה רע. היו הרבה מעלות – מאוד הרבה מעלות – והיו גם חסרונות. זהו שליח שעשה המון עבור היהדות החרדית.

ובכל זאת, פרופורציות. יש לנו ב"ה מנהיגים רוחניים. לאורך ניסע ונלך. נכון, מביך קצת לראות את בנט הקופץ בראש, דל-גאה שאישיותו לא הולמת את תפקידו. קשה לדעת אם ישרוד בתפקידו. אבל פרופורציות, רבותיי, פרופורציות. לא ייטוש השם עמו, ונחלתו לא יעזוב.