בין עזה לרפיח

  מה שרואים משם: מהמצפור על עזה מימין וכפר עזה משמאל, ליד מקום ההתפרעויות שבו נורה בראל שמואלי, רואים את עוצמת הדרישה החמאסית לכסף הקטארי >>  מי יפקח על הכסף: מצרים לא טובה לחמאס, שמצידו 'שכח' לשחרר אות חיים משני השבויים שעודם בחיים לכאורה >> מפגש פסגה: הפגישה עם ביידן באה על רקע 'ממשלת משמרות המהפכה' שעלתה לשלטון באיראן >> המתווך בעסקת שליט מדבר, וגם: תגובה היוצאת מן הלב

1. דמי חסות

צהרי יום שני השבוע, מעבר קרני, גבול רצועת עזה. קבוצת לוחמים מתגודדת במקום, מנהלת שיחה ערנית. ברקע נשמע ירי. צרורות. שקט. ושוב צרורות. אחד החיילים מבקש להרגיע: זה מטווח של צה"ל, הוא מסביר.

מתפתחת שיחה. הוא אחד ממפקדי השטח. ביום שישי תפס עם חייליו קו מבצעי על גדר המערכת. יחידת הצלפים מפלוגת המסתערבים של מג"ב התמקמה מאחורי החומה המבוטנת. בשלב מסוים זוהו כמה מפרי סדר, מנסים לפרוץ את הגדר. החיילים פתחו את חרכי הכוונות, נערכו לירי. אחד המחבלים הצליח להתקרב מתחת לאחד מהם. שלושה חיילים עמדו שם, בהם הלוחם בראל חדריה שמואלי. ברגע של אסקלציה החרך נפתח. המחבל שלף אקדח, תקע אותו בחרך וירה לתוכו. שמואלי נפצע אנושות. נעשו כמה טעויות באירוע הזה, מסכם אותו מפקד.

אתמול אחר הצהריים, צה"ל אמור היה לפרסם את ממצאי התחקיר. שתי שאלות נבדקו: האחת, אם לא היה צריך להסיג את הכוחות לאחור, עד שיופעלו אמצעים לפיזור הפגנות שירחיקו את המתפרעים, ושאלה נוספת, אם נוהל הפתיחה באש לא היה מחמיר מדי. שתי נקודות מוצא ברורות למפקדים כבר בשלב הזה: חרכי הירי ייפתחו גם בעתיד; ירי לעבר המון ילדים שמשמשים חומה אנושית לטרוריסטים לא בא בחשבון.

הוא לוקח אותי למצפור אסף סיבוני, הסמוך ליישוב ניר עם. קולות הירי מתחזקים. משמאלנו מחנה האימונים, לימיננו, בראש הגבעה, המצפור שצופה על עזה. אני מתבקש לחנות בצד ולעלות ברגל. יש סכנה שמישהו בצד השני יבחין ברכב ויחליט לפתוח באש. הדרך – דרך עפר, מאובקת. "ההנחיה הזאת", אומר החייל, "כוללת גם רכבים ממוגנים של הצבא. אנחנו לא לוקחים סיכונים".

ממולנו עזה, עוד קצת שמאלה כפר עזה. עשן סמיך נישא אל על. כבאיות שועטות למקום, נאבקות באש המתפרצת מבלוני התבערה. הפלסטינים מאיימים לקיים צעדת מחאה ביום רביעי, כלומר אתמול. בדרכי למטה, אני נזכר בתדרוך הטלפוני שקיים איתנו שר הביטחון יומיים אחרי סיומו של מבצע 'שומר החומות'. מה שהיה לא יהיה, הבטיח גנץ. מעתה ואילך, הכסף הקטארי יועבר תחת עינו הפקוחה של מנגנון בין-לאומי. הוא דיבר על האו"ם, הזכיר את ארצות הברית, גם את טורקיה ומצרים.

בשבוע שעבר קטאר העבירה את הכסף. הוא טרם הגיע ליעדו. ממשלת ישראל עומדת על כך שיועבר בתנאים שסוכמו. המתווכת, מצרים, מגבה את ישראל. מילה זאת מילה, אומרים לעזתים השליחים מקהיר. חמאס זוכר את הסיכום ומתכחש. הוא רוצה לשלוט בכסף. כדי להשיג את מטרתו, נוקטים אנשיו את השיטה הקבועה: הפגנות. בלונים. ירי. בתגובה, הנשיא א סיסי הורה לסגור את מעבר רפיח.

בירושלים מבטיחים לא למצמץ. אם המוטבים אותם מוטבים, כלומר יעדים אזרחיים, הומניטריים, למה חמאס מתעקש לקבל לידיו את הכסף? התשובה ברורה.

האינדיקציות מלמדות, שהמענק הקטארי במתכונתו משיג מטרה הפוכה: הוא מזמין הסלמה, לא דוחק אותה. בשבוע שעבר ביקר בארץ שר המודיעין המצרי עבאס כאמל. לפגישה עם ראש הממשלה הביא איתו שני דברים חשובים: הזמנה מהנשיא א-סיסי והסכמה לסגירת מעבר רפיח. הנימוק הרשמי מדבר על הברחות אמל"ח; הסיבה הנכונה היא הפעלת לחץ על חמאס כדי שיאמר 'רוצה אני'. "הפכנו למדינה שמשלמת פרוטקשן תמורת ביטחון לאזרחים", אמר לי השבוע גורם בכיר, "אסור שמדינה ריבונית תסכים לכך".

התובנה הזאת לא נולדה כעת. ההתמכרות לכסף הקל השיגה שקט לטווח הקצר ונזק לטווח הארוך. חמאס הפך לנרקומן מזומנים. הוא זיהה את חוסר המוטיבציה לטפל טיפול עומק בבעיה העזתית וניצל אותה עד תום. כמו במקרים אחרים, הרזרבות, אם בכסף ואם בזמן, שירתו את הצדדים לפרק זמן מוגבל. עכשיו הן אזלו.

2. מה שהיה, הוא שיהיה

מה הלאה? המבחן היה ונותר מנגנון הפיקוח. הדרישה הזאת לא חדשה לחמאס. היא הפציעה עוד במוצאי 'צוק איתן'. העזתים משוכנעים שכמו שהישראלים התקפלו אז, כך גם יקרה הפעם. עובדתית, הצדק איתם. הנה דיווח שלי מראשית חורף תשע"ד, ימים ספורים אחרי שהאש בין הצדים שככה: "…ראש המל"ל יוסי כהן ויועצו המדיני של נתניהו עו"ד מולכו, נועדו השבוע בקהיר עם בכירים בממשל המצרי. ההצעה הישראלית מדברת על הקמת מנגנון פיקוח משותף, בחסות ארה"ב, שדרכו יועברו כספי הסיוע לעזה. התרומות נועדו לשיקום ההרס ולמשפחות נזקקות. המצרים נתנו את הסכמתם. גם הם מבינים שאסור שהכסף יועבר ישירות לארגון העזתי". סוף ציטוט.

כואב לומר זאת, אבל ישראל הפכה לבת ערובה של חמאס. היא תלויה במידת שביעות רצונו. הוא לא הורתע ולא הוכה קשות, הכסף יענה את הכל.

בכירים ישראלים סבורים שפג תוקפה של אסטרטגיית ההכלה. אם אין מקל, הם אומרים, הגזר לעולם לא יספיק. תמיד אפשר לבקש עוד, בתדירות גבוהה יותר, ולקבל. מה האלטרנטיבה, הם שואלים, סבב אווירי נוסף שיסתיים עם הסכם להגדלת המענקים, הבטחות על הנייר של חמאס וטפטופים שיביאו סבב נוסף?!

הפתרון האמיתי ברור לכולם: כניסה קרקעית ופירוז הרצועה. הפיתוי של בנט לפעולה אקטיבית, יזומה, גדול משנדמה. מדגדג לו באצבעות להוכיח שהקייטנה הסתיימה, הגדיר לי את זה השבוע אחד השרים. זה לא יקרה. רע"מ לא תוכל לשרוד דקה אחת עם מבצע צבאי, והבית הלבן, עם צרותיו באפגניסטן, יעמוד על רגליו האחוריות כדי לבלום מהלך כזה.

להבנתי, מצרים עמלה בימים אלו על נוסחת הרגעה חדשה: נוסף על חמש מאות מיליון דולר שתיתן מקופתה, היא מוכנה להיות מנגנון הפיקוח על העברת הכסף. בתמורה, היא תגבה דמי תקורה, והכי חשוב: תדאג לפרנסה עבור אלפי קבלנים ויזמים, אזרחי מצרים, שיעבדו בשיקום הרצועה; בהקמת אזורי תעשיה ומרכזי תעסוקה חדשים.

בישראל הביעו הסכמה עקרונית. חמאס עדיין מסרב. מצרים כגורם מפקח, גרועה הרבה יותר מגורמים בין-לאומיים אחרים. למצרים יש יכולת לאכוף את הפיקוח על הכסף גם בתוך הרצועה; לאחרים אין. ההצעה המעודכנת כוללת גם את הקמתו מחדש של אזור התעשייה בארז. אחרי ההתנתקות הוא נסגר, ופרנסתם של אלפי פועלים נגדעה.

חמאס לא מעוניין להכניס את מצרים לטריטוריה שלו. השיקול היחיד שקורץ לו, הוא נוכחותם המאסיבית של גורמי חוץ, בעיקר מצריים, שיעבדו בתוך הרצועה. הם ישמשו פוליסת ביטוח מפעילות ישראלית במרחב האווירי.

עניין נוסף שעומד על הפרק הוא השבויים והנעדרים. נקודת ההנחה במערכת הביטחון שמתוך ארבעה, שניים בחיים. ייתכן. כולנו תפילות שאכן כך הם פני הדברים. מנגד, קצת מוזר שעד לרגע זה חמאס לא שחרר מהם אות חיים. גורמי תיווך שפנו לארגון הטרור בבקשה לקבל פיסת חיים מהחטופים – סורבו. "זה מאוד לא אופייני לחמאס", אמר לי השבוע אחד מהם. "אם היה להם משהו הם כבר היו משחררים. לפחות על מנגיסטו. הפרופיל התקשורתי שלו גבוה יחסית, וקלטת שמע או וידאו הייתה מגבירה את הלחץ בישראל. לכן אני בספק אם הם בחיים".

3. גרסת כיסוי

היום, חמישי, ייפגשו לראשונה הנשיא ביידן ורה"מ בנט. "זאת פגישה סופר חשובה", אומר לי השבוע גורם מדיני. "בתוך העיסוק האינטנסיבי של האמריקנים באפגניסטן, הם עדיין שמים את הביקור הזה בעדיפות מאוד גבוהה".

שני הצדדים מגיעים לפגישה הזאת עם הרבה רצון טוב. צוותי העבודה שעמלו על הכנת הביקור, השקיעו מאמץ לייצר את הכימיה האופטימלית לביקור. זה בא לידי ביטוי בתיאום פרטני על הנושאים שיועלו, בהחלפת עמדות ובסיכומים מקדימים. היה מישהו שדיבר לאחרונה על מדיניות 'אין הפתעות', אז הנה הוכחה שצדק (זה נאמר בהומור כמובן, לא לכך התכוון המשורר).

הנושא המרכזי הוא איראן. "סדר היום נותר כשהיה", אומר הגורם, "אבל המסר החדש מישראל הוא חיבור עם שני הצדדים של הפוליטיקה האמריקנית מתוך הידברות והקשבה.

"מטרת הפגישה היא לחזק את הקשר הבלתי אמצעי. זו מטרה פשוטה להשגה. שניהם, בנט וביידן, אנשים מאוד חמים, ומדברים בשפה דומה. הנשיא וצוותו יוצאים מגדרם ותמיד מבהירים כמה ישראל חשובה להם. מצד ראש הממשלה יהיה הרבה מאוד רצון טוב".

ויש גם הפתעות: "כשהתחלנו לתכנן את הביקור", הוא אומר, "החזרה להסכם הייתה נראית כדבר סגור, נקודה. מאז קרו דברים, עבר זמן, התחלף נשיא באיראן וזה כבר לא ברור. מבחינתנו, כפי שאנחנו רואים את הדברים, יכול להיות שלא תהיה חזרה להסכם, ויכול להיות שבכל זאת ברגע האחרון, בגלל הלחץ של האיראנים, תהיה חזרה.

"מבחינת התפיסה של רה"מ הוא לא רץ באופן אוטומטי בדומה להצהרות שנשמעו עשרות שנים. מאז כניסתו לתפקיד הוא עשה תהליך ממושך מאוד של העמקה ולמידה של הנושא האיראני, מכל זווית. ברמה הפשוטה – אין ערך אמיתי לחזרה להסכם, מפני שהוא עונה על פחות רכיבים ממה שענה ב-2015. קצב ההעשרה האיראני מתקדם, וזה אחד הדברים שצריך להתמודד איתם כירושה.

"הירושה שקיבלנו קשה מאוד – אחרי כל הרטוריקה וההצהרות, בשלהי 2021 איראן נמצאת בשלב המתקדם ביותר שלה לתוכנית הגרעין, לפחות מבחינת העשרה. צריך לראות איך אנחנו מתכווננים להתמודד עם האתגר הזה.

"לדעתו של ראש הממשלה, החזרה להסכם, גם אם היא תסתום חצי חור בעניין ההעשרה, היא תהיה טעות, כי הסרת הסנקציות תמלא אותם בדיוק במשאבים שחסרים שלהם, כפי שעשו אחרי 2015.

"התפיסה שלו אומרת מצד אחד שהמשטר האיראני נמצא בנקודה הקיצונית ביותר שלו מאז 1979. הבחירה בראיסי מאותתת על כיוון מאוד מסוים. זאת 'ממשלת משמרות המהפכה' לכל דבר ועניין. הניתוק בין העם האיראני למשטר מאוד בולט. קצב ההעשרה הוא מסחרר ומדאיג, וגם האגרסיביות האזורית. זו מגמה מדאיגה. האגרסיה האזורית של איראן היא בכל מקום – בים, באוויר וביבשה".

4. עשור לשחרור

בעוד כמה שבועות יצוין עשור לשחרור גלעד שליט. פניתי אליו השבוע וביקשתי לראיין אותו על התקופה שעבר בשבי ועל הימים הראשונים אחרי שובו הביתה. הוא סיפר לי שלאחרונה, בשעה טובה ובמזל טוב התחתן, ובשלב זה בחייו הוא מעדיף להישאר רחוק מאור הזרקורים. כיבדתי את בקשתו ופניתי למתווך, גרשון בסקין.

בעבר היה יועצם של ראשי הממשלה רבין וברק לשיחות השלום, ובמהלך השנים תיווך בלא מעט תיאומים ביטחוניים בין חמאס לישראל. כיום הוא עומד בראש מכון 'איפקרי' למחקר ומידע.

במשך חמש שנים ניסו ללא הצלחה, שורה ארוכה של דיפלומטים ואנשי מודיעין ממצרים, גרמניה, צרפת, טורקיה ומדינות אחרות, להביא לעסקה בין ישראל לחמאס. פריצת הדרך במגעים הגיעה רק בחודש תמוז תשע"א, באמצעות ערוץ שיחות חשאי שיזם בין הצדדים.

בחדרו עדיין תלוי המכתב ששיגר לו בזמנו רה"מ נתניהו: "גרשון היקר", נכתב שם, "אני מבקש לשוב ולהודות לך על שנרתמת וסייעת לצוות המשא ומתן לשחרור החייל גלעד שליט. מעטים בלבד מכירים את פועלך ותרומתך לקידום העסקה. בשם ממשלת ישראל ובשמי אני מודה לך על הזמן והמאמצים שהקדשת לנושא חשוב זה. אני מאחל לך הצלחה בהמשך דרכך.

"בברכה, בנימין נתניהו".

הוא סיפר לי על חודשים ארוכים של שיחות עקרות, תקוות ואכזבות. רגע שבו נראה היה שנסללה הדרך והגיעה השעה, ואז נסיגה לאחור ונתק מתמשך. השינוי החל כשדוד מידן, בכיר במוסד, מונה מטעם ראש הממשלה לאחראי על תיק גלעד שליט.

"כשהוא נכנס לתפקיד מתאם שבויים ונעדרים", אומר בסקין, "השתכנעתי שמדובר באדם רציני שרוצה לגמור עניין. שלחתי מסר לאחמד ג'עברי (רמטכ"ל חמאס. י"י), באמצעות ד"ר ראזי חמד, מכר משותף ובכיר בדרג המדיני של הארגון. כתבתי לו שלדעתי יש תזוזה בצד הישראלי ואפשר להניע מהלך. בתגובה השיב לי שגם הוא רוצה לגמור את הבעיה הזאת ושנמשיך להיות בקשר".

ההחלטה של מידן לתת צ'אנס לערוץ הבלתי פורמלי, נבעה למעשה מהיעדר מתווך רשמי לשיחות. זה קרה זמן קצר אחרי שהמתווך הגרמני, גרהארד קונראד, נטש את האזור, על רקע האשמות מצד אחמד ג'עברי כי הוא נוטה לצד הישראלי. המצרים, שתיווכו בעבר, המשיכו אמנם לעקוב מקרוב אחר האירועים, אך היו עסוקים, ראשם ורובם, בגעש המהפכה במצרים. כשמידן ביקש אור ירוק מנתניהו, היה לראש הממשלה תנאי אחד: "שהערוץ יישאר חשאי".

"המעניין הוא", אומר גרשון בסקין, "שכשהתחלתי להעביר מסרים, התשובות מג'עברי הגיעו בתוך שעה. אז הבנתי שהוא באמת חותר לעסקה".

כאמור, ההבקעה המשמעותית הגיעה בתמוז תשע"א. ראזי חמד העביר לבסקין מכתב עקרונות שכלל גם את שמות האסירים שחמאס ביקש לשחרר. בעוד שהמתווך הגרמני העביר הצעה עם 150 סעיפים, ההסכם הסופי כלל בסך הכל חמישה עמודים. "זה בגלל אופן ניהול המשא ומתן שהיה כמעט ישיר", משוכנע המתווך המחתרתי.

בסקין העביר את המסמך למידן, ולאחר כמה ימים קיבל תשובה בנוסח הבא: "הריני לאשר קבלת נייר הצעה להשלמת העסקה באופן סופי מתאריך 14 ביולי 2011. בהינתן אישור רשמי כתוב שהנייר אכן מהווה הצעה לסגירה אשר מאושרת בידי מקור הסמכות העליון לנושא (בחמאס. י"י), נוכל להתחיל במשא ומתן המיידי בסוגיות הרלוונטיות. בשלב ראשון יתנהלו השיחות בערוץ אשר בינך (גרשון בסקין. י"י) לבין ראזי חמד, באמצעי התקשורת הנוכחיים או באמצעות ועידת וידיאו. כמובן יש להמשיך להקפיד על דיווחים כתובים לשם הדיוק ובעיקר על מידור וחשאיות מרביים.

"בברכה, דוד מידן, הממונה מטעם ראש הממשלה לנושא".

זה בעצם היה כתב המינוי של בסקין לנהל את המגעים מטעם ממשלת ישראל. במקביל, בירושלים דרשו לקבל מכתב דומה מג'עברי, שמסמיך את ראזי חמד לנהל את המגעים ומאשר את נייר העקרונות שהגיש כבסיס למו"מ. הנייר החתום מעולם לא הגיע; ג'עברי סירב לחתום עליו.

למרות זאת, התהליך שהותנע לא נעצר. בין היתר, בגלל חוות דעת שהעביר שירות הביטחון הכללי ולפיו חמאס רציני בכוונתו להשלים את העסקה, ועל פי כל הסימנים הוא מתכוון לעמוד בהסכמות שיינתנו בערוץ החשאי.

בעוד שני הצדדים, חמאס וישראל, מסכמים פרטים ומחליפים טיוטות, עמדו השיחות לעלות על שרטון. זה קרה בתאריך י"ח באב תשע"א. שמונה מחבלים מסיני שחדרו לישראל, ביצעו פיגוע משולב בסמוך לגבול ישראל-מצרים. שבעה ישראלים נרצחו ושלושים נפצעו. עוד באותו ערב, כלי טיס של חיל האוויר ביצע חיסול ממוקד בכמאל ניירב, ראש ועדת ההתנגדות העממית, אחד משלושת הארגונים שהיו שותפים לחטיפת גלעד שליט. בעקבות החיסול החלו אנשי ועדת ההתנגדות לשגר מטחי רקטות לישראל.

בסקין זוכר היטב את המתח ומפלס הלחץ באותם ימים. "בחמאס טענו שלאותו כמאל ניירב אין שום קשר לאירוע ושהפיגוע לא יצא כלל מעזה. אני וראזי חמאד התחלנו לגלגל כל מיני ניסיונות והגענו להסכמה על הפסקת אש בתשע בערב, אבל שני הצדדים לא היו מוכנים להודיע באופן רשמי שהם מקבלים אותה. בשעה תשע וחמש דקות בערב, הג'יהאד האסלמי ירה עוד ארבע רקטות גראד לעבר אופקים. ראזי ישב בדיוק עם ג'עברי ואמר שהוא, ג'עברי, מוכן לשלוח אנשים לגבול כדי לעצור את הירי, בתנאי שיבטיחו לו שלא יפגעו באנשים שלו. העברתי את הבקשה לדוד מידן והוא העביר אותה לרמטכ"ל בני גנץ. בתוך חצי שעה הגיע האישור. הייתה תחושה שאנחנו רגע לפני חתימה וכל הצדדים רוצים לסיים".

בכ' בתשרי ה'תשע"ב, ה' דחוה"מ סוכות, שוחרר גלעד שליט. תמורתו שוחררו 1,000 מחבלים. מחציתם רוצחים כבדים, עם דם על הידיים, שישראל לא חלמה לשחרר. כל הסייגים וכל הסיסמאות שנקבעו כמסמרות לאורך השנים, ובראש ובראשונה התנגדות נחרצת לשחרור מחבלים עם דם על הידיים, קרסו ביום אחד.

כל המציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא. איש מאיתנו אינו מבכה חלילה את שחרורו של חייל ישראלי מידי שוביו. אבל כשבוחנים את התנהלות המעצמה החזקה במזרח התיכון מול ארגון טרור קטן ממדים, מקבלים תמונת מצב עגומה: בכל העימותים בין הצדדים, ישראל נאלצה לשלם כדי להשיג את יעדיה. גם בשחרור שליט וגם בהפסקת הירי. בעסקת שליט היא שילמה במאות רוצחים, ואילו בבלימת שיגורי הטילים היא עדיין משלמת כופר כדי להשיג שקט לתושבי הדרום. זאת האמת הכואבת. יגידו לכם מה שיגידו, חמאס לא מורתע. שחרור שליט וההפוגות בין הסבבים הם תוצר של פרוטקשן מתמשך.

גם אם תושג הסדרה, המציאות לא תשתנה. טועה מי שמשלה את עצמו שישראל לא תידרש מתישהו לפעולת עומק ברצועה. עזה היא בית כלא, וישראל היא הסוהר עם המפתחות. היא איננה יכולה לזרוק את המפתחות ולשכוח את מה שקורה שם.

5. דברים היוצאים מהלב

בשבוע שעבר עסקנו במשבר המחריף עם ממשלת פולין, על רקע אישור החוק שמגביל תביעות רכוש מצד ניצולי שואה. בירושלים רואים בצעד הזה הכחשת שואה, ומבטיחים להגיב בהתאם. כפי שכתבתי, בין היתר נשקלת האפשרות לסגת מההצהרה המשותפת שנשאו לפני שלוש שנים, מנהיגי המדינות, ובמסגרתה ישראל פטרה את פולין מאחריות לפשעי השואה.

בעקבות הנכתב, אחד הקוראים, אברהם שמו, שיגר אלי תגובה בנושא. מפני חשיבותה אני משתף אתכם בתוכנה, עם שינויי עריכה קלים.

וכך כותב לי אברהם: "אני נכד לסבא וסבתא שמרבית משפחתם נספו בשואה האיומה על אדמת פולין. סבי, ר' יוסף דז'יאלובסקי ז"ל, נפטר לפני כשנתיים, סבתי, גב' דינה דז'יאלובסקי ע"ה (לבית דרדיק), נפטרה השנה בחג הפסח. הם זכו ב"ה לאריכות ימים ונחת מיוצאי חלציהם.

"סבי נולד בלודז' למשפחה אמידה שהיו בבעלותה מפעל וכן בניין מגורים. הוא זכר היטב איפה התגוררו. מהמשפחה כולה שרדו, בדרך לא דרך, סבא ואחיו היחיד ר' משה. סבא ניצל מהשואה בל"ג בעומר תש"ה במחנה בוכנוולד כשהוא שוקל כ- 35 ק"ג בלבד.

"אני כותב לך מייל קצר זה בעקבות הטור האחרון שלך בו התייחסת לחוק הפולני החדש. תחושתי היא, כי מנסים לשכתב את ההיסטוריה הלא ארוכה והספוגה בדם בני עמי. כנראה, בהינתן שמרבית ניצולי השואה הלכו לבית עולמם, קל יותר לשכתב את מה שאירע 'שם'.

"לכן היה חשוב לי לצטט את סבי ז"ל, כעדות ראשונה. הוא היה אדם מהימן מאוד. לא הכביר במילים. איש שקול ומאופק. מיד עם תום השואה ניסה אחיו ר' משה ז"ל לשוב לבית המשפחה בלודז' על מנת לנסות ולגשש מה בדבר הבית שהיה בבעלותם. כשהגיע לשם, גורש באיומי רצח. רק בנס לא שילם על כך בחייו.

"כאמור, חשוב לי להעביר את המסר החד והברור של סבי שנחתם בדם. הוא ציווה עלינו שלא לחזור לאדמת פולין בשום אופן שבעולם; לא לתביעות רכוש ולא לביקורי שורשים. תמיד כשהנושא עלה,  ציין בפנינו כי הפולנים היו גרועים יותר מהנאצים. זאת החוויה שהוא חווה על בשרו.

"כשאני שומע את הרוח מאחורי החוק הפולני – רוח המנסה להקהות את גודל הזוועה לה היו שותפים פולנים מאושרים – חשוב לי להדהד את המסר הזה מכלי ראשון, כי זאת הייתה צוואתו של סבי: הוא לא ביקש נקמה, רק לזכור ולא לשכוח.

"אינני מגיב לכתבות בעיתונים ובתקשורת, אך מקרה זה נוגע לנו הנכדים בעצב רגיש מאוד.

"בכבוד רב, אברהם…" (השם המלא שמור במערכת).