יוסי אליטוב
י"ב אב התשפ"ו
הפוליטיקה החרדית התרגלה להגיב במקום ליזום. לדבר על הציבור במקום לדבר איתו. חלק מהנציגות החרדית רגע לפני פיזור הכנסת צילום: פלאש 90
מערכת הבחירות שנפתחה השבוע דומה לכאורה לכל מערכות הבחירות שקדמו לה. שוב הכנסת מתפזרת, שוב מתחלפות תוצאות הסקרים בקצב מסחרר, שוב היועצים האסטרטגיים משחיזים סיסמאות, ושוב נשמעות הקריאות המוכרות על כך שאלו הבחירות הגורליות ביותר.
החברה החרדית, אולי יותר מכל ציבור אחר בישראל, כבר התרגלה לשפה הזאת. כמעט בכל מערכת בחירות מחדדים האסטרטגים את הנקודה הזו בדיוק: מדובר במאבק על ציפור הנפש, על עולם התורה, על החינוך, על קדושת השבת ועל זהותה היהודית של המדינה.
אלא שהפעם, נדמה, אין צורך לשכנע איש בגודל השעה. לא מפני שהסיסמאות השתנו, אלא מפני שהמציאות השתנתה. איש כבר לא צריך להסביר לציבור את גודל השעה. הוא חי אותה מדי יום. תחושת החירום נמצאת בכל מקום. היא פוגשת אותו בישיבה, בבית, במקום העבודה ובצווי ההתייצבות.
הוויכוח אינו על היקף התקציבים או על סעיף כזה או אחר בהסכם הקואליציוני הבא. השאלה בסיסית בהרבה: האם מדינת ישראל עדיין יודעת להכיל בתוכה ציבור המבקש לחיות את חייו סביב לימוד התורה? זו כבר לא עוד מחלוקת פוליטית, זו מלחמת קיום.
המבוגרים שבנו עוד זוכרים את הסיפורים על שנות הקמת המדינה. מאבק חריף ניטש בכל פינה על נשמתו של העם היהודי. דור שלם שהתחנך על ברכי הציונות האמין שהוא בונה את האדם העברי החדש, שיהיה משוחרר ממסורת אבותיו.
בתי הספר, תנועות הנוער והקיבוצים היו הרבה מעבר למסגרות חינוכיות; הם שימשו כמפעלים אידאולוגיים שביקשו לעצב יהודי מסוג אחר, הרבה פחות יהודי, הרבה יותר ישראלי. גדולי הדור לא נאבקו אז על סעיף כזה או אחר. הם נאבקו על עצם קיומה של היהדות בארץ ישראל.
העשורים חלפו, המדינה השתנתה, הכלים השתנו, אבל השאלה אם המדינה מסוגלת להכיל את עולם התורה נותרה בעינה. יתרה מכך: אחרי כמה עשורים של בניין ופריחה של עולם התורה, היא שבה להדהד. והפעם, במלוא חריפותה.
כיום, איש אינו מנהל עוד את המאבק באותם כלים היסטוריים. איש גם לא מבקש לעצב את החברה החרדית באמצעות הקיבוצים או תנועות נוער. אך גם מוקדי הכוח אינם מצויים רק בזירה הפוליטית. הם נמצאים בעיקר במסדרונות בתי המשפט, בחדרי היועצים המשפטיים ובלשכות הפקידות הבכירה. שם מתקבלות החלטות שמעצבות בפועל את גבולות הגזרה שעליה נאבקת החברה החרדית. זה כבר לא אירוע חולף, זו המציאות.
ודווקא משום כך אסור להסתפק בסיסמאות. מי שמבקש את אמון הציבור חייב לומר ביושר שגם אם המציאות כפתה אילוצים כבדים, לא כל מה שהיה תלוי בנציגות נעשה כפי שהיה צריך להיעשות. מערכת בחירות אינה יכולה להתנהל רק סביב השאלה מה עוללו לנו; היא חייבת לעסוק גם בשאלה מה היה יכול להיעשות טוב יותר. יציאה למערכת בחירות נוספת כאילו דבר לא קרה, היא זריית חול בעיני הציבור.
אין ספק שהקדנציה שהסתיימה הייתה אחת הקשות עבור הנציגים החרדים. יהיו מי שיאמרו שלא הייתה ברירה. שפרצה מלחמה, שהמערכת המשפטית חסמה, שהפקידות ערמה קשיים.
יכול להיות שכל זה נכון. אבל בסוף, הציבור מסתכל על דבר אחד: התוצאות. והתוצאות – הותירו אחריהן תחושת החמצה עמוקה. לומדי התורה לא קיבלו את הוודאות שלה ציפו. משפחות חרדיות רבות חשות שהקרקע בוערת מתחת לרגליהן. סוגיות יסוד שיכלו להיפתר נותרו פתוחות, והתחושה הכללית לימדה, כי לא פעם, ההנהגה הפוליטית מצאה את עצמה שוב ושוב רודפת אחרי האירועים במקום להוביל אותם.
בל נטעה: זו אינה ביקורת שמטרתה לסכסך ולהפריד, להפך. דווקא מי שמאמין בכוחה של ההנהגה הפוליטית חייב לומר לה את האמת: הציבור אינו כועס מפני שאיבד את אמונתו בנציגות החרדית. הוא כועס מפני שהוא ציפה להרבה יותר ממי שנבחרו על ידי גדולי הדור לייצג אותו.
לאורך ההיסטוריה, ידעה החברה החרדית להתרומם דווקא מתוך המקומות שבהם נדמה היה שהכל מתערער. לא פעם, דווקא כשהקירות רעדו, נולדו מתוכם מנהיגות, אחריות ואחדות. השאלה היא אם נדע לעשות זאת גם עכשיו.
כי אם מערכת הבחירות הזאת תהפוך לעוד תחרות של כרזות, סיסמאות ומאבקי אגו, היא תסתיים בדיוק במקום שבו הסתיימה קודמתה. אבל אם היא תהפוך לרגע של חשבון נפש נוקב ואמיתי, של סדר עדיפויות חדש ושל דיבור כן עם הציבור, ייתכן שמהמשבר הזה דווקא תצמח הנהגה טובה יותר, מחוברת יותר ובעיקר קשובה יותר.
זהו הקרב הראשון של הבחירות הללו: לא מול היריבים, אלא מול עצמנו.
תרבות פוליטית חדשה
אם יש לקח אחד שהקדנציה האחרונה חייבת להותיר אחריה, הוא שאי אפשר לנהל ציבור הנמצא במצב חירום כאילו חלפה לה עוד קדנציה שגרתית. המלחמה מבחוץ חייבה גם משמעת פנימית, אלא שדווקא במקום שבו נדרשה אחדות ברזל, נחשפו שוב כל קווי השבר הישנים. זו אולי האמת שלא נעים לשמוע, אך היא חייבת להיאמר.
בחלקים ארוכים של הקדנציה, שלושת ראשי המפלגות החרדיות כמעט שלא ניהלו שיח רציף ביניהם. גם כשהתקיימו מגעים, הקשרים התנהלו בערוצים עקיפים והמסרים עברו לא פעם דרך שליחים, מקורבים, עסקנים ומתווכים. כל אחד מראשי המפלגות מגיע מבית מדרש אחר, מייצג ציבור אחר ובעל מסורת פוליטית אחרת – זה טבעי וכך היה מאז ומתמיד. אבל יש רגעים שבהם ההבדלים צריכים להישאר מחוץ לחדר. וזו הייתה אחת מהשעות האלה.
דווקא כשהיה ברור שמדובר בקרב על עולם התורה, על מעמד בני הישיבות, על תקציבי החינוך, על יכולתה של משפחה חרדית להתפרנס בכבוד ועל מקומה של היהדות במרחב הציבורי – דווקא אז היה ברור שצו השעה הוא הקמת קיר ברזל אחד. לא אחידות מחשבתית, אחדות מעשית.
אפשר לריב בתוך החדר, מותר להתווכח ולפעמים אפילו חובה, אבל אסור לצאת מהחדר כשכל אחד מושך לכיוון אחר, מפני שבפוליטיקה, כל סדק הופך לשבר. האסטרטגים של הצד השני שיושבים במשרדי הממשלה, במסדרונות האוצר, בלשכות המשפטיות ובחדרים שבהם מתקבלות ההחלטות, היטיבו לזהות את הפרצה ולקרוא את מפת האינטרסים הפנימית.
כל מתח פנימי נוצל, כל מחלוקת הפכה לכלי מיקוח. פעם ליטפו צד אחד, פעם החמיאו לאחר; פעם חילקו תפקיד ופעם העניקו כותרת נוצצת. לא מתוך אהבה, אלא מתוך הבנה פשוטה: ציבור שאינו מדבר בקול אחד, כוחו קטן יותר. זו לא המצאה ישראלית, ככה עובדת פוליטיקה בכל העולם, אלא שאצלנו – המחיר היה גבוה במיוחד.
ובסופו של דבר, איש מהצד השני לא יצר שום הבחנה אם הפגיעה היא בחסידים, בליטאים או בספרדים, ואיש לא הבדיל בין ישיבה כזו לאחרת. כשההחלטות התקבלו, הן פגשו את כלל החברה החרדית במלוא עוצמתן.
אם יש משימה אחת שחייבת להתחיל כבר עכשיו, היא איננה כתיבת קמפיין חדש אלא בניית תרבות פוליטית חדשה: פחות עסקנות, יותר הנהגה. זה מחייב לצמצם את החשדנות ולהרחיב את מרחב האמון ההדדי, וכן למעט את מאבקי היוקרה לטובת תחושת אחריות אמיתית.
זה גם מחייב שינוי עמוק בסדרי העדיפויות. בקדנציות קודמות היה כמעט מובן מאליו שהמו"מ הקואליציוני יעסוק במספר השרים, ביוקרת הלשכות, בסגני שרים, בראשי ועדות ובחלוקת סמכויות. הפעם, אסור שזה יהיה במרכז הבמה. הציבור החרדי לא יוצא לבחירות כדי להוסיף עוד שלט על דלת של לשכה ממשלתית, חשובה ככל שתהיה. הוא יוצא לקלפי כדי להבטיח שלבן שלו תהיה ישיבה ושהוא יוכל ללמוד בה בבטחה, שהמשפחה שלו תוכל להתקיים בכבוד ושהמדינה לא תהפוך את אורח חייו למאבק משפטי מתמשך. כל השאר הוא אמצעי, לא מטרה.
יוזמה במקום מגננה
הקדנציה האחרונה, הרבה יותר מקודמותיה, מובילה אותנו למסקנה נוספת והכרחית לא פחות: הגיע הזמן להתמקצע. אם מערכת המשפט הפכה לזירת ההכרעה המרכזית, אי אפשר להמשיך להציג בפניה פתרונות מאולתרים מהזירה הפוליטית.
תם עידן הפתקאות. זה הזמן לבנות, כבר עכשיו, קבינט מקצועי קבוע של משפטנים, מומחי חקיקה, כלכלנים ואנשי מדיניות, שיחשבו שלוש שנים קדימה ולא שלושה ימים קדימה במקרה הטוב. הפוליטיקה החרדית הייתה במשך שנים מצוינת בכיבוי שרפות. עכשיו הזמן להתחיל למנוע אותן.
אבל ההתמקצעות אינה יכולה להסתכם רק בכלים משפטיים וכלכליים, היא חייבת לחלחל גם לתפיסת העולם הפוליטית עצמה. אותה נטייה לכבות שרפות כל פעם מחדש – בהתנהלות מהיד לפה, תגובתית ומאולתרת – שפגעה בנו במסדרונות המשפט, פוגעת בנו גם בשיח הציבורי. היא חוזרת כמעט בכל מערכת בחירות, אלא שהפעם היא מסוכנת אפילו יותר: ההתמכרות לשאלה מי יהיה ראש הממשלה, נתניהו או איזנקוט. זו טעות נוספת שכדאי להימנע ממנה כבר עכשיו.
עוד יגיע זמנו של הוויכוח הזה, במי תתמוך היהדות החרדית. אך לא כעת. מפני שכך, נמצא את עצמנו שוב מתווכחים על זהות המנצח, בזמן שהיעד שלנו עוד לא הוגדר.
לפני ששואלים מי ישב בלשכת ראש הממשלה, צריך לשאול מהי זהותה הפוליטית של החברה החרדית בשנת תשפ"ז. מה סדר העדיפויות שלה, על מה היא מוכנה להתפשר ועל מה לא. מה הם הקווים האדומים שלה ומה הם היעדים שאסור לוותר עליהם גם במחיר פוליטי כבד. זו אינה שאלה של מנהיג פוליטי כזה או אחר – זו שאלה של זהות.
במשך שנים התרגלה הפוליטיקה החרדית להגיב למציאות; מישהו יזם, והיא השיבה. אחר הציע, והיא ניהלה משא ומתן. מישהו הציב אולטימטום, והיא חיפשה פתרון או פשרה.
הגיע הזמן לעבוד הפוך: לגבש לפני מערכת הבחירות סדר יום ברור, ולא רק רשימת דרישות תקציבית; חזון מקיף, ולא רק תגובות הישרדותיות; יוזמה ולא רק מגננה.
זה לא אומר לוותר על המערכה הציבורית. להפך. זה דורש לבנות אותה על בסיס יציב הרבה יותר. דווקא משום שהאתגרים גדולים, אסור שהנרטיב החרדי יצטמצם לשיח שעוסק רק במצוקה ובנרדפות. חברה שחיה כל הזמן בתחושת מצור ומגננה, עלולה לאבד בסופו של דבר את כוח הסיבולת ואת התקווה, ואין ציבור שיכול להרשות לעצמו לאבד אותה.
מדברים מהשטח
וכל זה לא יספיק אם דבר אחד לא ישתנה באמת: הקשר עם ציבור הבוחרים. וכאן נמצא אולי הכשל הגדול ביותר. יש תחושה שבשנים האחרונות נוצר פער בין הנבחרים לבין האנשים שבחרו בהם – לא מתוך כוונת זדון, אלא מתוך הרגל. המערכת נעשתה סגורה יותר, עסוקה יותר בעצמה ופחות קשובה למה שמתרחש בשטח.
לשם כך דרושה לפני הכל הקשבה פשוטה. לצאת אל השטח, ולא רק בשבוע האחרון של קמפיין הבחירות. לשבת עם ראשי ישיבות, אבל להקשיב גם לאברכים צעירים. להיפגש עם מנהלי מוסדות, אך גם עם ראשי משפחות שנושאים בעול הפרנסה והקיום היום–יומי. לשמוע את הקהלים השונים – בעלי תשובה, יזמים או הציבור החרדי העובד לפרנסתו – שמרגישים לפעמים שאיש אינו דובר את שפתם.
השטח השתנה, ועימו השתנו גם הציפיות ממי שאמור לייצג אותו. השינוי שעבר הציבור החרדי אינו מתבטא חלילה בזהותו התורנית, אלא במבנה החברתי שלו. החברה החרדית לא נראית כמו שהיא נראתה לפני שלושים שנה: היא גדולה יותר, מגוונת יותר ומורכבת בהרבה.
היא כוללת קהילות חדשות, משפחות צעירות בצבעים ובגוונים שונים שלא נכנסות עוד להגדרות הצרות של חסידים, ליטאים וספרדים. יש בה יותר משפחות שמתמודדות עם יוקר המחיה, עם מצוקת דיור חריפה, עם רגולציה מכבידה ועם עולם תעסוקה מורכב. ויש בה גם דור צעיר, שמכבד את גדולי התורה לא פחות מהוריו, אבל מצפה מהנציגים שלו ליותר שקיפות, יותר מקצועיות ויותר אחריות.
הציבור לא מצפה לניסים, הוא בסך הכל רוצה שיקשיבו לו, שלא ידברו רק אליו – אלא גם איתו. שיסבירו, שיפגינו שקיפות, שישתפו אותו.
שותפות לא נבנית בהבטחות. היא נבנית מהיכולת להסתכל לציבור בעיניים ולומר: כאן טעינו, וכאן נתקן. ורק כשהמילים הללו יתורגמו למעשים, יגדל הסיכוי שהשטח ירגיש מחדש שמישהו באמת למד את הלקח.
אי אפשר לדבר אל הקהל של תשפ"ז בכלים המיושנים של תשנ"ז. גם השפה הציבורית וההסברתית חייבת להתמלא בתוכן ולא רק בסיסמאות, לשאת חזון ולא רק להפחיד, ובעיקר – להציע תוכניות עבודה מפורטות במקום הסברים ותירוצים למה אי אפשר.
זה נשמע כפרדוקס, אך דווקא עכשיו, כשהמציאות הפוליטית והמשפטית מורכבת מאי פעם, נפתחת בפנינו הזדמנות גדולה. משברים, כמעט תמיד, חושפים את מה שהיה מוסתר בימי השגרה הנוחים. הם מאלצים ארגונים, קהילות ומנהיגים לשאול שאלות שלא העזו להעלות בזמנים רגילים, מחייבים ויתור על הרגלים ישנים ומכריחים לחשב מסלול מחדש.
החברה החרדית נמצאת ברגע המבחן הזה. אפשר לראות בו רק איום קיומי, ואפשר לזהות בו הזדמנות לבנות מחדש את השותפות בין הציבור לנציגיו, להחזיר את תחושת השליחות האמיתית למרכז, ולהזכיר שהעשייה הפוליטית איננה מקצוע שמטרתו לשרוד עוד קדנציה על הכיסא, אלא שליחות נקודתית שמטרתה לשרת ציבור.
הכוח של הציבור החרדי לא יוכרע רק לפי הנתונים היבשים של ספר הבוחרים. הוא יוכרע ישירות לפי מדד האמון. ציבור שמאמין בדרך ובשליחיו – יוצא אל הקלפיות בהמוניו. ציבור שמרגיש שמקשיבים לו – מתגייס למערכה בכל כוחו. ציבור שחש שמכבדים אותו – יודע גם לסלוח על טעויות העבר. אבל ציבור שמרגיש שמדברים מעל ראשו, או שרואים בו מאגר קולות מובטח ואוטומטי, מתחיל להפנות עורף. לא תמיד בקול רעש גדול, לפעמים פשוט בשקט צורם, בהישארות בבית.
ואין סכנה גדולה יותר למערכת בחירות גורלית מאשר אדישות ורפיון ידיים.
לכן, עוד לפני שמחפשים את הנוסחה הפוליטית לניצחון הטכני, צריך להחזיר לציבור את הרצון והתחושה שהוא חלק מהמערכה.
מאחורי הפרגוד
כל מערכת בחירות מתכנסת בסופו של דבר לרגע אחד – וזהו לא הרגע שבו מתפרסמים המדגמים באולפנים או נחשפות תוצאות האמת, אלא השניות הבודדות שבהן יהודי עומד לבדו מאחורי הפרגוד, מחזיק את פתק ההצבעה ביד ושואל את עצמו, מתוך תחושת מועקה, אם יש עוד טעם.
זו השאלה הנוקבת שההנהגה הפוליטית חייבת להשיב עליה בחודשים הקרובים. לא באמצעות סיסמאות מתוחכמות או תקציבי קמפיין מנופחים, אלא במעשים מוחשיים.
כי המערכה הנוכחית לא תוכרע על ידי שכנוע המצביעים האוטומטיים, אלא דווקא בהתמקדות באותם אלפים שעלולים להישאר בבית: אנשים מאוכזבים וכעוסים שלא שינו את השקפת עולמם או את הערכים שלהם, אבל איבדו את האמון במערכת ואת תחושת השותפות. הם מביטים בנעשה ושואלים את עצמם ביושר אם המערכת הפוליטית עדיין משרתת את אותם ערכים מקודשים, או שמא, חלילה, הערכים הפכו לכלי שרת עבור המערכת הפוליטית.
אסור לפטור את הביקורת הזו בזלזול או בהשתקה. ושיהיה ברור: היא לא נועדה לקרוא תיגר, אלא להביע כאב פנימי. זו ביקורת שמבטאת את השבר החברתי העמוק שמתחולל בתוכנו. זהו כאבם של מי שהרגישו שבשעות הכי גורליות לעולם התורה הנציגות הציבורית התקשתה לפעמים להתעלות מעל שיקולים צרים. זהו השבר של מי שראו כיצד דווקא ברגעים שבהם נדרש ריכוז מאמץ מוחלט לשמירה על ערכי היסוד של היהדות החרדית, התבזבזה אנרגיה יקרה על עניינים טכניים ומשניים.
מותר וראוי להשמיע את הביקורת הזו – אך חלילה לנו מלהפוך אותה למסה של ייאוש ורפיון ידיים. ההיסטוריה של היהדות הנאמנה מוכיחה שרגעי משבר וטלטלה היו מאז ומעולם מנוע לצמיחה ולבנייה מחודשת. כך הוקם עולם הישיבות המפואר מעפר חורבן אירופה, וכך נבנו מוסדות החינוך והחסד – מתוך הכרה עמוקה שאין ברירה אלא להתלכד סביב יעד נעלה.
השאלה הניצבת לפתחנו היא אם נשכיל להבחין בין טפל לעיקר, ולהבין כי ויכוחים על תוארי כבוד וחלוקת סמכויות מתגמדים לעומת המערכה הגורלית על עתידה הרוחני של היהדות הנאמנה. אם נשכיל לשנות את כיוון המחשבה, נגלה שהקמפיין האמיתי והחשוב ביותר אינו מופנה כלפי חוץ ומול היריבים הפוליטיים, אלא פנימה – במטרה להחזיר את האמון, לבנות מחדש את השותפות, ולהוכיח שההנהגה והציבור אינם שני קטבים נפרדים.
המשימה הניצבת לפתחנו בחודשים הקרובים דורשת מאיתנו לעסוק פחות בזהות השותף הקואליציוני העתידי, ויותר בשאלה מי אנחנו ומה הם יעדינו. יש להפנות את המבט פנימה, אל מה שדורש תיקון בתוך הבית, ולא להמשיך לחפש את הכרעת היריב מבחוץ. זה הזמן להקשיב לציבור הבוחרים, להציג בפניו שקיפות מלאה, ולהחזיר לקדמת הבמה את ערכי היסוד המאחדים את כולנו: כבוד התורה ועמליה והאחריות ההיסטורית לעתיד הדורות.
אם נתייצב למערכה הזו כחזית אחת, מתוך יושר פנימי, כלים אסטרטגיים מקצועיים והקשבה אמיתית לשטח – הציבור ירגיש מחדש שיש לו עבור מה להילחם. לא עוד סיסמה טובה תחזיר את האמון. רק מעשים.
מנהיגות לא נמדדת רק ביכולת הטכנית לנצח בקלפי, אלא ביכולת לאחד לבבות ולהוביל ציבור בבטחה גם כאשר הדרך נעשית קשה ומורכבת.
חובת ההשתדלות
הפוליטיקה המערבית רגילה למדוד הצלחה במונחים יבשים של מנדטים, תיקים מיניסטריאליים וטובות הנאה שלטוניות. כיהודים נאמנים, הורגלנו להבחין בחדות בין חובת ההשתדלות לבין התוצאה הסופית. לכן, השאלה איננה רק מה יהיה מאזן הכוחות ביום שאחרי הבחירות, אלא איך נגיע אליהן – האם נתייצב כאיש אחד בלב אחד, נקיים מכעסי עבר וממוקדים במטרה, או שמא נטבע שוב ברעש היום–יומי. זו ההשתדלות שנדרשת עתה מאיתנו. את המאמץ הציבורי עלינו לעשות בכל כוחנו, באחדות ובאחריות. את ההכרעה נשאיר בידי שמיים.
אם נדע להציב את העיקר לפני הטפל, את השליחות הציבורית לפני השררה ואת הברור מאליו לפני החשבונאות הפוליטית, נוכל להביט לאחור ביום שאחרי הבחירות ולדעת שעשינו את המוטל עלינו.
ודווקא מתוך נקודת האמת הזו, יצמחו הניצחונות האמיתיים.
