שמעון ברייטקופף
כ"ט טבת התשפ"ו
זר לא יבין זאת
יש דברים שרק חרדי מבטן ומלידה יכול להבין. לא יעזרו הסברים או תיאורים, או שגדלת כאן או שלא. השבוע למשל ראיתי פרסום על יהודי נכבד, בעל משרה תורנית מכובדת, שלרגל שמחת אחד מצאצאיו החליף את הכובע מכובע קנייטש ליטאי לכובע עגול מהודר.
ואם תשאלו: הרי כל כובע קנייטש יכול להיות כובע עגול אם לא מקפלים את שוליו, אז על מה ההתרגשות? הו, זו בדיוק השאלה שמבדילה בין חרדי מלידה לאחד שרוצה להיות כזה.
אני מוכן להבטיח שאם תשימו את שתי התמונות שלו – לפני ואחרי – בפני יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, הוא לא יצליח לשים לב לשום הבדל. אותו יהודי, עטוף באותו פראק, חבוש באותה מגבעת. אפס הבדל. אבל האושר העצום שננסך על פני אותו מרביץ תורה דגול – מי ידמה לו ומי ישווה לו.
זה לא הכובע, זה הסמל.
אין מנכ"ל אחד בעולם שקיבל את התפקיד שלו, ולא משנה כמה ספרות יש לו בתלוש, שחווה אחוז מהעונג של הכובע העגול. היהודי נהיה צעיר בכמה שנים, הגב שכבר קצת השתופף – מזדקף. כשהוא עולה לתורה הוא קורא בקול רועם את ה"ברכו" ממקום אחר.
וזה עוד לפני שדיברנו על הרבנית שמתרגשת, הילדים שמחווים את דעתם, והתלמידים ששמחים מכל הלב. והשכן הרוסי שצופה, ותנסה להסביר לו על מה המהומה – לעולם לא יבין.
כבר דיברנו גם על סוגי ההנאות שיש לנו – כציבור מסורתי ואמוני – שאין לשום ציבור בעולם. לקבל הודעה מהחברותא שמחר הוא לא מגיע כי יש לו ברית; להתחזן במוסף; לגרד את הרגל עם הגרב עד זוב דם, ועוד ועוד.
העניין הוא שלא כולם זוכים ליהנות מהטוב הזה. אנחנו למשל זכינו בבית הכנסת שלנו לבעל קורא, שלצערם של רבים, קורא כנתינתן מסיני. דבר דבור על אופניו. מי שמקשיב לו טוב, יכול לשמוע ממש גם את רש"י והרמב"ן ושאר המפרשים. מדובר בפנומן. תעירו אותו באמצע הלילה ותבקשו שיקרא את פרשת נשא בלי חומש – והוא צולח כמו גדול.
אבל בתקופה האחרונה, אני רואה שהוא משחרר פה טעות ושם טעות. פניתי אליו בצורה דיסקרטית ושאלתי אם הוא חווה איזה קושי מיוחד. אולי כדאי שיעשה בדיקות דם, סוכר, טריגליצרידים. מי יודע. העסק כבר לא דופק כמו בעבר.
ואז הוא התוודה: ראיתי שאנשים ממש מבואסים שהקריאה עוברת חלק. אנשים מגיעים לבית הכנסת, נכנסים לריכוז אטומי, מגיעים למהירות תגובה של זיקית, ומגיע מפטיר – וכלום. נאדה.
הגעתי למסקנה, הוא מספר, שפעם בכמה שבועות גם הם צריכים להרגיש משמעות.
מי שלא שמע באיזו חדווה צעקו השבוע לבעל קורא "וַתִּכְרֹת!" – לא שמע הנאה בחייו. החיוך שעלה על פני המעיר, עונג השבת שהוא זכה להגיע אליו – זה משהו שצדיקים צריכים שנים של הכנות עבורו.
אשרי העם שככה לו.
על הגרב הסגולה
ההקדמה הזו נועדה לחדד קצת את ההבדל בין הפולקלור של הקבוצה שאנחנו משתייכים אליה למהות של הקבוצה.
בשבוע שעבר נכתב כאן טור בסערת רגשות, והתגובות בהתאם. תמצית הטענה שהעליתי: המאבק על עולם התורה צריך להתנהל בצורה תורנית. אם הלוחמים מתנהגים הפוך מבני תורה, משחיתים רכוש, נתלים על אוטובוסים דוהרים, חוסמים בצורה בריונית רכבים של עוברים ושבים – בהם כלות ביום חופתן וילדים בדרך לרופא – אז על מה נשאר להילחם?
השבוע נדבר על האסכולה הנגדית. על אלו שכן מבלים בהפגנות, משחיתים רכוש, חוצים כל קו אדום.
מהיכן זה מגיע?
בואו נשאל רגע שאלה היפותטית רק בשביל הדיון: אלימות היא דבר רע?! באופן עקרוני ודאי. אבל אם מישהו רוצה להרוג אותך? או מישהו מכה את הבן שלך? ההצלה שלו, גם אם היא בדרכים אלימות – מחויבת המציאות. אלימות היא במקרים מסוימים גם כלי שמביא שלום.
מה עם שקר? האם תכונה רעה? בגדול, שקר הוא תכונה נוראית, אבל אם יבררו אצלכם לשידוכים – כנראה גם אתם תתחילו לעגל פינות. תהיו פחות נחרצים.
"נמות ולא נתגייס" זה משפט מזעזע. אבל "נמות ולא נעבור על עבודה זרה" – דווקא נשמע לאוזן יהודית כמו אמירה מתבקשת. הכל לפי הערכים והאמונות.
אולי זה קצת עצוב, אבל זה כנראה אמיתי: חלק גדול מהחרדיות של היום מתקיים רק בקבוצה ולא בבודדים, ולכן, באגפים מסוימים של הציבור החרדי השימור של הקבוצה כקבוצה הוא מטרת־על שגוברת על כל ערך ושיקול אחר.
למעשה, לפי התפיסה הזו, ההפגנות האלימות ושרפת הפחים והרמזורים הן לא פריקה מערכים, הן־הן ההגנה על הערך הכי חשוב, שהוא הקבוצה, היות שבלי קבוצה הפרט – שהוא כנראה החלש ביותר מכפי שהיה אי פעם – לא יוכל לשרוד, וחיי הדת לא יוכלו להתקיים.
ולתפיסה הזו יש בסיס עמוק בתפיסה החרדית.
זו הסיבה למשל שבקורונה אנשים העדיפו להסתכן בטישים המוניים, כי אחרת לא יישאר כלום. האדמו"ר מבעלז אמר אז במפורש את מה שכולם הבינו בשקט: בקהילות חסידיות רבות, חסיד שיגיע לבית הכנסת בגרב בצבע סגול או יקצץ את זקנו ח"ו ישלם מחיר חברתי הרבה יותר גבוה מאשר אם לא יופיע משבת לשבת לתפילות במניין.
אם יש לו זקן ארוך ושטריימל גבוה וציצית צהובה, והוא הוביל עוקץ מפואר שרושש את כל תושבי השכונה – הוא יקבל שישי, אבל אם הוא אמריקאי תמים וירא חטא שהולך בסוודר אפור, אפילו למכור את העליות לא ייתנו לו.
העובדה שללבוש גרב סגולה ולגלח את הזקן אין בהם חשש הלכתי, ואילו תפילה (במניין) היא הלכה מפורשת בשו"ע, לא באמת משנה. המנגנון חזק יותר מהמהות.
בשנים האחרונות, אולי בשל הריבוי הגדול של הציבור החרדי, נוצרו עוד ועוד קהילות שהפכו למעין־חסידויות, שבהן הקהילה מקבלת משמעות מרכזית ועודפת על פני כל היתר. המנגנון חזק יותר מהכל, וההגנה היא על המנגנון.
כור היתוך
והאמת שהעיקרון הזה קיים גם ביהדות, כמו למשל ההלכה שבשעת השמד מוסרים את הנפש אפילו על צבע של שרוך הנעל, כי שעת השמד משמעותה איום על הזהות החברתית־היהודית (צבע השרוך הוא לא מצווה או עבירה אלא מנהג חברתי שמבדיל בין יהודי לגוי), ושם מופיע דין מפורש למסור את הנפש – לא כמליצה, אלא כהוראה ברורה.
אפשר לקרוא לזה טירוף, אבל אי אפשר לפתור את הבעיה בלי להבין מהיכן זה בא.
הצבא למשל מרגיש לרובנו כמו איום קיומי, כי הצבא הוא גוף שנועד מלכתחילה להיות כור היתוך. הוא לא רק מאמן חיילים לשעת מלחמה, הוא גם מתיימר לחנך דור. הרכיב הזה הוא לא קונספירציה של כותבי מאמרים ב'הפלס'. חיל החינוך של צה"ל עוסק ברכיבים של זהות ושייכות. זה לא דבר שנעשה רק באגביות. מבחינת הצבא, החינוך הזה הוא חלק מהמטרה לייצר בסוף התהליך אדם שהוא 'ישראלי'.
ולכן, כשיש איום קיומי, ולפחות בעיני חלקים מהציבור – הקיום של היהדות תלוי בהבטחת המבנה החברתי, כל השאר נהיה לא רלוונטי.
להאהיב שם שמיים זה יפה כשיש בסיס יציב, אבל אם הבסיס מאוים, שום דבר כבר לא באמת משנה. כך גם בנוגע לשאר המצוות – שכל אחד מתמודד במגרש העצמאי שלו במידת הקיום, בהקפדה ובהידור שלהן. הן שונות לגמרי מגזרת שמד, או לפחות ממה שנתפס כגזרת שמד, ששומטת את הקרקע מתחת לרגליים של כולנו ולא מאפשרת לנו לחיות כיהודים.
ומכאן שיש רבים שמרגישים שגזרת הגיוס היא איום קיומי על הקיום הדתי. ולכן מבחינת אלו הכל מוצדק, כולל להיתלות כמו קמיקזה על אוטובוסים דוהרים בפראות. כי הרי המאבק הוא על הקיום, ואם המאבק הוא קיומי – הכל מודים שהוא מצדיק הכל, כולל הכל.
תוך כדי כתיבה אני חושב על רעיון אולי קצת רדיקלי. במצרים, מספרת לנו התורה, היהודים הגיעו לשפל המדרגה, אבל עדיין לא שינו שמם, לבושם ולשונם.
יש רבים שסבורים שהשמירה על החיצוניות, על השם והלבוש, היא שהצילה אותם מלהיכנס לשער החמישים של הטומאה.
אבל יש כאן גם אלמנט הפוך.
כשאתה הופך את שמך, לבושך ולשונך לחזות הכל, כשאתה הופך עיקר לטפל וטפל לעיקר, כשאתה בטוח שאם תקרא לעצמך יענק'ל ותלך בכובע עגול מותר לך לעשות כל מעשה אסור – זה עצמו מ"ט שערי טומאה. אתה בקצה של הקצה.
אם לא תדע להעיר את עצמך בזמן, אתה בדרך הבטוחה לשער החמישים. אין דבר כזה לשמור רק על המעטפת החיצונית כשהבפנים חלול.
דברים נשגבים עוד יותר בהקשר דומה אומר השרף מקוצק.
בעוד כמה שבועות נגיע לפרשת יתרו, שבה מתואר הרגע הנשגב ביותר של העם היהודי – הרגע שבו קיבלנו את התורה ונהיינו לעם. ומתברר שיחד עם התורה, כבר מייד עם קבלתה, בעודנו עומדים על ההר, הופיע היצר הרע של החיצוניות.
"וְכׇל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן, וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק".
השרף מקוצק מבאר את הפסוקים הללו באופן בלתי נתפס, בצורה הפוכה לגמרי מהאופן שאנחנו רגילים ללמוד.
"וכל העם רואים את הקולות", אומר הקוצקר, "העמך, האנשים הפשוטים, רואים ומסתכלים בחיצוניות של הדברים, בקולות והברקים".
וממשיך הקוצקר: "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק". הציבור כולו, העמך, עשו "וינועו" – עשו תנועות חיצוניות, ומחמת זה ויעמדו מרחוק. עם התנועות האלו הם נשארו מרחוק, אבל משה רבנו ניגש אל הערפל בלי שום תנועה, ולכן זכה להיות בבחינת פנים בפנים עם הקב"ה.
אם הפרשיות הללו מלמדות אותנו משהו, זה שאסור אף פעם להתמכר לחיצוניות בלי לעבוד על הפנימיות. אחרת, אתה עוד תזרוק אבנים על משה רבנו שבא להוציא אותך ממצרים, וגם תרגיש שעשית רצון השם.
