תשמרו על הלב

פוליטיקה או חיים

קשה שלא לראות את פניו המכורכמות.

פניו נראות כשולי קדרה חרוכים של טשולנט במוצאי שבת, והוא לא יודע לאן להוליך את זעמו.

מצד אחד, הוא אומר לעצמו בשקט, הרב אברהם רובינשטיין הוא הכי 'משלנו' שיכול להיות. מזכיר מועצת גדולי התורה. ראש עיריית בני ברק. אין שלוחא דרבנן ודידן גדול ממנו. חלום הדורות. ספרא וסייפא. ראש כולל שקיבל עליו את עול הציבור בעוז ותעצומות.

מצד שני, להזמין את איילת שקד לעירייה, זה אפעס, קצת בעייתי. דווקא עכשיו? באמצע ממשלת השמד? מה נאמר ומה נדבר? אנא נוליך את הבושה? רובינשטיין, שלנו?

ביום חמישי האחרון הסתובבו לא מעט מצוברחים ברחבי עיר התורה והחסידות, וניסו להבין איך אמורים להרגיש אחרי הביקור של אחת המייצגות הבולטות של ממשלת ההדרה הזו בבית מדרשו של ראש העיר.

ואני עמדתי מהצד וניסיתי להבין: איך זה קרה לנו?

ראשית, איך אברך-משי מעודכן לפרטי פרטים בלו"ז המלא של ראש העיר?

אבל זה מילא. זו בני ברק לטוב ולרע. הכל יודעים. ככה זה.

אבל השאלה היותר מציקה היא: ממתי הפוליטיקה הפכה להיות הברומטר של המצב-רוח שלנו?

הרי כל הכניסה לזירה הפוליטית הייתה כדי להציל מן הארי ומן הדוב. להוציא יקר מזולל. תנו לי יבנה וחכמיה. אתם הרי כבר מכירים את כל המשפטים שהשורה התחתונה שלהם היא שכל ההתעסקות שלנו בפוליטיקה הישראלית היא הבדיעבד של הבדיעבד.

יהודי כמו הרב רובינשטיין, אילו היה חי לפני מאה שנה בגליציה, לבטח היה מז' טובי העיר. הוא היה יושב ולומד, מרביץ תורה לעדרים, מגדל משפחה לתפארת וממונה על קופת הקהילה. מדי פעם היה נועד עם הפריץ המקומי למען שלומו של יהודי ביש גדא שהסתבך.

אכשר-דרא, בסייעתא דשמיא, הגענו למדינת היהודים. רבותינו החליטו שאנחנו נשתתף במשחק הדמוקרטי בשביל לנסות לשמור על צביון מדינת היהודים ולדאוג כמה שאפשר לעולם התורה.

אלו גבולות הגזרה.

יש שנים שאנחנו מצליחים יותר, יש פחות. הצד השווה שבכל השנים הוא, שאנחנו לא באמת חלק מהמשחק הפוליטי במדינת ישראל. מקסימום תופסים את הכדורים שהשחקנים מעיפים לקהל באמצע המשחק.

מנסים – כמו יהודים בכל הדורות – למקסם רווחים בגלות. לגלגל את הזמן עד שיבוא המשיח ויגאל אותנו כבר.

זה המצב הטבעי. שם נולדנו.

על הדרך, אנחנו זוכים לראות תופעות כמו הרב רובינשטיין. טעימה מימות המשיח, אז כל פרנסי הציבור יהיו יושבי על מדין, מלומדים ויודעי ה'.

אבל מה שקורה בשנים האחרונות הוא ליקוי מאורות של ממש.

השותפות הארוכה עם הליכוד ונתניהו יצרה בלבול בתודעה הקולקטיבית של הציבור החרדי. הציבור החרדי כבר אינו מסתפק בצפייה מהיציע; הוא חש כשחקן מרכזי על המגרש ומעורב רגשית בכל התרחשות. הפוליטיקה מעניינת אותו לא רק בשעת המשחק; הוא עסוק בה מבוקר עד לילה.

מי ניצח ומי הפסיד, מי הוצא ומי הוכנס. מי כבר אינו רלוונטי, ומי כוכב עולה.

נו, מילא. המוח לפעמים צריך הפוגה מדברי תורה, שיתעניינו בפוליטיקה. זה מה יש.

אבל הפרצופים העצובים בליל שישי אחרי שאיילת שקד הגיעה לבני ברק? מה עובר עלינו למען ה'?

בלי להיכנס לשיקולים של הרב רובינשטיין שבטח נועץ עם מי שצריך להתייעץ והחליט מה שהחליט, איך הגענו למצב שאנחנו והפוליטיקה חד-הם?

ממתי זה הפך מעיסוק מפיג שעמום ומתחים, לחיים עצמם?

תנו להתכרבל ברעש

אני חייב איזה וידוי קצר.

במשך לא מעט שנים התפרנסתי מכתיבה פוליטית. את חטאיי אני מזכיר היום: אף פעם לא התייחסתי למלאכה בחרדת קודש. מעולם לא הבנתי את הרצינות שבה אנשים תופסים את כל העסק. למה מנוחתם מוטרפת אם דרעי אמר לגפני ככה או ככה. איזו משמעות יש למריבה (שקיימת כמובן רק בדמיון הקודח של העיתונאים) בין פינדרוס לאשר.

בעיניי, הפרשנות הפוליטית הייתה ועודנה סוג של בידור להמונים; מקום מפלט מטרדות היום-יום.

קשה לך בפרנסה? יש בעיות בשלום בית? אתה לא נרדם בליל שבת של חורף? אל תדאג. מקלב ומלכיאלי יקלו עליך.

תפתח את העיתון, תקרא קצת איך הם מתקוטטים ורבים – ויהיה לך קצת יותר קל להירדם. הנה, כל אלה עם הרכבים והנהגים גם סובלים קצת. ברוך ה'.

אם אלה, המסודרים, המקושרים והמקומבנים צריכים לצעוק כל כך הרבה אחד על השני בשביל להביא פרנסה הביתה, אפשר להירגע. עכשיו, באמת אפשר להתכסות קצת יותר חזק בפוך, והופ, הנה, נרדמת בלי לשים לב.

זו הייתה בעיניי ליבת הכתיבה הפוליטית – להקל על אנשים להירדם.

אבל משהו משתנה.

אנשים איבדו את הפרופורציות.

במקום להירדם מהטורים, הם רק מתעוררים. אוהו מתעוררים.

זועמים, כועסים עד להשחית. אל תשאלו.

והדמיונות? עד לב השמים.

חי נפשי, אם לא הייתי קורא את זה בעצמי, לא הייתי מאמין.

יש יותר משנתיים עד לבחירות המקומיות, אבל הפוליטיקה הארצית הפסיקה לספק כותרות, אז עוברים ליד הבית.

מפץ פוליטי, רועדים עשרות אלפי מכשירים ברחבי הארץ, עם דיווח רותח.

פעם הדיווח הוא ש'שס' סגרה עם 'דגל', אחר כך ש'אגודה' סגרה עם 'עץ', ושתיהן עם 'שס' או הפוך. מי עוקב.

והכל תמיד עם מתווך סודי שמוביל את כל העניין, וחלוקה גאוגרפית מסודרת של כל הארץ. כרמיאל תמורת פתח תקווה, צפת תמורת זיכרון יעקב. ובני ברק? אוהו, אל תשאלו מה הולך בבני ברק. כל הארץ חזית.

ואנשים טובים, באמת טובים, מתעסקים עם הדברים האלה בשיא הרצינות.

ומילא מתעסקים. ממש חיים את זה. כועסים. מתעצבנים. אין להם יום ואין לילה.

מה פירוש מוותרים על כרמיאל בשביל צפת? איפה ההיגיון? למה לא מתעקשים קצת יותר? ובכלל, נמאס להיות פראיירים. נתנו לנו סגן בכלל? מי זה שם הנציג שלנו בכרמיאל. גם אותו הייתי מחליף. אנשים לא יודעים לעבוד. לכן תמיד אנחנו נדפקים.

אין, איבדו את זה שם לגמרי. פשוט איבדו!

היהודי עוד לא התאושש מהלחץ-דם שעלה לו מהביקור של שקד והוא כבר עומד להתמוטט מהעסקאות – שלא היו ולא נראו – שהעסקנים רקחו מדרום לצפון.

ומי שמסתכל על כל זה מהצד, לא מבין: מה קרה לציבור החכם בישראל?

איך הגענו לשם?

להוביל, להנהיג, לשנות

מחר, יום שישי, ימלאו 20 שנה לפטירת מנהיג הציבור החרדי מרן הגראמ"מ שך זצ"ל.

העשייה הציבורית החרדית עד היום נעשית בצלמו ובדמותו של מרן הרב שך זצ"ל. הוא הקים את 'שס' ואת 'דגל התורה', את 'יתד נאמן' ואת 'שארית ישראל', והנחה את נציגיו להשתמש בכוח שלהם כלשון מאזניים, כדי למקסם הישגים לטובת עולם התורה.

הצמיחה המטאורית של המגזר החרדי – עולם התורה, הערים החרדיות, עולם התעסוקה – רשומה במידה רבה על שמו.

הרב שך היה המנהיג האחרון. היה לו קו ברור. הוא לא רק עסק בכיבוי שרפות, הוא לא עסק ב"הנהגה"; הוא עסק בהובלה. הוא הוביל מהלכים. הוא שינה מציאות. איש של השקפה, אידיאולוג.

הוא לא היסס ליזום עימותים כשראה אותם הכרחיים לעיצוב עתידו של הציבור החרדי בישראל. הוא ראה לנגד עיניו מטרה, והוא לא היסס לשלם מחיר. הוא קיים בהתנהלותו את הפסוק "לא תגורו מפני איש".

למרות זאת, דווקא מהרב שך למדנו דבר אחד: יש עיקר ויש טפל. יש אמצעי ויש מטרה.

בימים הכי מתוחים בפוליטיקה הישראלית, כשהממשלה עמדה על בלימה ועיני כל העולם – פשוטו כמשמעו – היו נשואות לבית הקטן בגבעת הישיבה, הרב היה עסוק קודם כל בהכנת השיעור היומי לבחורים בני שמונה-עשרה. על זה לא ויתר. זה היה בראש מעיניו. כל השאר נלווה, טפל. מוצר משלים לדבר עצמו. כל הפוליטיקה נועדה לסייע לשיעור היומי. לא הפוך.

הלוואי שניקח מזה משהו גם לעצמנו.

זכותו תגן עלינו.