אַ גֶעזוּנְטְן וִוינְטֶער

טור ראשון של חורף, טור של סיכום חג, וסיפור אחד על שני סטים. וגם: מבט על מרוץ החיים

01

ברוכים הבאים. ברוכים הקוראים. הנה טור ראשון של החורף. לא יודע מה אצלכם, אבל אצלנו כבר חורף. לא חורף-חורף, לא קור שחודר לעצמות, אבל מספיק חורף כדי להתלבט לפני היציאה מהבית אם להתעטף במעיל גשם או לא. מספיק חורף כדי להביט אינסטנקטיבית השמיימה ולחכות לטיפת הגשם שתנחת בדיוק על קצה חודו של האף; מספיק חורף כדי להעריך נכונה את גודלה של החביבות האלוקית שהתגלתה אלינו בימי חג הסוכות.
בטח תרצו לדעת איך עבר עלינו החג. ובכן הוא עבר עלינו בטוב ובנעימים, חסדי השם. אבל יותר משהוא נחגג בשמחה ובטוב לבב, התמוגגנו מהגילוי השמימי שחזינו בו בחג. ימי טרום החג היו חורפיים לגמרי, עם כל ה'קְלָאפֶּער גֶעצַייג', כמו שאומרים באידיש ולדאבוננו אין דרך לתרגם אותו, ומשמעו כלי הקשה או עבודה, כלומר עם כל מה שצריך. מה יהיה בסוכות? שאלו אנשים זה את זה, תוך כדי שהם עטויים בניילונים על הכובעים, לבושים במעילי חורף ומשקשקים מרוב קור.
ואז הגיע ערב החג ובמו עינינו צפינו בגילוי השמימי, תרתי משמע, הולך ומתהווה לעינינו. השמיים התבהרו, ולא רק אלא אווירה של חום נעים התפשטה עלינו, משל היינו באמצע הקיץ. לא שהקיץ פה הוא מציאה גדולה, אבל היה חם. כל כך חם, עד שהיתושים התעוררו מתרדמת החורף שלהם ובאו לבקר. לראשונה אי פעם מצאתי את עצמי בלילי סוכות לא רק מנסה להתמודד עם הניגונים העליזים של משפחת פריד החביבה, אלא גם עם שנואי נפשי, היתושים. כרגיל, הם חיכו עד שאירדם, ואז החלו לזמזם בעליצות סביב האוזניים, לברוח ברגע שהשמיכה סוגרת עליהם כליל ולחזור שוב בשיא החוצפה.
בחג דרש מישהו בבית הכנסת ואמר משפט יפה:
גשם בחג הוא סימן קללה. כך אמרו חז"ל. מנגד, הפוסקים כותבים שגשם בחו"ל, במקום שנהוג שיורד בו גשם בתקופת החג, אין הוא סימן קללה. אבל מה שברור הוא שמזג אוויר כה יפה ומלבלב, ועוד לאחר ימים חורפיים, הוא בטח סימן של ברכה.

02

כל כך הרבה יש לכתוב על החודש המופלא שעבר עלינו. חודש של כל כך הרבה תפילות, מצוות ומעשים טובים. חודש של כל כך הרבה רגשות, תחושות ורגעי שיא. אספר לכם, אפוא, סיפור אחד קטן, נחמד ויפהפה:
באחד מימי חול המועד אני לוקח הביתה את ארבעת המינים מבית הכנסת. זה כשלעצמו אירוע מעניין. כאן לא ירושלים שכולם מתהלכים ברחובותיה עם הלולב נטוי קדימה. אנחנו בעיר של גויים. הם לא מבינים מה יש להם ליהודים שמהיום למחר לא הספיק להם השטריימל והקפוטה והגרביים הלבנות, אלא החלו לצעוד ברחוב עם ענף ארוך ומפחיד.

אני מגיע הביתה, רוצה לשלוף את הלולב מתוך הנרתיק כדי שהילדים יוכלו לברך עליו, ואני רואה שהוא לא מוכר לי כל כך. לולב הוא לולב, וערבות והדסים הם ערבות והדסים, וכולן נראים בערך אותו הדבר, אבל לאחר כמה ימים כל אחד מזהה את הסט שלו. איזשהו קשר פנימי מיוחד נוצר משך החג בין הסט לבעליו. ככל שהבטתי בו הבנתי שהוא לא שלי. הלולב היה מהודר, ההדסים והערבות, גם כן, אבל הם לא-היו-שלי.
החלטתי לעשות מעשה. תליתי פתק בבית המדרש שבו תיארתי את האירוע כפי שהוא אירע. נתתי בו מעט סימנים: המניין שבו התפללתי והמקום, וציפיתי לישועה. לא הייתה תגובה. ואז הגיע יום הושענא רבה. הלכתי לבית המדרש עם הסט חסר הזהות ותחושת עצב בליבי. הרגשתי רע. למרות שכבר עברו יומיים, ולמרות שניסיתי, לא נוצרה כימיה ביני לבינו. הרגשתי כמו אבא שמוביל את הילדים של השכנים לבית הכנסת. לפחות אלו לא הימים הראשונים שבהם הוא חייב להיות 'שלכם'.
רגע לפני הלל מישהו מסמן לי בידיו. אנחנו יוצאים החוצה והוא אומר לי שהוא חושב שזה הוא. גם הוא מסתובב בימים האחרונים בתחושה שהסט שלו הוא לא שלו. בדקנו את הסחורה ולא נאלצנו להזדקק למבחני ד-נ-א כדי לדעת שזהו זה. הנרתיק היה אותו נרתיק וזה כנראה מה שגרם לחילופין האלו. לקראת הלל כבר נכנסו להיכל בית הכנסת שמחים וטובי לב, כל אחד והסט שלו. אני בטוח שגם הלולב שלי חייך אליי בדרכו שלו.

03

זה לא סתם סיפור יפה, אמרתי לעצמי לאחר מכן. זה מלמד אותנו שלמרות שכל הלולבים נראים אותו הדבר וכמו כן הערבות וההדסים, בסוף זה לא כך. לכל אחד, ויהיו מאות אלפי לולבים, לכל אחד הייחודיות שלו והמאפיינים שהם רק שלו.
כידוע, ארבעת המינים מרמזים לארבעה סוגי אנשים, שבסוף עליהם להתאגד ביחד ולהעריך זה את זה. עכשיו אנחנו יודעים שלא רק בין ארבעת המינים יש הבדלים, אלא בכל מין בינו לבין עצמו. לכל אדם הייחודיות שלו. לכל אדם המטרה הפרטית והאישית שלשמה הוא הגיע, הוא ולא אחר, לעולם. כל אחד מאיתנו, גדול כקטן, נחוץ למבנה הכללי שלנו, כעולם וכאומה. אין אף אדם שהוא מיותר. אולי את זה אנחנו נוכל ללמוד.
ואז בדרך הביתה, אוחז בדיצה בסט שלי, פגשתי את ידידי ר' נחמן דוד מלבסקי, והוא, חסיד גור נלהב, נידב לי את העומק הפולני שבדבר. וכה הוא דרש:
לכל אחד יש לולב, אתרוג, הדסים וערבות. לכל אתרוג יש המעלות והחסרונות שלו. מצד אחד בלעטל נסתר שם, ומצד שני 'גידול' משובב עין. גם הערבות וההדסים, לאחר כמה ימי נענוע, לא נראים הכי טוב בעולם. פה עלה נפל או נבל, ושם הירוק הבוהק של ההדס שינה את מראהו. אבל מה, בסוף כל אחד רוצה את הסט שלו, ולא של אף אחד אחר.
ולענייננו, אמר ר' נחמן והטיב את הספודיק שעל ראשו, כל אדם וה'פעקל' ('חבילה') שלו. מסתובב לו אדם עם שלל החבילות שלו על כתפיו. חבילות טובות וחבילות שהן פחות טובות. פה ילד מחונן, שם ילד מתקשה. פה פרנסה טובה, שם שידוכים תקועים. פה משפחה טובה, שם בריאות לא משהו. אבל בסוף, על כולנו לשמוח בחבילה הכללית שלנו, מפני שהיא שלנו. בסוף, כשאנחנו עושים חשבון כולל ומקיף של מה שיש ואין לנו, אנחנו רוצים בדיוק את המכלול שלנו, את הסט הספציפי הזה שהקב"ה ארגן לנו, ולא של אף אחד אחר.
אז שיהיה לנו בסייעתא דשמיא את כל הטוב שבעולם. שנזכה כולנו לחורף בריא. לימים ולילות רגועים ועליזים. שנזכה לשוב לשגרה של פעם שכל כך התלוננו עליה, והיום היינו משלמים הון כדי לשוב אליה. שגרה ברוכה של ימי שלום ושקט, שגרה שאין בה מלחמות, טילים וכטב"מים, ועולם לא שפוי שרק חברת אל על טסה בו.
אַ גֶעזוּנְטְן וִוינְטֶער, חורף בריא!

הם רצים רעש גדול ומחריש אוזניים בקע אל תוך הסוכה הקדושה שלנו. זה לא היה הזורגרים השכנים הוותיקים שלא מפסיקים לשיר בשירה הרמונית מוזיקלית ויפהפייה. הבטנו החוצה וראינו אנשים רצים כל עוד נפשם בם. עוד ועוד אנשים שרצים. נחיל של רצים. רצים לאן? לשום מקום. רצים כדי לרוץ, להגיע לנקודת ההתחלה, ושוב לרוץ, עד שיתרוצצו רגליהם מלומר די.
אבל מה יש להם מזה שהם רצים, אם הם לא רצים כדי להגיע למקום מסוים? לא הבין חיימ'ל. גם אני לא מבין, אמרתי, וזו האמת. לא רק את הרצים לא הבנתי. התקשיתי להבין את המשטרה שסגרה חצי עיר, רק כדי שהאלפים יוכלו לרוץ לשום מקום.
חשבתי לעצמי שאולי דווקא המירוץ הזה לשום מקום, ודווקא בימים שאנחנו רצים כדי לקיים מצוות, רצים לרכוש ארבעת המינים, רצים לבית הכנסת כדי להתפלל וללמוד, מסמל ומחדד עבורנו את ההבדל בינינו לבין העמים.
הם רצים ואנו רצים. אבל אנו רצים לעשות רצון אבינו שבשמיים. אנחנו חיים לפי תוכנית סדורה שיש בסופה יעד. אנחנו לא רצים סתם, כדי לרשום איזה הישג מפוקפק שאין מאחוריו כלום. אנחנו נמצאים במרוץ ערכי של החיים, שכל רגע ממנו נועד לעשות משהו טוב, לתקן עולם, למלא את התפקיד הרוחני שלנו בעולם, ולקדש שם שמיים.
מרחוק ראינו את השכן שלנו רץ. ממרומי גילו הוא עדיין רץ, והוא שמח וטוב לב מעצם העובדה שהוא רץ. הוא כבר רץ שמונים שנה, והוא לא הגיע לשום מקום. השפם הוא אותו שפם והשכן הוא אותו שכן נרגן שישן כדי לקום וקם כדי ללכת לישון, ושותה כוסית כדי לשתות את הבאה בתור.
הם רצים ואנו רצים. אבל אנו רצים לחיי עולם הבא!