יוסי אליטוב
ט' אדר התשפ"ה
לראש הממשלה בנימין נתניהו לא היה פנאי להתרפק על זיכרון ביקורו המוצלח אצל נשיא ארה"ב טראמפ, או להשוות בין קבלת הפנים המפוארת שזכה לה בבית הלבן לבין האירוח הצונן והמביך של נשיא אוקראינה זלנסקי, שנדחף החוצה מהחדר הסגלגל לעיני המצלמות כמו אורח שהפריז בנוכחותו.
בזמן שהדרוזים בסוריה מרימים ראש ומערערים את היציבות האזורית שכבר מזמן אינה יציבה, ובשעה שרצועת עזה ממשיכה לבעור ולשלוח גיצים מסוכנים צפונה – נתניהו מצא את עצמו עסוק בבעיה אחרת לגמרי. אפילו לא היה לו זמן לעסוק בדחייה הבאה של משפטו ובניסוח הסיבה המשפטית שתוגש על ידי פרקליטיו לצמצום מועדי מסירת עדותו.
את הרגעים הספורים שנותרו לו למנוחה, אחרי יום ארוך של ניהול המדינה, ניהול המו"מ הדיפלומטי עם המתווכות הערביות באמצעות השר רון דרמר והתמודדות עם סימני התחדשות הלחימה, הוא נאלץ להקדיש למשבר הפנימי המתעצם בקואליציה שלו, משבר שמאיים להפוך מבעיה שעם קצת אומץ בראשית הדרך אפשר היה לפתור אותה בחקיקה מהירה – לסערה של ממש.
יקבלו ברגע האחרון הוראה להתנגד לתקציב?.גפני וגולדקנופף במליאת הכנסת צילום: פלאש 90
הכל טוב ויפה עד שהרכבת מפליגה לדרכה. כעת נורת האזהרה הצהובה, שהבהבה בחודשים האחרונים, הפכה לאדומה זועקת. המשבר הקואליציוני מגיע לשיא חדש, והפעם הוא מגיע ממקום שמעטים צפו לפני שנתיים שיבוא ממנו. דווקא חצר גור, שנחשבה תמיד כנציגה פרגמטית יחסית במגזר החרדי, הפכה למוקד של מרד פוליטי ממשי.
המודל שמציגה הסיעה המרכזית בראשות השר יצחק גולדקנופף אינו משאיר מקום לטעות. על פי טענתם, ההסכם הקואליציוני מופר באופן שיטתי ומכוון לרעת הציבור החרדי. גולדקנופף, שלפתע גילה כושר ניסוח מרשים במכתבים ארוכים ומפורטים, הכוללים ציטטות מהסכמים וירידה לתתי סעיפים, דבר שלא היינו רגילים אליו מאז תחילת כהונתו, מפרט כיצד תקציבי הישיבות פשוט נעלמו ממסגרת התקציב, שלא כמובטח. במקביל הסבסוד למעונות היום הופסק סופית השבוע, ולכל אלה מתווספת הידיעה המטרידה ששערי האוצר ננעלו גם בפני בתי החינוך החרדיים, ולא רק כלפי התקציבים המיועדים לישיבות.
בנסיבות אלה, כך מקווים לפחות בסיעה המרכזית, יהיה קל הרבה יותר לנציג אגודת ישראל החסידית למצוא אוזן קשבת לדרישותיו הלגיטימיות אצל שותפיו הטבעיים בשס ובדגל התורה. גולדקנופף ובבצ'יק מכים בנקודת התורפה הכואבת ביותר: עולם התורה. בסיעה המרכזית טוענים כי בסופו של יום יצליחו לגייס את כלל הסיעות החרדיות לאולטימטום האמיתי, ולהציב כלי נשק שובר שוויון על שולחנו של נתניהו.
אין דרך שלישית
האולטימטום שמציגה הסיעה המרכזית שמגובה בוויז'ניץ, ושליחיה כבר פקדו את בתיהם של חלק מחברי מועצת גדולי התורה בשבוע האחרון, ברור מאוד: חוק הגיוס או פרישה. אין אפשרות שלישית. זה הפורמט שחצר גור מובילה במלוא העוצמה, ובחזית ניצב הצמד גולדקנופף ובבצ'יק. לפי הקצב הנוכחי ניכר שהם לא יעצרו עד שישיגו את מטרתם: או כשחוק הגיוס בקריאה שנייה ושלישית בידם או לאחר שהממשלה תקרוס.
צריך להבין את חומרת המצב עבור נתניהו: נציג קואליציה בכיר המצהיר בגלוי על כוונתו שלא להצביע בעד התקציב, במטרה מוצהרת להפיל את הממשלה, הוא אירוע חסר תקדים בפוליטיקה הישראלית. אפילו בימי המשברים הגדולים של ממשלות קודמות לא נשמעו הצהרות כה בוטות. רק אם איתמר בן גביר היה נותר בממשלה היו נשמעים קולות שכאלה עתה.
בוועידת הנדל"ן שהתקיימה השבוע באילת נצפה בבירור רגע השבר. זו הייתה הפעם הראשונה שהאסימון נפל אצל בכירי המערכת. בכירי משרד השיכון העבירו מסר ישיר וחד: "לא נהיה בממשלה שמפקירה את המגזר החרדי". ללא התנצלויות, ללא ניסיונות ריכוך.
מה שמדהים הוא היפוך התפקידים המתרחש לנגד עינינו. שנים ארוכות נדמה היה כי עולם התורה מנוהל על ידי דגל התורה. הישיבות הליטאיות היו מעין סניף של דגל התורה כספינות דגל ומאחוריהן היה עולם התורה הספרדי. הצלע השלישית הייתה בידי אגודת ישראל. כעת, דווקא חצר הקודש גור, שנתפסה כמתונה יחסית, היא שעומדת בחזית המאבק על תקציבי עולם התורה. אל המהלך הזה גם הצטרפו כבר כמה ראשי ישיבות מובילים ממועצת חכמי התורה, שעשויים להשפיע על ההכרעה שתיפול בקרוב בשס.
אפשר לזלזל באצבעו הבודדת של גולדקנופף ולבטלה בהינף יד, אבל באותה מידה המשבר הזה עלול להיות הקש שישבור את גב הגמל הקואליציוני.
בין הסערות
בזמן שהמערכת הפוליטית רועדת על בסיסיה, כשאות האזהרה של אגודת ישראל עלול להכריע את גורל הקואליציה עם תקציב שתלוי על בלימה, נחת על שולחנו של ראש הממשלה נתניהו חומר קריאה כבד במיוחד: תחקירי הקרבות של שמחת תורה תשפ"ד. תחקירים שמכילים חומר קשה ונוקב על אסון לאומי חסר תקדים.
קצינים בכירים במילואים ובקבע, בדרגות שבין אלוף לאלוף משנה, מציגים מדי יום את ממצאיהם המפורטים לקהילות שנפגעו ולאחר מכן לתקשורת. כמו פאזל קשה שמתחבר לאיטו, כל תחקיר מוסיף עוד שכבה להבנת האסון הגדול בתולדות המדינה.
התחקירים מגלים דפוס מטריד למדי: בכל הזירות נראית מעין תנועת מספריים: בשעות הראשונות מספר התוקפים עלה בהרבה על מספר המגינים. כוח המגן הצטמצם במהירות בשל אבדות, ורק לאחר שהמחבלים צמאי הדם השלימו את מסעות ההרג והחטיפה ונסוגו, הגיעו למקום כוחות צבאיים משמעותיים.
בקיבוץ כפר עזה היחס היה קיצוני במיוחד: 14 אנשי כיתת כוננות מקומית ניצבו כנגד 250 מחבלים. מחצית מאנשי הכיתה נהרגו. הסיפור המחריד של תת אלוף ישראל שומר, שנאלץ לצאת להילחם מצויד בסכין מטבח בלבד, ממחיש את הפער העצום בין אי ההכנה לבין המציאות שפרצה אל חיינו בחטף.
ההסבר העמוק לכך הוא הרבה מעבר לירידת משמעת. כוחות הביטחון, בצל שיכרון הכוח וההסתמכות על מכשולים תת קרקעיים ומערכות טכנולוגיות, שכחו את ייעודם המקורי: להגן. השלמת המכשול נטעה ביטחון מופרז אצל המפקדים, וגרמה למחשבה מוטעית שהגבול עם הרצועה כמעט בלתי חדיר. זוהי תובנה שחשוב שתנחה את ראש הממשלה ואת מערכת הביטחון בהמשך.
במקביל לתחקירים ראש הממשלה נתניהו פועל בכמה זירות בעת ובעונה אחת. הרוח הגבית שמספק לו נשיא ארה"ב דונלד טראמפ מאפשרת יוזמות מרחיקות לכת, שבעבר היו נתקלות במחסומים רבים. משפטו המתמשך, הסתייגויות מערכת הביטחון והביקורת האמריקאית – כיום כל אלה כמעט אינם מורגשים.
סוגיית עסקת החטופים ממחישה היטב את מורכבות המצב. הודעת לשכת נתניהו בראשית השבוע הציגה תמונה חד משמעית: השליח האמריקאי, סטיב ויטקוף, הציג מתווה להארכת הפסקת האש שישראל קיבלה וחמאס דחה. אולם המציאות מורכבת יותר: ישראל למעשה לא נסוגה מציר פילדלפי, חוזרת בה מהתחייבותה להפסקת הלחימה, ולא מוכנה להיכנס לשלב ב' של העסקה.
הפסקת משלוחי הסיוע ההומניטרי לעזה, שהוכרזה מייד אחרי הודעת הלשכה, מעוררת ביקורת בין לאומית, במיוחד לקראת הרמדאן. הטענה שישראל מרעיבה במתכוון את האזרחים ברצועה נדחית בישראל, אך מתקבלת ברצינות בזירה הבין לאומית.
הצעת התיווך החדשה של ויטקוף, שנוחה יותר לישראל, כוללת הארכת הפסקת האש עד 19 באפריל, עם שחרור כל החטופים הישראלים – החיים והמתים – בשתי פעימות. אם סירוב חמאס יעמוד בעינו, והגיבוי האמריקאי לנתניהו יימשך, עלולה לפרוץ מחדש מלחמה, על חשבון החטופים וחיילי צה"ל.
המשבר והמו"מ
אי אפשר להתעלם מהביקורת על מהלכיו של נתניהו, אך חשוב להבין את האסטרטגיה: ראש הממשלה חייב לשמר את יציבות הקואליציה לקראת אישור התקציב ולהימנע ממשבר פוליטי בזמן מלחמה. בד בבד הוא מנסה להשיג את שחרור החטופים בלי לשלם מחיר כבד מדי שעלול לסכן את ביטחון המדינה בעתיד.
המדיניות התקיפה יותר ניכרת גם בזירות אחרות. בלבנון צה"ל נשאר בחמישה מוצבים בדרום המדינה, באישור אמריקאי; בסוריה ישראל השתלטה על אזור החיץ ממזרח לגבול בגולן ועל החרמון הסורי בעקבות נפילת משטר אסד. המהלך הוצג כצעד ביטחוני הכרחי, וזכה לתמיכה אמריקאית מפתיעה. טראמפ אף הביע תמיהה מדוע ישראל לא ניצלה את ההזדמנות לתפוס שטח נרחב יותר.
בעקבות זאת נולדו בדרג הפוליטי הישראלי רעיונות חדשים שמשקפים תפיסה אסטרטגית שונה, משיגור כוח צבאי לסייע לכורדים ועד הבטחת הגנה לתושבים הדרוזים. גם האיום שפרסמה ישראל על המשטר החדש בסוריה שלא לפגוע בעיירה דרוזית בקרבת דמשק, משקף לא רק שיקולים מדיניים וצבאיים, אלא גם מבט פנימה: קריצה לעדה הדרוזית בישראל שנתניהו איבד את תמיכתה אחרי העברת חוק הלאום, והליכוד זקוק לקולותיה בבחירות הבאות.
יש שיאמרו שגישתו של נתניהו למתווה ויטקוף נובעת גם משיקולים פוליטיים: הרצון להעביר את תקציב המדינה ולשמור על יציבות הקואליציה. אולם הדברים תלויים אלה באלה. הציונות הדתית, שמתקשה לעבור את אחוז החסימה בסקרים, ממשיכה להכתיב תנאים ברורים, שנתניהו חייב להתחשב בהם אם הוא חפץ בכהונת ממשלתו עד 2026.
נתניהו מנווט בים סוער של אתגרים: שיפור היחסים עם רוסיה, התמודדות עם איראן והתנהלות עם הממשל האמריקאי. טראמפ מביע תמיכה, אך ראינו כבר בעבר כיצד יחסו לבעלי בריתו יכול להשתנות במהירות. הפגישה עם נשיא אוקראינה זלנסקי הייתה רק הדגמה למה שעלול לקרות ברגע אחד. האתגר כפול: לנצל את חלון ההזדמנויות המדיני להשגת יעדים אסטרטגיים, אך גם להיזהר מהרפתקאות מסוכנות שעלולות לערער את הישגי המלחמה. ככלות הכל, בתום 16 חודשי לחימה, כשהעומס על מערכת הביטחון חסר תקדים, כל מהלך נוסף מחייב חשיבה זהירה על היכולות והמשאבים. האיזון הזה מחייב תבונה וזהירות, לצד נחישות והחלטיות.
לצד זאת ניצבים אתגרים נוספים, שחלקם נראים במבט מפוכח כמעט בלתי אפשריים למימוש: לשמר קואליציה חורקת בזמן שהוא מנהל מלחמה בכמה חזיתות, להשיב את החטופים מתוך שמירה על האינטרסים הביטחוניים ארוכי הטווח של ישראל, ולנווט בים הסוער של הפוליטיקה הבין לאומית. כמו לפתור משוואה עם יותר מדי נעלמים.
החיים עצמם
חוליית זהב בשרשרת הדורות
רגע החופה הוא נקודת ממשק רב דורית, המחסירה פעימה מכל הנוכחים בה. השבוע, כשזכיתי לעמוד ולברך את בני הרב שניאור זלמן שיחי' וכלתי חנה שתחי' תחת חופתם, חשתי בשני עולמות שנפגשים זה עם זה: העולם הגלוי והעולם הנסתר.
בתורת החסידות אנו למדים על עלמא דאתגליא – העולם הנראה לעין, הממשי והמוחשי שבו אנו חיים, ועל עלמא דאתכסיא – העולם הנסתר מן העין, עולם הרוחניות והנשמות. ברגעים הנעלים של החופה המחיצה הדקה שבין העולמות הללו כמו נמוגה ונעלמת, בעת שנשמות הדורות מימי קדם באות להשתתף בשמחה ולברך את הזוג הצעיר.
וכה אמרתי לבני ולכלתי תחת החופה, כשהודן של נשמות קדם מרחף מעלינו, והן סוככות בכנפיהן ופניהן לברך את הזוג היקר שמקים בית בישראל: "ברגע הקדוש הזה, כשאנו עומדים תחת החופה, מתרחש מפגש נדיר ומופלא בין עולמות: כפי שמלמדים אותנו ספרי החסידות הקדושים, ברגעים אלו נוכחות כאן הנשמות של זקני וזקנות משפחותינו, דור אחר דור, שבאות להשתתף בשמחתכם. עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא נפגשים כאן עכשיו, והמחיצות בין העולמות נעלמות. אלה רגעים מיוחדים וקדושים, ואשרי מי שזוכה לנצל אותם כראוי ולקלוט מהם קדושה וישועות מלוא החופן".
להמשיך את המורשת
ברגעי הוד אלה לא יכולתי שלא להעלות את זכרו של אמו"ר האהוב, שחסרונו בעת השמחה כה מורגש, כה מודגש. "בני, שניאור היקר, בהשגחה פרטית מופלאה יום חתונתך חל בתחילת חודש אדר, על קו התפר המחבר בין חודש שבט שבו חל יום ההסתלקות של סבך הגדול, אבי מורי הגאון רבי חיים שמעון גד זכר צדיק לברכה, לבין חודש אדר, שבו הוא היה אמור לחגוג את יום הולדתו ה־88 ואנחנו בטוחים שהוא חוגג אותו בשמיים.
"ואתה, בני, שנולדת גם כן בחודש שבט, זוכה להתחתן סמוך ליום הולדתו של סבך הגדול, ולהמשיך את המורשת הכבירה של משפחתנו האהובה.
"יש בך, שניאור, ניצוץ מיוחד מנשמתו של סבא. את מידת החריצות, הערענטסקייט – הרצינות, והעקשנות על דברים עיקריים קיבלת ממנו. אתה בטח זוכר שסבא היה רגיל לומר 'הזריזות היא חצי מזל'. והוא עצמו היה ה'חצי' ששייך לסבתא, אימי מורתי האהובה, הרבנית מזל שתאריך ימים ושנים בטוב ובנעימים, שהיא מחצית נשמתו השנייה של סבא, שפועלת כאן בעולם לאורך ימים ושנים טובות".
בית של שליחות חסידית
"הרבי הרש"ב אמר פעם על גודל ועוצם המעלה של יום החופה", אמרתי, "שפלא הוא כי אוצר כה גדול נמסר בידיים של בחור כה צעיר. אבל אצלך, שניאור היקר", המשכתי, "אין כאן כל פלא. אתה, בעזרת השם, תנצל את הרגעים הקדושים הללו ברצינות הנדירה שחוננת בה מלמעלה, ושהוספת בה גם מכוח עצמך.
"כשאני נזכר במאמר 'רני ושמחי' שאמרת בוורט, ואני שומע שהוא רק אחד מעשרות מאמרי חסידות שאתה והכלה מדברים עליהם ביניכם – במקום לדבר על צבע הפרחים או סידורי הישיבה – הלב שלי ושל אמא שתחיה מתרחב מגאווה. אתם, החתן והכלה שלנו, מחליפים חוויות של לימוד מאמרי חסידות ומכריזים על האופי של הבית שאתם בונים: בית של תורה וחסידות, בית של שליחות ואהבת ישראל, בית שייבנה בצלמם ובדמותם של אבות המשפחה היקרים משני הצדדים.
"שניאור זלמן, בני יקירי, זכינו בך, אני ואמא שתחי'. לך בכוחך זה והושע את ישראל: בדור מלא תהפוכות כמו שלנו, אנחנו זקוקים לעוד ועוד כוחות צעירים ורציניים כמוך, שניאור זלמן החסיד.
"וחנה, כלתנו היקרה והמוערכת, יעלת חן וחסד, המשלבת באופן נפלא תורה וגדולה במקום אחד. ברגעים אלו, שבהם את נעשית חלק בלתי נפרד ממשפחתנו הנפלאה, נאחל לך בלשון הפסוק 'אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה', ויחד תקימו בית נאמן בישראל, בית מפואר של תורה וגדולה, בית ענק של שליחות חסידית שתקרין על כל העולם כולו.
"בני וכלתי היקרים", המשכתי, "יום החתונה הוא לא רק יום של שמחה פרטית למשפחתנו, אלא שמחה של כלל ישראל, כי כל חתונה יהודית בונה עוד חורבה בבניינה של ירושלים. ומעומק ליבי אברך אתכם ברכת אב מלב אוהב:
"אאחל לכם אריכות ימים ושנים טובות – כפשוטו, מתוך בריאות איתנה – כפשוטה. שתזכו לנחת יהודית חסידית אמיתית מכל יוצאי חלציכם שיבואו בעזרת השם. חיי שלווה ומנוחה לכם ולכל ילדיכם שיבואו, וכמובן – מנוחת הנפש והרחבת הדעת, ותזכו להשלים את הייעוד שעליו אנחנו קוראים בפרשיות אלו: 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם'! ובקרוב נזכה לקיום הייעוד של 'תקע בשופר גדול לחירותנו', בשובה ונחת תיוושעון, וכלשונו השגורה של אבי מורי זצ"ל: 'בימיכם ובימינו תִּוָושַׁע יהודה וישראל תשכון לבטח', בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש".
הושיעה ה' שכינתך
כשהזכרתי את הגאולה שתבוא במהרה, לא יכולתי שלא להרהר בחבלי משיח, הלא הם המועקות הפוקדות את עמנו, צרות אחרונות המשכחות את הראשונות, ויספתי לאמור: "ומי ייתן ובזכות הנישואין הקדושים שלכם תעלה עוד צעקה לריבונו של עולם: עד מתי? כפי שהרבי נשיא דורנו עורר אותנו כל כך, ובמהרה בימינו נזכה לגאולת עם ישראל, גאולה שלמה, ובלשונו של רבנו 'אור החיים' הקדוש בתפילה שחיבר לזירוז הגאולה: 'הִנְנוּ מִתְחַנְּנִים וּבוֹכִים לְפָנֶיךָ, ה' אָב הָרַחֲמָן… הוֹשִׁיעָה ה' שְׁכִינָתְךָ, וְדַבֵּק נַפְשֵׁנוּ בְּאַהֲבָתְךָ הַנְּעִימָה וְהָעֲרֵבָה עַל נַפְשֵׁנוּ, וְיֵעוֹל מַלְכֵּנוּ בְּהֵיכָלֵהּ – בגאולה שלמה בקרוב ממש, אמן, כן יהי רצון!'"
וכשהבטתי מתוך מסך הדמעות שטשטש את עיניי בבני ובכלתי העומדים תחת החופה, ידעתי: הקמת בית יהודי חסידי היא מעשה של מרד שקט ברוח הזמן החולפת, הצהרת אמונים לנצחיות הבוערת בלב העם היהודי. היא אינה רק שמחה פרטית, אלא עוד ניצחון ונדבך בבניין נצח ישראל. עוד אבן בבניינה של ירושלים, עוד עדות שהבטחת 'לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך מעתה ועד עולם' מתקיימת לנגד עינינו.
מזל טוב. לא רק לזוג הצעיר אלא לעם ישראל כולו, שזוכה לראות עוד חוליה בשרשרת הדורות.
