ירוחם יצחק לנדסמן
י"ב אב התשפ"ו
בעיצומו של החורף האחרון חוויתי טראומה מטלטלת.
נסעתי עם כיתות ליום פעילות ביישוב החרדי יסודות. כבר סיפרתי באחד הטורים אי פעם על ימי ילדותי, שהייתי עושה את ימי בין הזמנים ושבתות רבות אצל סבתא יסודות עליה השלום. עכשיו אני כאן בתוך אחד המיניבוסים. ירדנו בכיכר שמול בית הכנסת ובאופן טבעי לוקחות אותי רגליי אל הבית שהיה של סבתא. עצרתי הלום תדהמה. במקום השביל המרוצף בשני צבעים, במקום כר הדשא רחב הידיים והעץ העתיק שבמרכזו, במקום הבית החד קומתי החינני והנלבב שבראשו גג רעפים בוהקים, סדורים להפליא, במקום כל אלו מתנוסס בהתרסה מבנה מפלצתי דוחה. שפחה כי תירש גבירתה.
דמעות חרון עמדו בעיניי. אומרים שבתוך כל מבוגר מתגורר עדיין הילד שהוא היה, והילד שבי התקומם מי הרס את הבית של סבתא? מי מלאו ליבו?
אני ממשיך לסייר במכורת ילדותי ומסתבר שהבית היה רק ההתחלה. כמעט הכול הוא לא מה שהיה. האווירה הכפרית משובבת הלב כמעט ונעלמה. פתאום אני מגלה משהו מחריד: בינות לשבילים שבין הבתים, הסמטאות המתוקות שמוליכות מפינה לפינה במושב הבלתי נשכח, תלויים שלטים עם שמות של רחובות כמו בעיר גדולה. 'רחוב הנביאים', 'רחוב יונה' וכו'.
מה עשיתם?! לקחתם אי של שלווה ברוכה עם אווירת בראשית והפכתם אותו לשכונת מגורים ככל הערים? התקשיתי להכיל את המראות המאכזבים. אכזרי להיכנס לתוך נשמתו של איש מבוגר ולהרוס את הילד שבתוכו. כמעט פשע נגד האנושות. עצמתי עיניים לרגע ואמרתי לעצמי שכן, זה אמיתי. הורסים את יסודות, פנינת החן הקסומה של הילדות שלנו, וזה כואב עד דכדוכה של נפש.
השחתי את ליבי באוזני איש המשק ר' דוב פישר, אף הוא זיכרון ילדוּת שלי, שלוקח אותנו עתה עם ילדי הכיתות בטרקטור–רכבת שלו לסיור ברחבי המושב וסביב לו. הוא הסכים עימי, אף על פי שהוא כנראה פחות בטראומה. הוא מתגורר ביסודות מאז ועד היום וחווה את השינויים אט–אט, עליי זה נחת בבת אחת.
בלילה לא הצלחתי להירדם. חזרתי בדמיוני אל יסודות של פעם, היפה והשלווה והנאצלת, אל הבית של סבתא, אל הכביש הצר שיורד בדרך לבית של דוד שלי, ר' אברהם ז"ל, אל מרבדי הדשא שבחצרות, אל האופניים שמתפנצ'רות מהקוצים, אל הצרכנייה החביבה שאין בעולם חוויית קנייה כמו שהייתה שם, אל ה'כסף של יסודות' שהיו בעצם כרטיסים ילדותיים צבעוניים שבהם רכשו בצרכנייה, אל הרפת והלול, אל כרם הענבים, אל בית הכנסת והרב קליין זצ"ל עם הזקן ההדור והפנים שהפיקו את כל הטוב שבעולם, אל המיית היונים בשעות אחרי הצהריים, אל הרעש החדגוני שהפיקו הממטרות המסתובבות בראש מורם והרטיבו את הדשא, ואל ה'אווירונים' מחרישי האוזניים שעלו ובאו מבסיס תל–נוף הסמוך ומיררו את חייה של סבתא, אל מגדל המים הלא שמיש ואל תיבות העץ של כל משפחה בכניסה לבית ואל הדואר שליד הצרכנייה שהאדון בראון ניהל אותה בתקיפות רבה. כשהייתי עוד יותר צעיר, כמעט פעוט, עוד היה ביסודות דיר כבשים שעולות על קרסולה ונחלבות בחדווה תוך כדי פעיות של שביעות רצון. אני זוכר את זה. בבקשה שיחזירו את הדיר. ואת הצאן. ואת הקרסולה. היום יש שם עשרות מטרים של מחסנים אפורים שמושכרים לחברת תדיראן. אח, יסודות של פעם, גלוית נוף משכרת.
אז למה עשיתם לנו את זה?! יסודות היפה איכה הייתה למשיסה. באו זרים נחלותיה.
זה רק משל. ביטוי עמוק של הגלות הארוכה.
כלומר, זה נכון שיסודות של היום היא לא מה שהייתה פעם וגם נכון שכשראיתי את עומק המוטציה שיסודות עברה, ועדיין עוברת, זה צבט לי בלב צביטה ארוכה ומייסרת. אבל לא הייתי מטריד אתכם עם התחושות האישיות הללו לולי היינו כעת בימים העצובים של חורבן בתי המקדשות. כי נכון שאנו יושבים על הרצפה ומקוננים, נכון שאנו צמים ונכון שקדמו לתשעה באב שלושה שבועות עם מגבלות ובתוכם תשעה ימים של מנהגי אבלות. אבל בואו נודה שזה מרגיש כמו מטרד שצריך לעבור אותו, פעם בשנה עוצרים קצת כדי להתבונן ולקונן.
הגלות עושה אותנו חרשים. קהים. לא מרגישים. אבל בתוך תוכנו שוכנת נשמה עתיקת יומין והיא מתגעגעת אל ירושלים של פעם. אל העיר כלילת יופי. אל בית המקדש והכהנים והקרבנות והמנחות והנסכים ושירת הלויים שהביאו אור גדול לעולם. יהודים חיו בתחושה מתמידה של רוממות, של תכלית, של קרבת אלוקים, של האור העצום בקיום מצווה ושל הפגם הנורא בכישלון של חטא. ואז, בימים הקשים שלפני החורבן, כשלא שמעו לקול מגידים ומוכיחים הלך האור ונחלש, הלך והתעמעם, עד שכבה לחלוטין.
או אז החלו יהודים באשר הם לחוש כמיהה וגעגועים אל האור שמילא את הלבבות, אל ההשגות הרוחניות שפגו. התייסרו על שאיבדו עולמות פנימיים שבגלות אי אפשר להסביר את מהותן. שפכו כנחל דמעות על ההתרחקות מאבא שבשמיים שגירש אותנו מביתו, השממה הנוראה במקום המקדש בלי באי מועד הייתה הסימן למתחולל בפנים, מאחורי הקלעים: פנינת החן של העולם שהפיצה נגוהות זיו אלוקיים לכל עבר, שינתה פניה והפכה לחסרת יכולת. הֲזֹאת הָעִיר שֶׁיֹּאמְרוּ כְּלִילַת יֹפִי מָשׂוֹשׂ לְכָל הָאָרֶץ.
וכאב להם, לבעלי הנפש, חילול שמו הגדול על פני כל העולם, עד שהיו כהנים שהפילו את עצמם לכבשן האש, נשרפו יחד עם בית המקדש מקור חיותם. לא היו מסוגלים להכיל את מראות חורבן משוש ליבם. אללי לנו כי הרסו את הבית שלנו, הבית של אבא אשר אמרנו בצילו נחיה.
יסודות היא רק משל. לא נורא שהיא תהפוך עירונית ועדכנית. אבל ירושלים מה תהא עליה? עד מתי תתלעלע בבכייה החרישי, האין־סופי? עד מתי יימשך חורבנה הרוחני ועד מתי יבואו אליה גויי הארצות, יתהו על שממונה, ישחקו למשבתה, יגידו עליה שעיר העמים היא, קדושה לכל הדתות, עפרא לפומייהו?
עוד מעט תסתיים הגלות, אין־ספור נשמות ישראל יתקבצו מארבע כנפות הארץ, הקדוש ברוך הוא בעצמו יאסוף את השברים וירפא את הלבבות הפצועים והחשוכים. פתאום נבין היטב מדוע נמשכה הגלות האחרונה כמעט עד אין־סוף, מדוע נשפך דמנו כמים, מה הוא סוד השבירה והאיחוי הבא לאחריו ולמה היה עלינו לעמוד בכור ההיתוך של הניסיונות, ליפול ולקום וחוזר חלילה ולהיות כמהים למעט אור בתוך החושך.
בהירות תרד לעולם. פתאום צרות הכלל והפרט, חלישות הדעת ועגמת הנפש, כל אלו יאירו לנו באור יקרות. נשכיל שכדאי היה לנו לשאת את העול. הצרות יהיו לאוצרות, בתנאי שחפפה עליהן, כבר מעכשיו, אמונת תום באהבה שאוהב הבורא כל יהודי באשר הוא ואשר חולף עליו, ואמונה וציפייה שהוא יושיענו בסופו של דבר ויוליכנו קוממיות לארצנו.
כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם, מבטיח לנו הנביא בשם השם בפסוקי הנחמה. ומי לנו מנחם גדול יותר מבורא העולמים בעצמו. עוד קצת נותר עד שנעפיל אל ראש ההר.
שרק לא נתייאש סמוך לקו הגמר.
