שמעון ברייטקופף
כ"א אייר התשפ"ב
הכוח לשכוח
אחת התמיהות הגדולות שמלוות כל יהודי לאורך חייו היא איך למען השם העם הזה שרד את הכל.
לא צריך להיות היסטוריון דגול בשביל להכיר במסכת התלאות והייסורים שעברו עלינו במשך אלפי שנים.
מאז יצאנו ממצרים והיינו לעם, לא ידענו מנוחה. מלחמות, הגליות, מגפות, רדיפות, צוררים, גשם עכור עצום ורב של מכות מכל הסוגים והמינים, ולמרות הכל, נפלנו על הרגליים.
אחרי אלפי שנות גלות, אנחנו פה בארץ ישראל, הולכים וגדלים, שמחים ומאושרים.
אבל איך זה קורה? איך אנשים לא נשברו במהלך השנים? איך השדרה המרכזית של העם נותרה איתנה? לא התפרקה או התפקרה? איך אנשים הצליחו לשמור על עצמם אחרי שמשפחותיהם הוכחדו? לבנות את עצמם מאפס אחרי שהוגלו מארצם חסרי כל?
ואז מגיע אירוע מירון תשפ"ב ומשיב על כל השאלות. כמין חומר. הפלא ופלא.
הלא מי לא זוכר את הדמעות של שנה שעברה? אסון בלתי נתפס. 45 קדושים וטהורים שעלו בסערה השמיימה. קדושים ומזוככים, קורבנות עולה, קורבנות ציבור.
עוד לא יבש הדיו מהקבלות הציבוריות שעם ישראל קיבל עליו.
כמה אמירות נשמעו אז בחלל הציבורי: 'מה שהיה לא יהא עוד'. 'מהיום, ניזהר איש בכבוד רעהו, לא נדחוף, נשמור על הוראות הבטיחות'.
אסון כזה, הלא דבר הוא, רעמו קולות המשגיחים בקול סדוק בכל בתי המדרשות והכנסיות.
והנה, חלפה רק שנה, הדם עוד טרי, קולות הבכי של היתומים עדיין באוויר, יש מקומות שעדיין ניתן לראות בהם את מודעות האבל, אבל עם ישראל? הוא חזר להתקוטט ובגדול. עוד רגע ניתן סימנים בעולי מירון החדשים, אבל דבר אחד ברור: עם ישראל התמודד עם כל הצרות, כי הוא פשוט שכח אותן רגע אחרי.
התעלם מהן.
כאילו לא היו דברים מעולם.
אם אחרי כזה אסון, אנשים מנגבים את החליפה באדישות משרידי הקדושים ומדמעות היתומים וממשיכים לריב, אות ומופת הוא כי יש לא מעט אנשים בעם ישראל ששום דבר לא מותיר בהם חותם. כל אסון או טרגדיה הוא בסך הכל חומר בערה למריבה או ההפגנה הבאה.
היה ונגמר. ממשיכים הלאה. וביתר שאת.
הבטחות קטנות
קל ללגלג לזיפני הכרטיסים וכורזי כרזות הגיוועלד נגד הפרויקטור של מירון שרוצה להעביר אותנו על דתנו, הרבה יותר קשה לחשוב על עצמנו.
השבוע, דפדפתי קצת בעיתוני שנה שעברה.
נזכרתי באווירת הימים הקודרים ההם. לא היה יהודי אחד שעולמו לא חרב עליו. התחושה הייתה נוראה. בכל מקום, יהודים קיבלו עליהם קבלות, הבטיחו להשתנות, נשבעו שהאקלים הציבורי לא יראה כמו שנראה עד אז, שדם הקדושים לא נשפך לשווא.
אני יכול לכתוב על עצמי, מה נשאר מכל זה אחרי פחות משנה? כמעט כלום.
אפשר לכתוב הרבה תירוצים: 'החיים יותר חזקים מהכל', 'הצרות החדשות משכיחות את הישנות' ועוד כהנה סיסמאות שהצד השווה שבהן הוא עצלנות וחוסר רצון לעמוד בהתחייבויות שלנו כלפי עצמנו.
מוסר ההשכל המרכזי שלי בעקבות ההתאיידות הכמעט מוחלטת של הקבלות הגדולות היא אחת: אי אפשר להתחייב לשנות את החיים. זה משהו שיכול להחזיק יום, שבוע או חודש. אבל זה מתמסמס. אם יש לך רגע של התעלות, של רצון להתקרב, קבל עליך משהו קטן. כמעט לא מורגש. עוד פרק תהילים ביום, קבלת שבת חמש דקות מוקדם, לא לדבר עם תפילין, לימוד הלכה יומית. משהו קטן, שלא משנה לך את היום, אבל אתה מחזיק בו בכל מחיר, בכל מצב שאתה נמצא.
אם בכל התעוררות תתפוס משהו אחד קטנטן, פתאום תגלה שסדר היום שלך משתנה מאליו.
מי ייתן והיה.
הקנאי
הבטחנו שניתן בהם סימנים. וכך נעשה.
נתחיל בקנאי.
הלו"ז שלו עמוס. המירון הזה מגיע לו בתקופת לחץ בעבודה. יש לו את הרכבת הקלה על הראש בבוקר, את הקברים בגילה אחרי צהריים, והוא שומע שבבית שמש גם צריך לתת עוד מעט עבודה.
אבל עצלן הוא לא.
ולמרות העומס, ר' שימע'ן אצלו זה לפני הכל.
בשנה שעברה, הוא איבד שני שכנים באסון הנורא.
יש לו לב יהודי חם. הוא גם תרם מכיסו להחזקת המשפחה, וגם התנדב לעמוד שלושה שבועות בכניסה למקווה לאסוף להם כסף. יהודי טוב. באמת כואב לו שהשכנים שלו נרצחו על ידי הציונים. כל השטויות האלה על דוחק שהיה שם, והשמועות כאילו זה אשמת העסקנים, זו ההצלחה המזוקקת של הציונים ועוזריהם ששוטפים את המוח לאנשים.
זה ממש הרצחת וגם ירשת. ברור לכולם שאם הם לא היו מתערבים שם, לא בונים את החניונים הארורים של האוטובוסים ולא שמים קצת פיקוח בכניסה – היה הרבה יותר טוב.
והשנה? הם לא למדו כלום מהאסון. במקום לתת את כל הניהול לשישא ופריימן הם ממשיכים עם השטויות שלהם. מביאים מפיקים ופרויקטור ועוד כל מיני שטוסים. הכתובת על הקיר. כל הדברים האלה יביאו לאסון נורא. אבל הם, מה אכפת להם. אם אין יראת אלוקים במקום הזה – והרגוני. זה מה שקורה פה.
אז מה מוטל עלינו?
פשוט מאוד. להילחם בהם בכל הכוח. נזייף אישורים. נבוא מההרים, נעשה הכל בשביל לחרב את הסדר המסוכן הזה. כבר למדנו שאם אנחנו לא מנהלים את זה – הכל קורס.
זה לא יקרה שוב. השנה לא ניתן לסדר הארור להרוג לנו את הילדים.
יחי הכאוס. גיוועלד.
המקומבן
איי אייי אייי, איפה הימים, הוא נאנח מכל הלב.
פעם החיים היו פה פשוטים.
היה מספיק משלוח מנות אחד לעסקן הזה, וצ'פחה לעסקן השני, והיית עולה כמו מלך. מה זה מלך? אתם כבר לא מכירים, אבל היה ידוע שכל סגל א' של המגזר החרדי עולה ב'דרך בורמה'. מי שהיה מצליח להשחיל את המכונית שלו בעלייה הצרה והצפופה, היה יודע שהוא נקלט באלפיון העליון של החברה.
את האמת, הוא לוחש, היו פעמים שלא הייתי יוצא מהאוטו. רק יושב ומסתכל על כל החבר'ה שהיו עוברים בין המכוניות לראות מי הם בני המזל שעלו דרך בורמה עד בני עקיבא.
אבל היום?
מה אני אגיד לך, מפסח אין לי חיים. אני לא מזלזל באסון, אבל אי אפשר לדאוג רק למתים. חייבים לדאוג גם קצת לחיים. הם הגזימו לגמרי. השר הזה גם כן מזרוחניק שלא ראינו. אין עם מי לדבר. מה לא הצענו לו. הוא שומע את הכל ברצינות תהומית, ושולח את המזכיר שלו להגיד שלא זזים מההנחיות. ביטול תורה למהדרין לדבר איתו.
יש לי חבר שהעביר את הכתובת למירון, אבל אז הרשע-מרושע הזה הודיע שגם תושבי מירון לא יכולים לצאת החוצה בל"ג בעומר.
אמרתי ניקח מסוק ואמבולנס של 'הצלה' עד לקבר, אבל גם את המסוקים חסמו.
אני לא דואג על עצמי, אני אסתדר בסוף, אבל הציבור מה יהיה איתו.
מה יהיה עם הציבור? פשוט רשעות.
המתפלל
מאז שהוא זוכר את עצמו, בל"ג בעומר הוא אצל ר' שימע'ן. בתור בחור היה עולה להסעה של הופמן, נוסע כמה שעות, בוכה כמו ילד וחוזר כמו חדש.
כבר חמישים שנה הוא נוסע. תמיד בתחבורה ציבורית. לא מבקש כלום מאף אחד. מביא שתייה מהבית. לא נדחף בשום הכנסת אורחים. מגיע לפרוק את ליבו, ותמיד רואה ישועות.
את האסון בשנה שעברה הוא פספס בשעה. הוא יצא ב-11 בלילה והיה כבר בדרך הביתה כששמועות האיוב החלו להגיע.
אין לו מחשב ואין לו סמארטפון. הוא לא שייך לשום חסידות מאוגדת, והוא לא הבין בדיוק איך הוא יכול להשיג את הכרטיס הזה עם הברקוד והשעות המדויקות. כאילו לר' שימע'ן אפשר לתכנן שעה שמגיעים.
אבל הוא שלח את הבן שלו לברר. לבן שלו יש גיס עם מחשב. אבל הגיס לא ענה, ועד שתפסו אותו כבר נגמרו הכרטיסים.
הוא עצוב מאוד. פעם ראשונה שהוא לא ייסע למירון. הוא לא מתכונן להתחכם, אין לו קשרים להפעיל, והוא לא מתכוון לעבור על החוק.
אבל הוא עצוב. מאוד.
השנה הוא ייסע לשמעון הצדיק בירושלים, ויבקש את הגאולה השלמה במהרה בימינו.
ונאמר אמן.
