מילה בסלע
אין מי שלא מכירה את הסיטואציה. את אומרת לבן השלוש או הארבע ש'בשעה חמש נלך לגינה ביחד', ומאז בערך כל חמש דקות הוא שואל "אמא כבר חמש? אמא מתי הולכים? אמא חמש זה עוד הרבה זמן?"
דוד מוישה מבשר בשיחה טלפונית מחו"ל שבשבוע הבא הוא מגיע לארץ ישראל ויבוא לבקר. דודי בן הארבע מנסה לעשות סדר בעזרת האצבעות עוד כמה ימים זה שבוע הבא. הוא מתבלבל בספירה ומאוד מאוכזב. אז מתי יבוא דוד מוישה ואיתו השעון שהבטיח במתנה?
"אמא תבוא עוד מעט", מבטיחה נערת עשרה חמודה לאחיה בן השנה וחצי, שבוכה תמרורים כשהוא רואה את אמא שלו נעלמת מבעד לדלת. היא לא הולכת להרבה זמן, אבל איך מי שלא יודע לקרוא שעון יכול להבין מה זה אומר 'הרבה זמן'? איך התינוק הזה יכול להבין שאמא שלו חוזרת עוד מעט ולא נעלמה לו לנצח?
ציפי בת השש מתבקשת לסיים את המשחק עוד מעט. אחרי חצי שעה אמא מזכירה לה ש'עוד מעט' כבר הגיע, אבל מבחינת ציפי זה לא יכול להיות, זה קרה מהר מדי!
חשוב לנו להבין שילדים בטווח גילים מסוים לא יכולים להבין את מושג הזמן. זה כמובן תלוי גיל, התפתחות וחכמה, אבל מתוך הרגל אנחנו משתמשים הרבה במושגים של זמן בתור מבוגרים, ולא מבינים שלילדים שלנו זה לא מובן לגמרי. המושג 'זמן' מתפרש בצורה שונה מאוד בקרב ילדים ומבוגרים, ומשפיע באופן משמעותי על ההתנהלות היום-יומית שלהם. לפעמים אנחנו גוערים בהם שאיחרו או הקדימו וזה על לא עוול בכפם, הם פשוט לא הבינו את טווח הזמן שהגדרנו להם.
ילדים צעירים מתקשים להבין מושגים מופשטים כמו 'זמן'. הם נוטים להתמקד בהווה ומתקשים לחזות את העתיד או להבין את חלוף הזמן. תחושת הזמן שלהם קשורה לרוב לאירועים ספציפיים כמו 'אחרי ארוחת צהריים' או 'לפני השינה'. הם חווים זמן באופן סובייקטיבי, דקות יכולות להרגיש כמו שעות כשהם מחכים למשהו מרגש, ושעות יכולות לחלוף במהירות כשהם נהנים. כשהם אומרים 'עוד לא היינו פה בכלל' אחרי שעתיים של משחק במשחקייה מהנה – הם באמת חשים כך.
בהתנהלות היום-יומית חשוב מאוד שיהיה לוח זמנים קבוע יציב ועם זאת גמיש כשצריך, משום שילדים זקוקים למבנה ברור וקבוע של זמן, שיעזור להם להבין את סדר היום ולהרגיש בטוחים. עם הזמן והתפתחותם הקוגניטיבית הם לומדים להבין מושגים כמו 'עוד מעט' ו'בקרוב', ובהדרגה הם מבינים את המושגים שעה, יום, חודש ושנה. הבנת מושג הזמן היא יכולת המתפתחת ומשתפרת עם התפתחותו והתבגרותו של הילד.
ככל שהילדים מתבגרים הם לומדים להכיר את מבנה הזמן, לומדים להשתמש בשעון ולתכנן את זמנם, לעמוד בלוחות זמנים ולנהל את סדר היום שלהם. הם מודעים לחלוף הזמן וחווים לעיתים לחץ כשיש להם זמן קצוב ומשימות רבות.
ככל שהם גדלים הם יודעים להתמודד עם ניהול זמן מורכב יותר, הכולל עבודה, משפחה, מטלות ופעילויות פנאי ולהתנהל ביניהם כמו מבוגרים שלהם יש יכולת לנהל את הזמן, לפעמים בעזרת עזרים. הם מביטים בשעון, הם כותבים ביומן, ועושים תזכורות בטלפון כדי לעקוב אחר הזמן ולתכנן את סדר היום שלהם.
לכן כשאנחנו אומרים לילדים 'עוד מעט' או 'עוד עשר דקות' אנחנו בעצם לא מסבירים להם את מה שטעון הסבר והכוונה. אפשר להגיד 'כשיחשיך' שזה מושג שכל ילד מכיר ויודע, כי אחרי יום מגיע לילה, או להפך, כשילד מתעורר באמצע הלילה ומעלה דרישות של אמצע היום… אין טעם לומר לו שבעוד שעתיים יהיה בוקר ואז נלך לגן. הוא יבין הרבה יותר אם נגיד לו שעכשיו חושך ולילה, ואנחנו נלך לגן כשיהיה אור וזה סימן שבא הבוקר.
אין טעם לכעוס על ילדה בת שלוש שמחכה בקוצר רוח ליום ההולדת שלה בגן ומנדנדת בהתרגשות ובמתח, היא פשוט לא מבינה כמה זמן עליה לחכות כשאומרים לה שזה 'בשבוע הבא', אבל היא תבין טוב יותר אם יסבירו לה שאחרי שבת מגיע יום ראשון ואחריו תהיה לה מסיבה בגן. שבת היא מושג שהילדים מבינים מגיל מוקדם, כי זה אירוע משמעותי ומרכזי בחייהם מדי שבוע ואפשר לציינו כציון זמן.
חשוב לזכור כי ילדים מתמקדים בהווה, בכאן ועכשיו, ולמבוגרים יש יכולת לתכנן את העתיד.
לפעמים סיטואציות מסוימות יכולות 'לקלקל' את תחושת הזמן גם אצל מבוגרים. כולנו מכירים את הביטויים 'השעון עמד מלכת' או 'הזמן קפא', כי קורה שתחושת הזמן אצל מבוגרים יכולה להיות מושפעת ממגוון גורמים שעלולים להשפיע על תפיסת הזמן. זה לא המקום לפרט, אך חשוב לדעת כי במקרים של מחלות נפש והפרעות פסיכוטיות עלולים להיות עיוותים משמעותיים בתחושת הזמן.
שינה לא מספקת או הפרעות שינה יכולות לשבש את השעון הביולוגי ולגרום לתחושת זמן מעוותת. תרופות מסוימות או צריכת אלכוהול עלולות לגרום לתחושה שהזמן עובר מהר או לאט מהרגיל. חרדה ומתח עלולים לגרום לתחושה שהזמן עובר לאט, במיוחד כשמחכים למשהו מלחיץ. וגם הפרעת קשב גורמת לקושי בהערכה ובתכנון זמן נכון.
אז לפעמים כשאנחנו אומרים 'אין לי זמן' זה באמת כי הזמן קצר והמלאכה מרובה, אבל לפעמים זה קושי בהערכת הזמן, ואפשר לאמץ אסטרטגיות שונות שיכולות לעזור.
(כמה מילים)
הנה סיפור ששמענו אחרי מעשה, וטוב שכך. נחסכה מאיתנו עוגמת נפש רבה. בעלי הלך למרכז המסחרי הקרוב, מרחק מאה מטר מביתנו. כשעשה קניות, הארנק נפל לו וכל תכולתו התפזרה. הוא אסף את הכל, החזיר למקום, לא שם לב שכרטיס אשראי אחד לא נאסף אל הארנק והלך.
אחרי כמה דקות אברך שעבר במקום שם לב לכרטיס אשראי שכוח והרים אותו. הוא ראה את השם המודפס על הכרטיס ולא הכיר, עצר אברך אחר שעבר שם ושיתף אותו: "מצאתי כרטיס אשראי, אולי אתה מכיר את השם הזה?" התבונן האברך בכרטיס ואמר: "אההה, כן. אני רואה אותו כאן כל הזמן". מדובר במרכז שמשמש כליבה של השכונה, ובו נמצאים גם חמישה שטיבלאך לפחות ועוד כמה כוללים, נוסף על החנויות בקומת הקרקע. לכן סביר להניח שבזמן שמגיעים לתפילות או סתם בקניות הם אכן נפגשים.
רצה האברך השני להיות שותף במצוות השבת אבדה ולקח את כרטיס האשראי מהאברך הראשון, וכיוון שהוא מכיר את בעלי ולא רצה שיצטער על האובדן, החליט דבר ראשון להתקשר אליו ולהודיע לו שהכרטיס בידיו. הוא התקשר אך בעלי לא ענה, כי באותן שעות הוא יצא מהבית בלי הטלפון. כעבור כמה דקות פגש האברך את איקס, שהוא גם מתגורר בבניין שלנו וגם מתפלל עם בעלי באותו שטיבל. שמח האברך על הפגישה עם איקס. "מצאתי את כרטיס האשראי של שוורץ, אתה יכול להביא לו אותו?"
"בוודאי", ענה איקס ושמח להיות שותף במצוות השבת אבדה, "אני הולך הביתה, אדפוק אצלו בדלת ואביא לו אותו". וכך היה. הלך איקס לביתו ועל הדרך נקש על דלתנו וגם צלצל ולא היה מענה, לא היינו בבית. הוא ניסה שוב וגם צלצל ולא הצליח להשיג את בעלי.
בשלב מסוים הוא היה צריך להגיע אל עבודתו שנמצאת בשכונה מרוחקת, ועל כן עלה לאוטובוס ונסע לעבוד כשהכרטיס בכיסו והוא מתעתד להחזירו לבעליו כשיחזור מהעבודה. איקס לא שם לב שהכרטיס איכשהו נפל מכיסו ונשאר באוטובוס…
אבל לכרטיס הזה יש כנראה מזל, ואישה ראתה אותו על רצפת הרכב, הרימה והייתה בטוחה שהמאבד עדיין באוטובוס, וכיוון שזה אוטובוס שמסתובב רק באזורים החרדיים היא יכלה להכריז ש'נמצא פה כרטיס אשראי ואולי מישהי איבדה', ומישהי שאלה מה השם והיא ענתה 'שוורץ', והנוסעת האחרת אמרה: "אהה אני מכירה אותם, אני עובדת במרכז המסחרי ליד הבית שלהם כל יום, אביא להם אותו". היא חיפשה את המספר שלי והתקשרה להגיד: "כרטיס האשראי שלכם אצלי, אביא לכם אותו מחר כשאגיע לעבודה".
כרטיס האשראי שלנו? בעלי שנוסע ברכבו מעולם לא עלה לקו הזה, וגם אני לא נסעתי בו בשבוע האחרון, איך מגיע כרטיס האשראי שלנו לשם? תהינו בעוד הכרטיס עשה את דרכו אלינו וחזר בדיוק לבניין שבו נמצא מלכתחילה…
היינו חייבים להבין איך הגיע הכרטיס אל האוטובוס, ולכן ערכנו חקירה שאת תוצאותיה קראתן עכשיו.
כך יצא שהכרטיס עבר גלגולים, יצא לדרך פתלתלה וחזר לאותו מקום שבו אבד מלכתחילה… ולנו לא היה מושג כל הזמן הזה שהוא בכלל נעדר… ארבעה אנשים זכו במצוות השבת אבדה, ולנו לא הייתה אפילו עוגמת נפש קטנה. ברוך השם.
(מלמול 🙂
מתי בן שנתיים ועשרה חודשים משחק אצל סבתא בכלי המטבח שלה (האמיתיים). הוא מכין עכשיו עוגה ושם קמח, שמן, סוכר, ביצים וקקאו (כך הוא מדבר לעצמו). באיזשהו שלב נמאס לסבתא מהבלגן והיא מחזירה את הכלים לארון. מתי מוציא שוב את הקערות.
סבתא: "ומה עכשיו?"
מתי: "עוד לא הכנתי את הקרם!"
(חסד של אמת)
נבקש מהציבור ללמוד ולהתפלל לע"נ מי שלא הותיר זש"ק. תזכו למצוות!
המקובל חכם ששון (מזרחי) בן בנימין ציון וצלחה. היה ת”ח עצום שחי בירושלים לפני עשרות שנים ולא זכה לזש”ק. בצוואתו ביקש שיעשו לעילוי נשמתו והוא יגמול טוב מן השמיים.
