שתי בריתות – ומה שביניהן

על ההבדל בין הברית האמריקנית המתפוררת לברית הנצחית – זו שממשיכה לפכות מים חיים עד היום

דיויד גולדמן ואחרים הצביעו על מכנה משותף מהותי בין ארה"ב לבין העם היהודי: שניהם מושתתים על ברית, ולא על דם ואדמות.

הברית היהודית נכרתה בהר סיני, במאורע שנחגג כל שנה בחג השבועות. בדיוק כפי שאבותינו נכנסו לברית עם הקב"ה המבוססת על קבלת עול התורה והמצוות, כך גם עד היום, כל אדם שמתחייב לשמירת מצוות כפי שניתנו בסיני, ראוי להצטרף לעם ישראל.

להבדיל, גם האומה האמריקנית נוסדה על ידי ברית. אזרחות ארה"ב מעולם לא הייתה תלויה אך ורק בשורשיו של האדם או בשהייתו המתמשכת על אדמתה. אמריקה, ככלות הכל, היא מדינת מהגרים. הדרישה הבסיסית האחת לקבלת האזרחות היא שבועת אמונים לארה"ב ולחוקתה. מה שאיחד את האמריקאים לאורך הדורות היה המחויבות לאמונתם החוקתית ולתבונת המייסדים; הם למדו בבתי הספר על חזון המייסדים בנוגע לממשלה מפוצלת ומוגבלת, וקראו את הטיעונים החזקים ביותר לטובת ההסכם שנכנס ל"פדרליסט".

אלא שלאחרונה הבסיס הזה הולך ונשמט; מעטים בעבר היו מזלזלים בחוקה כפי שעשה לאחרונה תלמיד הפקולטה למשפטים באוניברסיטת ייל, כשהגדיר אותה כ-"מסמך שניסח אדם לבן ועשיר", או טען שהמייסדים "לא קבעו את זכויותיהם של אף אחד חוץ משל עצמם", כאילו החוקה אינה כוללת את חוק זכויות האדם.

תלמיד נוסף בפקולטה למשפטים באוניברסיטת ייל, תיאר השנה את שני חבריו לכיתה החברים ב"חברה הפדרלית", שבוגרי אותה הפקולטה, השופטים סמואל אליטו וברט קבנוף היו פעילים בה, כ"קונספירטורים" השותפים ל"הפיכה הפוליטית הפשיסטית-נוצרית". הוא תהה "למה הם עדיין באים למסיבות שלנו וצוחקים יחד בספרייה, בלי לספוג מחיר חברתי ובלי שיהיו נתונים לעימות יומיומי חסר הנחות?" אחר הצהיר כי "המוסדות הדמוקרטיים לא יצילו אותנו. כעת לא הזמן ל'רפורמה'".

הכל אלימות, הכל מותר

ולא מדובר בקולות מהשוליים. לפחות אחד מתלמידי הפקולטה למשפטים האלה עומד להתחיל את התמחותו הקיץ בדרכו לכהונה יוקרתית כשופט פדרלי – אף על פי שהוא להוט לשרוף את המקום. כנראה, לא עלה בדעתם של הסנגורים האלה לעתיד שאולי יש ערך בוויכוח על המשמעות "המקורית" של פרשנות החוקה אל מול גישות אחרות, או בכל ויכוח הגיוני בכלל. מזמן כבר שכחו את אמירתו המפורסמת של ג'ון סטוארט מיל, "מי שמכיר רק צד אחד בוויכוח, גם אותו הוא לא יודע".

הקריאה להחרמת התלמידים השמרניים מסתדרת מאוד עם פעולותיהם של 120 תלמידי הפקולטה למשפטים בייל, שפעלו לאחרונה למנוע מעורכת דין נוצרייה להציג את עמדתה באירוע של התנועה הפדרלית. מאחר שהאישה כבר ניצחה תשע פעמים בבית המשפט העליון, אפשר היה לחשוב שאלה הלהוטים לקדם עוד דעה משפטית היו קופצים על ההזדמנות לשמוע ולהתעמת מול טיעונים שהם עשויים לפגוש יום אחד כמשפטנים. אבל לא.

פרופסור חשוב למשפטים אמר לברי ווייס, אחרי הדלפת מסמך משפטי של השופט אליטו המבטל את ההכרעה במשפט של רו נגד ווייד – פגיעה חסרת תקדים בחוק הסודיות, שבעיניו ההדלפה אינה מפתיעה; רבים מאלה שסיימו את לימודיהם בפקולטות כמו בייל הם מסוג האנשים שמתאים להם לעשות דבר כזה. "הם חושבים שהכל זה אלימות, ולכן הכל מותר".

גם אם הפקולטה למשפטים באוניברסיטת ייל לא הייתה מדורגת כל שנה מחדש כפקולטה למשפטים הטובה ביותר בארה"ב, התפיסה המנטלית הזו הייתה אמורה לעורר דאגה. הדירוג הזה רק הופך את סוג הבוגרים שהיא מוציאה כסיבה מוגברת לדאגה. וכפי שאמר אנדרו סאליבן, "כיום, כולנו חיים בקמפוס". הסטודנטים אינם גדלים ולומדים לזהות דקויות; הם לא מגלים פתאום הערכה מחודשת למוסדות ותיקים או לדפוסי התנהגות מוכרים, או מוצאים משהו לומר בוויכוחים ערכיים והגיוניים. אלא הם אלה שמכתיבים את העתיד.

והיכן זה משאיר את ארה"ב, שפעם הייתה מאוחדת תחת האמונה החוקתית המתוארת בספרו של ההיסטוריון לואיס הארץ, "המסורת הליברלית באמריקה"? זו שאפשרה לאמריקה למנוע את התפתחות האוכלוסייה הממורמרת ואת הפילוג האידיאולוגי שבאירופה?

הפסיכולוג ג'ונתן היידט, במאמר שפרסם באפריל ב"אטלנטיק", "למה העשור האחרון בחיי אמריקה היה מטופש במיוחד", מוצא כי קריסת מגדל בבל היא המטפורה הטובה ביותר לעשר השנים האחרונות. "אנחנו מבולבלים, לא מסוגלים לדבר באותה השפה ולהכיר באותה האמת. אנחנו מנותקים זה מזה ומהעבר".

הבעיה היא לא רק הפלגנות שעליה התריע ג'יימס מדיסון ב"פדרליסט מס' 10", שניצבת כמעט ללא גופים מגשרים שישמרו שהעניינים לא יגיעו לנקודת רתיחה מיידית. זו, בעיני היידט, "התנפצות של הכל. של כל מה שהיה נראה יציב וחזק. התפזרותם של אנשים שהיו קודם קהילה… לא רק בין האדום לכחול (רפובליקנים ודמוקרטים) אלא גם בתוך השמאל ובתוך הימין, כמו גם בתוך האוניברסיטאות, החברות, האיגודים המקצועיים, המוזאונים, ואפילו המשפחות".

לאחר שאבד האמון, כמו אחרי פרסום מסמך חוות הדעת המשפטית מבית המשפט העליון, בין אם בסוגיות פרטיות או ציבוריות, כמעט בלתי אפשרי להחזירו במלואו.

בין ברית עולם לברית שעה

אבל אם החוקה האמריקאית נסדקת, נראה לי שמשהו די הפוך קורה בקהילה (או קהילות) שעדיין מנהלת את חייה סביב ציר התורה והמצוות – ולא סביב בריתות מעשי ידי אדם.

חזרתי כעת שוב לביקור באמריקה, לראשונה זה קרוב לשלוש שנים. ולמרות שאיני מוסמך להגיב ביחס לכל המובנים שבהם פגעה הקורונה בחיים הקהילתיים על סמך ביקור של שבועיים, דבר אחר די ברור לי: אלפי יהודים ניצלו את תקופת הקורונה כדי להגביר את לימוד התורה שלהם, הן בכמות והן באיכות (עליי להוסיף שמלבד גיחה קצרה לבורו-פארק לקניית חליפה חדשה שכבר הייתה צריכה לקרות מזמן, לא הסתובבתי בכלל במה שניתן להגדיר כקהילות ישיבתיות).

לאן שרק פניתי, כל השיח היה בלימוד – על שפע שיעורי "דף היומי" המוצעים לכל דורש על ידי יהודים מכל החוגים והמגזרים, על האמצעים שמפתחים כדי לעודד את קניין הלימוד וזכירת החומר הנלמד, או על כוללי ערב חדשים לבעלי-בתים, אשר ברבים מהם נערכים מבחנים קבועים.

כשהייתי בטינק, ניו ג'רזי, אולי לראשונה הייתי יכול להעיד בביטחון, ולא רק באמונה, שבעל התפילה אמר כל מילה מתפילת התחנון הארוכה. בביקור זה, ראיתי עורך דין באחד המשרדים הכי יוקרתיים במדינה לומד עם החברותא שלו את תשובות רבי עקיבא אייגר עד לפנות בוקר. חבר אחר, רופא בוגר הרווארד, שלא זכה אף לא ליום אחד של לימוד ישיבתי רשמי, כבר שנים מקדיש שעה ויותר כל אחר צהריים לתפילת מנחה ולימוד עם בחורים בישיבה הסמוכה לבית החולים שבו הוא עובד. עם חברותא אחרת הוא לומד את "ערוך השולחן" זה למעלה מעשר שנים. לאחרונה הוא עזב את משרתו הרמה, בעיקר בשל רצונו להקדיש יותר זמן ללימוד.

כשראשי ישיבות מגיעים מארץ ישראל, מאות ואלפים נוהרים לשמוע את דברי תורתם. ובעלי-בתים רבים מקבלים את שיעוריהם של גדולי ראשי הישיבות, איתם הם לומדים בחברותא.

בעוד שדי מדכא אותי לראות באובדנה של החוקה האמריקאית, ואני רואה כיצד ההשלכות מכך מאיימות על יציבות חייהם של היהודים באמריקה, נוכל לשאוב הרבה השראה מכך שברית העולם של התורה הקדושה נותרה איתנה גם אחרי למעלה משלושת אלפי שנה, בעוד זו הקודמת בקושי שורדת אחרי פחות ממאתיים וחמישים שנה.