עשיר ככורח

כשהמשגיח של 'כפר חסידים' רצה לעורר את התלמידים לתקן את המידות כבר בגיל צעיר

הרבה לקחים השאיר אחריו קרח כשצלל עם כל עדתו אל תוך האדמה הפעורה. רובם כבר נדרשו ונלעסו יפה-יפה, אבל ישנו ביטוי אחד שמרבים להשתמש בו גם בשפת היום יום – אך רק מעטים יודעים מה פשרו.

"אדם זה", אומרים לפעמים, "עשיר כקרח".

ואיך הפך קרח, האיש והאגדה, למדד העושר של יהודים לאורך כל הדורות? יש כמה מקורות מרתקים בדברי חז"ל שמספרים על עושר אגדי ובלתי נתפס. בשמות רבה נאמר: "יש עושר שעושה רע לבעליו – זה עושרו של קרח שהוא היה עשיר מכל ישראל". המיליונר היהודי הכי גדול בדורו.

ומהיכן השיג קרח את אותו עושר? גם כאן יש לנו מקורות מרתקים. בתלמוד ירושלמי מסכת סנהדרין מסופר ש"תיסברין של פרעה" – כלומר: 'אוצר של מלך מצרים' – "נגלה לו בין מגדול ובין הים". ואילו בתלמוד הבבלי (סנהדרין דף ק"י) מסופר: שלוש מטמוניות (אוצרות) הטמין יוסף במצרים: אחת נתגלה לקרח. אחת נתגלה לאנטונינוס קיסר רומי, ואחת גנוזה לצדיקים לעתיד לבוא.

וכאן יש גם פירוט של מידת העושר. שלוש מאות פְּרָדוֹת לבנות וחזקות – נדרשו כדי לשאת רק את המפתחות של האוצרות של קרח. ללא ספק מדובר בעושר מופלג, שמצדיק בהחלט את הדימוי שהשתמר במשך כל הדורות.

וכאשר נזכרים מה קרה בסופו של דבר לכל אותו עושר, הלקח מטלטל. "הוא וכל אשר לו ירדו חיים שאולה". דוגמה קלאסית לעושר ששמור לבעליו לרעתו. והכל בגלל מה? בגלל קצת קנאה. לא ייאמן.

כשאני משחזר את הלקח הזה, אני נזרק עשרות שנים לאחור, אל ספסל הלימודים שעליו ישבתי ב'כפר חסידים'. שם, באחד מוועדי המוסר המפורסמים, עלה מורי ורבי המשגיח הנודע רבי אליהו לאפיאן זצ"ל והחל לספר לנו, תלמידיו הצעירים:

מעשה שהיה, כך היה. יהודי אחד, בן תורה מופלג, זכה שעל שולחנו התאגדה גם התורה וגם הגדולה והיה גם עשיר גדול ומכובד בעיני הבריות.

אותו אדם, עם כל מעלותיו, היה לו חיסרון אחד בולט: אהבת הממון. אמנם כל משאו ומתנו היו ביושר ובאמונה ולא באונאה, אבל כדברי שלמה המלך (קהלת ה, ט) 'אוהב כסף לא ישבע כסף'. גם ידידנו לא שבע כסף, ומשהיה לו מנה רצה מאתיים ושלוש מאות וכל ימיו רדף להרבות עוד ועוד הון ועושר.

ויהי היום, אין ויהי אלא לשון צער, הגיעה שעתו להסתלק מן העולם. ואותו עשיר שוכב על מיטתו והוא חש כי הנה עומד הוא ללכת בדרך כל הארץ ואלו רגעיו האחרונים כאן בעולם. אחז אותו האיש במעשה אבותיו, קרא אפוא לבניו ואמר להם: היקבצו ושמעו.

הוא ביקש שיישאו את מיטת חוליו מחדרו אל חדר האורחים הגדול שבדירתו המפוארת. "חשוב לי שיהיה מספיק מקום, כדי שכל הבנים והנכדים יוכלו לעמוד סביבי". ניכר היה שהוא רוצה לומר דבר מה לכל צאצאיו.

הילדים המבוהלים מיהרו לעשות את רצונו. התקבצו אפוא סביב מיטתו כשתילי זיתים, ואותו יהודי נכבד היסה את כולם ויאמר אליהם: "יקיריי, רוצה אני להיפרד מכם, כי עומד אני ללכת בדרך כל הארץ ולעזוב את העולם הזה". הוא בקושי הספיק להשלים את המשפט, ומכל עבר נשמעו זעקות מחאה: "לא אבא, אתה תבריא ותחיה עוד הרבה שנים. אל תפתח פה לשטן", ועוד כהנה זעקות של עצב.

אך אותו יהודי ידע את אשר נעשה. והוא המשיך: "יודע אני היטב את מצבי. אינני משלה את עצמי. ובבקשה מכם הניחו לי ברגעיי האחרונים להנחיל לכם מוסר השכל חשוב ביותר".

הוא אזר כוח, התיישב על ראש המיטה ולחש: "אני חש עכשיו מנותק כמעט לגמרי מכל הבלי העולם הזה. איני מוצא עוד טעם במאכלים שהיו ערבים לחיכי כל השנים. גם כבוד המלכים שהיה מנת חלקי, כבר אינו מדבר אל ליבי. אני תלוש מן העולם ואין לי כעת שום משיכה לתענוג גשמי כלשהו".

המשפחה כולה עומדת ושותקת, מתפעלת מהדברים הנוקבים של האב. אלא, שהוא שוב מתחזק וממשיך לומר: "ובכל זאת – אם רק ישים מישהו 'קופיקה' קטנה (מטבע פשוט של אגורה) בתוך כף ידי, אקמוץ את ידי בשארית כוחותיי ואשים את המטבע מתחת לכר שלמראשותיי, כדי שלא יוכלו לקחתה ממני.

"שימו לב", המשיך ואמר. "אני יודע לאן אני הולך. לא חסר לי כסף וכבר אין לי מה לעשות בו. למרות זאת אשלח את ידי כדי לקבל עוד מטבע, כי מידה זו של צבירה וקמיצה מושרשת בי משחר נעוריי, ולא הקדשתי כל מאמץ לשרשה. כך התחזקה והלכה בי מידה זו, עד כדי כך שאין לי שום שליטה עליה. היא שולטת בי".

שוב השתתק האב והביט בבניו ההמומים. "קחו את הדברים אל ליבכם", אמר לבסוף, "והחלו כבר עכשיו במלחמה. כל אחד מכם יעמול וישרש את המידות הרעות שבו, כי אם לא עכשיו – אימתי".

ובעוד שאת המידות חייב אדם לתקן כבר בצעירותו, לחטוף כמה שיותר מוקדם – בכל שאר התחומים מוטב לו שימתין ויתבגר. וכך דרש הרבי החכם רבי בונים מפשיסחא זצ"ל: קרח איש אשכולות היה, וראוי להיות מנהיג. מפני מה הפסיד את הכל? מפני שלקח לעצמו, כמו שנאמר בפסוק 'וייקח קרח'. הוא לא המתין עד שתגיע שעתו ויבחרו בו למנהיג ולנשיא, אלא דחק את השעה ורצה להמליך את עצמו. וכבר אמרו חז"ל: "כל הדוחק את השעה – שעה דוחקתו".

לפיכך נאמר: "ותפתח הארץ את פיה, ותבלע אותם" – מידה כנגד מידה. הם לא חיכו בסבלנות לשעתם, אף האדמה לא המתינה לבוא שעתם, לזמן שבו ישובו אליה, אלא "וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה".

כי בניגוד למידות שחייבים להקדים ולתקנן ככל שאפשר, הרי שבכל הנוגע לכבוד, יפה לו לאדם להמתין – וסוף הכבוד לבוא.