אפליית החינוך הפרטי חייבת להיפסק

משרד החינוך אינו יכול להפלות הורים שבוחרים לחנך את ילדיהם בדרכים אחרות

מאז נחקק חוק החינוך הממלכתי בשנת 1953, שהגדיר לראשונה את מטרות החינוך הממלכתי, הוא שונה מספר פעמים ובעיקר הורחב, אך היעדים המרכזיים העוסקים בבניית ההון האנושי הלאומי ועיצוב הלמידה ודמותה של החברה – השתמרו.

אלא שהמדינה מכירה רק במסלול אחד להגשמתו של יעד-החינוך, וכך קיבעה מערכת החינוך הישראלית את עצמה ונצמדה לתכנים ולשיטות הוראה קשיחות, שאינן בהכרח מתאימות לכל ילד ובוודאי שאינן מתאימות לכלל תפיסות העולם של כלל המגזרים בחברה הישראלית.

מי שמסרב ללכת בתלם נדרש למסע בירוקרטי מפרך ומוטלות עליו מגבלות רגולטוריות ועלויות מכבידות. ארגון המבקש לחנך בדרך שונה – גם כאשר דרך זו מגשימה את המטרות המוגדרות בחוק – נאלץ לשאת בהוצאות התשתית במלואן ובכ-30% מעלויות ההוראה, להוציא את המוסדות הכלולים בחוק נהרי.

שלא כמו בבתי ספר רשמיים, במסגרות לימוד המוגדרות 'מוכר שאינו רשמי', ההורים או העמותות יידרשו לשאת בהוצאות במקום המדינה. במצב כזה, הילדים מקבלים פחות; פחות מקום בכיתה, פחות צוותי הוראה, פחות פעילויות העשרה ועוד.

לפני כארבע שנים הגיש ארגון ההורים בירושלים, אשר עמדתי בראשותו באותה עת, תביעה כנגד הממשלה ועיריית ירושלים על היעדר כ-4,000 כיתות לימוד, בעיקר בחינוך החרדי ובמזרח ירושלים.

היעדר כיתות משמעותו נערים ברחובות או תלמידים הדחוסים במבנה לא תקני המשפיע לרעה על יכולות ההוראה ומעלה את מספר התלמידים הנושרים מהלימודים. זאת בנוסף לסכנה הפיזית הנשקפת לשלומם של התלמידים – סכנה מוחשית שהמדינה מתעלמת ממנה.

כך, למשל, את שנת הלימודים הנוכחית פתחו מאות ילדות כיתה א' בבית ספר בשכונת רמות בירושלים, בשבע כיתות קטנטנות שמספר כל אחת עולה בהרבה על זה שקבעה החלטת הממשלה בנושא, המגבילה את המספר ל-32. הילדות עוברות דרך מסדרון ברוחב מטר וחצי שרחוק מלענות על הצרכים הבטיחותיים – ולא דיברנו על הקורונה. זוהי תמונה עגומה שלמרבה הצער חוזרת על עצמה בגרסאות שונות במוסדות חינוך חרדיים רבים.

עיריית ירושלים, שנתבעה בתיק זה, הצטרפה לעמדת ארגון ההורים (אשר תבע אותה), ואף תיקפה את הנתונים שהציג ארגון ההורים בבית המשפט.

משרד החינוך, לעומת זאת, ביקש לדחות את התביעה ולבצע הבחנה בין החינוך המוכר והרשמי, לחינוך המוכר שאינו רשמי (מוכש"ר), ובין החינוך הכללי בירושלים לחינוך במזרח ירושלים. זאת הבחנה מקוממת ומפלה. לכל ילד יש זכות שווה לחינוך, לכל הפחות, בסטנדרטים המינימליים שקבעה המדינה.

בית המשפט העליון הורה לממשלה ולעירייה להקים צוות מיוחד לסגירת הפערים. עבודה הצוות נמשכה קרוב ל-3 שנים והובילה לשינוי הקריטריונים לתקצוב ולבניית למעלה כ-1,200 כיתות חדשות. כשליש מהמחסור.

המשפט ממשיך להתנהל, ובינתיים הוציא בית המשפט הגבוה לצדק צו על תנאי המורה למדינה להסביר מדוע לא תבנה כיתות לימוד המספקות מענה לכל ילדי ירושלים.

המאבק על חינוך ראוי לכל ילדי מדינת ישראל הוא זכות יסוד. זכותם של ההורים והתלמידים לבחור מסגרת המתאימה להם שעומדת במטרות החינוך. משרד החינוך מתעקש לתמרן את מערכת החינוך הישראלית בשבילים המוכרים לו ובה בעת נוטש את אלה שמעוניינים להגיע לאותם יעדים אך בדרכים חילופיות. הגיע הזמן שהוא יתחיל להכיר במגוון דרכים ההוראה הקיימים בחברה, במקום לנסות להכניס את כולם לתוך הסד הקיים של החינוך הממלכתי.

הכותב הוא יו"ר הנהגת ההורים הארצית והירושלמית לשעבר, ממייסדי 'מקום' – בית חינוך וירטואלי

היעדר כיתות משמעותו נערים ברחובות או תלמידים הדחוסים במבנה לא תקני המשפיע לרעה על יכולות ההוראה