העץ הזה כל כך גבוה, ענפיו כה רחוקים, והוא עמד לו, נער צעיר, מרים את ראשו הכי למעלה שהוא יכול, מותח את צווארו, מביט בערגה בצמרת, מתבונן היטב בענפים המתנועעים קלות ברוח, מנסה לגעת ואינו מגיע, רק מתבונן. ומתגעגע…
עכשיו כבר כואב הצוואר. קרני השמש כאילו עשו יד אחת נגדו, והן מכוונות פתאום את יקוד אישם דווקא אליו, אל הילד ששפתיו הצחיחות נעות במלמולי תפילה. כמה זמן עוד יעמוד כאן, יביט אל על בתקווה לגעת בראש העץ, לקטוף פירות חיים.
אולי הגיעה העת לחדול. לוותר. הרי ניסיתי. אם זה לא הולך, אז לא צריך להילחם.
הוא מרכין את ראשו באיטיות. ביד אחת הוא מסוכך על פניו מפני השמש חסרת החמלה. מחליט ללכת. לשוב הביתה.
אבל ליבו לא נותן לו. אמא שלחה אותו לקטוף אגוזים. מגיע לה לאמא שאשמח אותה. באמת שאיני מבין. איך ביקשה זאת אמא?! היא אינה יודעת שהעץ כה גבוה?! שענפיו כל כך רחוקים, ושצמרתו כמעט נוגעת בשמיים היוקדים?! היא לא זוכרת, אמא, שאני נמוך קומה? הרי תמיד היא אומרת שאני נמוך רק בגוף אבל גדול בנשמה…
אז מה רצתה, שאטפס לגבהים? שאסתכן? אולי אמא כלל אינה אוהבת אותי? אולי היא רוצה שאפול ואתרסק?
הוא חוזר אל העץ. מנסה שוב. מזנק. שולח יד ומצליח לאחוז בענף אחד שנוטה נמוך יותר מחבריו, מתאמץ להחזיקו ארוכות אולי ימצא עליו אגוזים תלויים. אבל הענף חמק עוד בטרם נגע באגוז אחד אפילו. רק לרגע הרפה ממנו, מהענף הקופצני, והוא כבר התנשא כלפי מעלה ברברבנות.
דמעות כישלון זורמות במהירות במורד פניו החיוורות. אח, לו היה העץ נמוך יותר.
ולו הייתי אני גבוה יותר…
***
זהו שיר אידי עתיק יומין, שמיוסד על הפסוק מ'שיר השירים': "אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים".
וזה דבר השיר:
"דִי מַאמֶע הָאט גֶעהַייסְן נִיסְלֶעךְ אָפְּרַייסְן, אוֹי וִוי הוֹיֶעךְ זֶענֶען דִי צְוֵוייגֶעלְךְ, אוֹי וִוי נִידֶערִיג זֶענֶען דִי קִינְדֶערְלְךְ, מִיר קֶענֶען נִישְׁט דֶערְגְרַייכְן (האמא ציוותה לקטוף אגוזים, אוי, כמה גבוהים הענפים, אוי, כמה נמוכים הילדים, איננו מסוגלים להשיג)".
כי הכמיהה הזו, הגעגועים הללו, הרצון להגיע, להעפיל, להשיג, להוציא אל הפועל את הרצונות הטובים שלנו, להיות מושלמים או לפחות קרובים לשלמות, כל אלו נתקלים במניעות וחסימות ומעצורים שאינם נגמרים. זו תחושה נוראית לרצות, ולנסות, ולא להגיע אל היעד.
אבל זהו סודו של היהודי בעולמו של הקדוש ברוך הוא. להשתדל, להתקדם, ולעולם לא לסגת. להתחיל תמיד מהתחלה ולנסות שוב ושוב עד בלי די, למרות שהאילן כה גבוה, וקומתו של הילד כה נמוכה…
במושגים של העולם הזה יש לכל רצון ולכל כמיהה מטרה אותה חפצים להשיג. משהושג היעד, בטלים הגעגועים. יש מי ששאיפות של ממון מלבות בו אש של עשייה, לא יחדל עד שישיג עושר. יש שחפץ להגיע אל מעמד כזה או אחר שיעניק לו שליטה ויותר מקורטוב של כבוד מדומה וכוח. יש מי שיצרו מקשקש בקרבו להשיג דבר מה שנראה לו מתוק ומענג, וכל אלו, משהשיגו את אשר חפצו נמסים להם השאיפות והגעגועים, שהרי הם היו אמצעי ולא מטרה.
אבל ברצונות והשאיפות והכמיהות שבין יהודי לאלוקיו, עצם הגעגוע הוא הוא העניין. פרקי 'שיר השירים' אשר הינם קודש קודשים מספרים על חוזק הגעגועים של כנסת ישראל, הנשמה היהודית, אל המלך – ד', געגועים למפגש שאינו מצליח להתממש, כי ככל שמתקרבים מבינים שעדיין רחוקים. או אז מתגברים געגועי הנשמה עוד יותר: בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי.
ראש השנה לאילנות. צדיקים היו מברכים אותנו ביום זה 'שהאילנות יהיו בריאים וייתנו פירות טובים'.
זו באמת ברכה נצרכת. שהאילנות יהיו בריאים. שיהיה לנו כוח להצמיח פירות טובים, נאים ועסיסיים, מפיצי ריח טוב. הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ.
נכון שלא תמיד ניתנת לנו האפשרות להגיע אל הענפים ולגעת בפירות החמקמקים, אבל אנחנו ממשיכים לטפח את האילנות, להשקות אותם, להשגיח שיצמחו ישר, שילבלבו, שיצמיחו פירות מתוקים. ואז, בעת הקטיף, אנו מנסים לגעת בהם. רוצים לקטוף. לפעמים מצליחים, לפעמים פחות. אנו נמשיך לעשות את שמוטל עלינו.
***
אל תבכה ילד. אינך מצליח לגעת בפירות עץ האגוזים, אבל אמא אינה מאוכזבת, היא יודעת שאתה מנסה ומתאמץ, מטפס ולפעמים נשרט ונחבל בדרך לעשות את רצונה והיא מאושרת, כי לא תמיד באגוזים חפצה, כי אם בקשר, ברצון, בכך שאינך חדל לרגע מלמתוח את שרירי ידך וצווארך בכדי להגיע גבוה. היא רוצה את ליבך. תְּנָה בְנִי לִבְּךָ לִי.
כי סוחר שמשקיע הון רב ברכישת סחורה, נוסע על פני העולם ואינו מצליח למכור ולהרוויח – נעצב אל ליבו, מי ישלם לו שכר על טרחתו והוצאותיו בהן יגע לריק. אבל הבורא יתברך מכיר ומתגמל גם על הרצון והניסיון, על המאמץ, על הכמיהה והשאיפה, משלם גם למי שמעפיל עד אמצע ההר ומגלה שעוד ארוכה הדרך אל הפסגה…
כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר, וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי!
