"נאמר במסכת סוכה 'צא מדירת הקבע ושב בדירת עראי'.
לכאורה לפי השקפה ראשונה, קשה להבין הלא חג הסוכות הוא זמן שמחתנו, והובא ברמב"ם בהלכות לולב: 'אף על פי שכל המועדות מצווה לשמוח בהן, בחג הסוכות הייתה שם במקדש שמחה יתירה שנאמר: 'ושמחת לפני השם אלוקיך שבעת ימים'… מצווה להרבות בשמחה זו'.
ואם מצווה להרבות בשמחה זו מדוע צוותה התורה לצאת מדירת קבע ולשבת בדירת עראי, הלא זה מפריע לשמחה?" (דרכי מוסר לגר"י ניימן)
בשביל שמחה צריך אולם יפה, עם תקרה עגולה גבוהה, נברשות, אורות לד, וילונות בסגנון לואי הארבע עשרה ומפות יפות. ולא, לא חד פעמי, חס וחלילה, אלא כוסות על רגל וסכו"ם מוזהב.
וכמובן, כיסאות בסגנון כפרי בחוץ על הדשא.
בשביל שמחה צריך ארגון. שלא ניתקע עם מקום חסר או מזגן חלש. שלא יביאו את המנה השנייה מוקדם מדי, והתזמורת תדע בדיוק אילו שירים מקובלים עלינו. הטוב ביותר הוא מפיק אירועים. שידאג לפרטים הכי קטנים. זה מה שיוצר שמחה מושלמת.
אה, וכדאי להיות מעודכנים. יש הרבה חידושים היום.
"אמנם אם נתבונן בזה נראה כי שמחה אמיתית לא יכולים להשיג אלא כשבאים לידי הכרה כי העולם הזה הוא רק ישיבת עראי כי מי שחושב כי תכלית האדם הוא בעולם הזה ועושה כאן ישיבת קבע אי אפשר לו להגיע לידי שמחה פנימית" (דרכי מוסר).
ואיך בחג שכולו שמחה שוכחים את הכללים? איך בחג השמחה דווקא יוצאים מאולמות הסלון, מהנוחות של המטבח ומהמיטות הטובות שבחדרים?
ואיך בחג של שמחה אין לנו כלום בעצם, לא קירות ולא רצפה, לא תקרה ולא דלת מעוצבת, לא בהט ושש ושיש, אלא רק שאריות היקב והגורן ושרשרת שהכינו הילדים בגן?
ומה שמחה בלצאת ולבוא, לשכוח מלחייה וסכין ועוד כיסא, להכניס מזרנים ולהוציא מיטות, לקבל עוד אורחים ולהצטופף?!
זוהי השמחה. כולה. ברגע אחד.
זוהי השמחה שראיתי במטבחה של הרבנית בת שבע קנייבסקי ע"ה. עם שיש קבלן מימי הסוכנות, וריצוף שלושים על שלושים מנומר ושחוק. עם ארונות ישנים צבועים לבן שהעץ מבצבץ מהם בכל הזדמנות, וכל כולו קטן יותר ממרפסת השירות שלי, שאני מתלוננת תדיר שהיא קטנה מדי.
ושם הייתה שמחת המקרר שהיה מלא סלטים. שורות שורות של קופסאות פלסטיק. ואנשים באו וקיבלו, באו והתמלאו, ורוקנו אותו כמעט ברגע אחד. ושם הייתה שמחת הפרשת חלה, שבאו אליה עשרות נערות ונשים מבקשות ישועות וקרבה. וכולן היו שם עם העיסה התופחת והשומשום הנבזק והשמחה הגדולה עד השמיים.
ושם היו טוחנים משקאות חיזוק, ומדברים דיבורים של אמונה, ומחבקים נשים מכל הסוגים. ובצד עוד הייתה ערמת תבניות הביצים. הכי לא אסתטית שיש. אבל הרבנית חשבה שזה יעזור לשכנות, שלא יצטרכו להיטלטל רחוק עם תבניות ביצים.
"כי בדרך כלל מי שהוא משוקע בהבלי העולם הזה חסר לו שמחה. כי שמחה היא דבר רוחני ומגיעים לשמחה רק אלו שמתקרבים להשם יתברך, כי עוז וחדווה במקומו וכל התאוות והבלי העולם הזה מפילות על האדם עצבות אשר הוא אבי אבות הטומאה" (דרכי מוסר).
כי כשהודפים הצידה את העולם הזה, ומצופפים אותו עוד קצת, ומבינים כמה עראי הוא וכמה זמני ולא נחשב, כי מה – מה נשאר ממנו בסוף? ומה ניקח איתנו הלאה? ולמי איכפת אם הבית נוצץ וכמה אני מעודכנת ומה אני מרוויחה? ומה משמעות יש להצלחה החומרית או לחיצוניות המטריפה הזאת?
כשיוצאים מכל זה, מתפנה מקום גדול באמת לעיקר, לדברים המרוממים של חיי.
מתפנה מקום בעומק הנפש, בחלקת הלב. לשמוח.
כשמפסיקים להסתכל על הבחוץ המבלבל והמתעתע, כשעוצרים רגע את התזזית הזאת שמלחיצה ומריצה אותנו כמו עכברים במבוך אין-סופי, אז אפשר לנשום עמוק, לעצום עיניים ולהסתכל סוף סוף פנימה. ולשמוח.
כי שמחה מגיעה מהמקום הכי פנימי ועמוק בליבנו. היכן שרק אני נמצאת בו, ואין איש להתחרות בו או לקנא בו. היכן שנמצאים הערכים העמוקים שלי. הנתינה והמשפחה, קרבת השם והאמונה, התפילה ועבודת הלב שלי, הפרטית, ושלוות הנפש השמחה בחלקה.
ואלה מביאים עימם שמחה.
"כבוד מורי ורבי הגה"צ רבי משה רוזשטיין זצ"ל משגיח בישיבת לומז'ה היה אומר: רגילים לומר טעם למה קוראים בסוכות קהלת? מפני שהוא זמן שמחתנו ומפחדים שלא ישמחו יותר מדי לכן קוראים קהלת כדי לההביל את העולם הזה וממילא ימעט בשמחה, והוא אומר בדיוק להיפך מפני שמצווה להיות שמח מאוד, וכל זמן שאדם קשור להבלי העולם הזה אי אפשר לו להיות שמח כראוי כי תמיד הוא מקנא בחברו, והתאוה והכבוד אוכלות את לב האדם ומפילות עליו עצבות, לכן קוראים את קהלת ומתבוננים איך שכל הבלי העולם הזה הם הבל הבלים ולא כדאי לרדוף אחריהם אז הוא יכול לקיים בשלימות המצווה של ושמחת" (דרכי מוסר).
בואי, בואי אל סוכתך הקטנה, נשמי עמוק את היציאה, את חירות הנפש החופשית. התרכזי בכל הטוב שיש לך, מסביבך, בתוכך.
עוד יבואו ימים אחרים, אחרי החגים, ארוכים ועייפים. קחי עימך את השמחה, קחי את מתכון האלמוות שלה.
ארבע קורות עץ דרושות לה, סכך שרואים ממנו כוכבי שמיים, ושרשרת אחת מוזהבת שהילדים מביאים.
