סבלתי מאקנה חריף בגיל ההתבגרות, והיום, בשנות השלושים שלי, נשארו לי חורים ושקעים בפנים. האם אפשר למלא את הצלקות האלו ללא התערבות כירורגית?
ליאורה אושרי, מנהלת מקצועית ב'דרמה קליניק', משיבה:
הצלקות השקועות שאת מתארת, הנקראות מבחינה רפואית צלקות אטרופיות, הן למעשה תוצאה של תהליך דלקתי קשה שהרס את רקמת הקולגן והאלסטין בזמן שפצעי האקנה היו פעילים. כשהעור ניסה לרפא את עצמו מאותה דלקת חריפה, נוצרו במקום רקמות חיבור נוקשות מאוד המושכות את פני העור כלפי מטה. המשיכה הפנימית הזו היא בדיוק מה שיוצר את המראה המחורר או הגלי הניכר לעין.
הבשורות הטובות הן שהיום המדע הדרמטולוגי מציע פתרונות קליניים מצוינים, שאינם דורשים כלל התערבות כירורגית או ניתוח. המטרה הקלינית העליונה בטיפול בצלקות אקנה היא לפרק את אותן רקמות חיבור נוקשות וישנות, ובמקביל לעורר את העור לייצר מחדש סיבי קולגן בריאים שימלאו את השקע מבפנים כלפי חוץ.
תהליך זה מבוצע באמצעות טכנולוגיות מתקדמות היוצרות פציעה מיקרוסקופית מבוקרת ומדויקת מאוד בעומק העור, בלי להרוס או לקלף את המעטפת החיצונית שלו. הפציעה המבוקרת הזו היא קריטית, משום שהיא מעירה את מנגנוני הריפוי הטבעיים של הגוף. ברגע שהגוף מזהה את הפציעה, התאים מתחילים לייצר חלבוני מבנה חדשים בכמות מוגברת; לאט לאט השקע מתמלא, רקמה חדשה נוצרת, ומרקם העור הופך לחלק ואחיד בהרבה.
אני בת 28, נשואה ואמא לילדים. לפני כמה חודשים קרה אסון נורא בסביבה הקרובה שלי: ידידה טובה שלי איבדה את הילד שלה באופן פתאומי. הטרגדיה הזו זעזעה אותי עמוק, ומאז החיים שלי השתנו לחלוטין. נכנסתי ללופ של פחדים וחרדות קיצוניות לגבי הבריאות והשלום של הילדים שלי ושל בעלי. כל שיעול קטן של הילד מקפיץ אותי, בכל פעם שבעלי מאחר בכמה דקות לחזור הביתה אני ישר מדמיינת את הגרוע מכל, ואני מוצאת את עצמי בודקת אותם שוב ושוב ומנהלת את הבית מתוך מתח בלתי פוסק. המחשבה ש'אם זה קרה לה, זה יכול חס וחלילה לקרות גם לי' פשוט לא מרפה ממני ומנהלת אותי. אני מרגישה שאני חנוקה מהפחדים האלה ורוצה להחזיר לעצמי את השקט הנפשי. איך אפשר להירגע ולחזור לנהל חיים תקינים ושמחים אחרי זעזוע כזה? אילו כלים יכולים לעזור לי להפריד בין האסון של הידידה לבין המציאות בבית שלי, כדי שהחרדה הזו תפסיק לשלוט בנו?
מירי פסח, פסיכותרפיסטית, עו"ס קלינית, מתמחה ב-EMDR, משיבה:
בתקופה שאחרי שמיני עצרת תשפ"ד, עם ישראל חווה חרדה עצומה ופוסט–טראומה קולקטיביים. אל מול חוסר הביטחון הקיומי ואימת המוות, עולה השאלה: האם אפשר להשיב את תחושת הביטחון?
אחת הסכנות הנפשיות היא 'בליעת חוויות' – הדמיון המופרז של אירועים נוראים שקרו לאחרים, הגורם לעינוי עצמי. חשוב להבין: אנשים באסון מצויים במצב נפשי שונה בתכלית, המאפשר להם לשאת קושי שאדם מחוץ לו אינו מסוגל להבין. הדמיון שלנו, בהיותו חסר גבולות, עלול להקצין את המציאות ולגרום לקריסה נפשית.
הפתרון הוא 'מובחנות חווייתית': היכולת להבחין בין 'אני כאן' לבין 'היא שם'. פרדוקסלית, דווקא ההפרדה הזו מאפשרת הזדהות עמוקה ושותפות אמיתית בעצב, ללא החרדה המשתקת שנוצרת מזיהוי עצמי עם האסון. אימון בנפרדות זו מעניק שליטה ומאפשר לתפקד ולצמוח גם בעיתות משבר.
עבור אדם חרדתי, התהליך מורכב יותר, שכן האסון החיצוני מזין את תפיסת עולמו המייחסת סכנה לכל פינה. בבואך לנחם חברה, הרשי לעצמך להיות עצובה, אך תני מקום לעצב וטפלי בו. בהמשך, הזכירי לעצמך שסיפורה של חברתך אינו סיפורך. אין כאן 'העתק–הדבק'; לכל אחד הקב"ה מתאים סיפור וכוחות ייחודיים, ותפקידנו הוא לבחור באמונה ובשמחת חיים. במידת הצורך, פני לאיש מקצוע כדי לעבד את האירוע ולהשיב את שלוות הנפש.
אני עובדת כל יום מהבית במחשב נייד המחובר לרשת. המחשב ממוקם באותו חדר שבתי הקטנה ישנה, ממש סמוך למיטתה. קשה לי לכבות את המחשב לגמרי כל יום משום שאחר כך אורך זמן רב להעלות את כל המערכות, לכן בסיום העבודה אני מעבירה אותו למצב טיסה ומוציאה את המטען מהשקע. האם פעולות אלה מספיקות להורדת סכנת הקרינה?
גיל כהן, מנהל אגף בטיחות קרינה בלתי מייננת במשרד להגנת הסביבה, משיב:
כאשר המחשב מועבר למצב טיסה, כל רכיבי התקשורת האלחוטית שבו, ובהם רכיב ה-WiFi, מפסיקים לשדר ולכן לא נפלטת ממנו קרינת רדיו. נוסף על כך, ניתוק המטען מהחשמל מפסיק את זרם החשמל למטען ומונע את היווצרותם של שדות מגנטיים סביבו. לכן, כאשר המחשב נמצא במצב טיסה והמטען מנותק מהשקע, אין פליטת קרינת רדיו מהמחשב, והשדות המגנטיים הקשורים לטעינה נפסקים.
ככלל, עוצמת הקרינה פוחתת משמעותית ככל שמתרחקים ממקור הקרינה, ולכן מומלץ לשמור על מרחק של כחצי מטר לפחות בין המחשב לבין מיטת הילדה.
שמעתי שלאנשים צעירים כדאי להשקיע את כספי הפנסיה במסלול בסיכון גבוה, ורק לקראת הפרישה להוריד סיכון.
באיזה גיל נכון להפחית סיכון?
אני בת ארבעים – מה נכון עבורי? ומה נכון באופן כללי?
רחל עומסי, יועצת פנסיונית מורשית ומתכננת פרישה, משיבה:
באופן כללי, הגישה המקובלת היא שככל שהחיסכון רחוק יותר מגיל הפרישה – אפשר לקחת יותר סיכון.
ככל שמתקרבים לפרישה – מתחילים להפחית סיכון בהדרגה.
כעשור לפני גיל הפרישה – מתחילים להוריד רמת סיכון.
אבל יש כאן נקודה חשובה מאוד:
לא משנים מסלול השקעה בזמן ירידות בשוק.
הורדת סיכון נעשית רק לאחר בדיקה שהחיסכון אינו נמצא בירידות משמעותיות, כדי לא לקבע הפסד.
בנוגע אלייך – בדרך כלל גיל ארבעים עדיין רחוק מספיק מגיל פרישה, ולכן ברוב המקרים אין צורך למהר להפחית סיכון, אך כן חשוב שתבדקי באופן אישי שהמסלול שאת נמצאת בו אכן מתאים לגיל, לאופי החיסכון וליכולת האישית להתמודד עם תנודתיות.
עוצמת הקרינה פוחתת משמעותית ככל שמתרחקים ממקור הקרינה, ולכן מומלץ לשמור על מרחק של כחצי מטר לפחות מהמחשב
