אופנת נעורים

רגע לפני שאנחנו מתפוצצים מתסכול כדאי מאוד לרוץ למראה ולהיזכר בגיל ההתבגרות

לקחתי דף ועט והתחלתי לרשום: גיל – 14; שם אב ועוד קצת פרטים כלליים. אז מילאתי את הדף בכל אירוע בעייתי שזכרתי על הילד הזה. השלב הזה לא היה קשה. היו לו הרבה בעיות. הרשימה התארכה והתארכה ואני חייכתי לעצמי. אם הייתי מעלה את הרשימה הזו כאן, הייתם מגרדים חזק בפדחתכם ומסננים כינוי גנאי חריף לאותו שובב, אז אוותר על החשיפה, רק אציין שהילד סבל מהפרעה חריפה של קשב וריכוז, חוסר חשק ומוטיבציה ללמוד. הוא בורך גם בהרבה דמיון ויצירתיות שסיבכו אותו פעם אחר פעם, ובכלל, ברשימה הזו יש הכל, כל סוגי ההתמודדויות, המצויות ושאינן.

כשסיימתי הבטתי ברשימה ושאלתי את עצמי אם אפשר להחזיק כזה בחור בישיבה. שקלתי את כל השיקולים: הוא תורם למערכת? הוא לפחות נתרם ממנה? שלילי. אם הוא לא תורם ולא נתרם ובקושי מתמודד עם הבעיות שלו, הוא כבר ממש חב לאחריני ומזיק לסביבתו.

ההחלטה התקבלה: אין מה לעשות עם פרא אדם שכזה, דינו להשעיה לצמיתות.

הייתה רק בעיה אחת שלא אפשרה לי להעיף את התלמיד הזה. הייתי קרוב אליו קצת יותר מדי.

בשלב זה אינני מתגבר, אבל התלמיד הזה הוא אני. לפני כך וכך שנים.

ואת הטופס הזה מילאתי, כתרגיל, ברגע של משבר עם בחור. הייתי ממש המום מכמות הבעיות שהתלמיד הזה ייצר ומתישהו בפגישה הרגשתי שאני יוצא מהמקום האובייקטיבי-טיפולי ואני ממש כועס עליו ושופט אותו. כמה שוטה הוא יכול להיות?

כשהוא יצא הסתכלתי חזק במראה וראיתי שהוא ממש מזכיר לי את עצמי כשהייתי בגילו. אם מישהו היה מסתכל עליי אז, הוא בטח היה מגיב בדרך דומה.

והאמת שזה לא רק אני. רובנו, בטח חבריי מסדר קשב וריכוז, אם נשחזר איך היינו נראים בגיל ההתבגרות, נגלה מישהו שמוחו יצא לפגרה ארוכה; מישהו שעושה דברים לא הגיוניים; שלא מחשב סיבה ותוצאה; ושלא רואה כלום חוץ מאת עצמו. אבל בסוף, כשכל הבלגן נרגע והסערה שוככת, מתגלה שבעצם יש כאן איש ראוי ונורמלי באופן יחסי.

אז מה המסקנה? שגיל הנערות הוא באמת גיל לא שפוי, שבו המערכת כולה פועלת בטרלול מוחלט. זו לא תקלה אלא מציאות בריאה שיש לה מטרה, ליצור סדר חדש ומעבר מילדות לבגרות.

ייאמר ברורות, לא השטויות שנעשות שם הן המסוכנות, כמו התגובות שלנו, המבוגרים, לאותן שטויות. במקרה שלי זה עבר בשלום כי לא היו כמעט הערות, לא בבית ולא בישיבה. במקרים אחרים, כשיש ריבוי תגובות שליליות, זה מה שהופך את הסערה ההתבגרותית להוריקן שחלילה יוצא משליטה.

אני פוגש הרבה הורים שנבוכים ולחוצים מאוד מהמצב הזה של ילד או ילדה הפוכים על כל הראש. הם בחרדות ובפחד מצמית מהילד שמשתנה לנגד עיניהם ובעיקר לחוצים לאן כל הדבר הזה הולך, כמה הוא עוד יתדרדר ויאבד הכל.

והמסר שלי הוא שלא כדאי ולא מועיל לדאוג. בעזרת השם מתוך התוהו הזה הולכת להיווצר בריאה חדשה, יפה ובוגרת, רק צריך להירגע. לפני הכל להרגיע אותנו, ההורים, ואז לזכור שגם הילד המתבגר בעצמו המום ממה שקורה לו. זה מפחיד ומלחיץ גם אותו ולכן נחוץ להעביר גם לילד את המסר שבחיים יש מגוון מסלולים; יש מצבים – בעיקר בילדות – שהכביש סלול ובטוח, אבל ברגע ההתבגרות הכביש מתחיל להתפתל ולהסתבך. זה לא אומר שאתה מתרסק, זה גם לא מסלול משובש, זה בדיוק המסלול המותאם לגיל הנוכחי במרוץ החיים. הירידות והמהמורות שבכביש הן-הן הדרך שעליו לעבור, ככה זה נראה, עם כל הפיתולים המסובכים.

אפשר לדמות את זה לבגדים: יש בגדי חורף ויש בגדי קיץ. יש בגדי חתונה ויש בגדי שינה. די ברור שאם נראה אדם שלובש ביום חם מכנסיים קצרים וסנדלים ואיתם כובע צמר וכפפות זה ייראה לנו מוזר ולא קשור.

גם בחיים ישנם בגדים שמתאימים לכל עונה והבגד הוא משל להתנהגות. כל גיל וההתנהגויות שתואמות אותו ואת הסיטואציה. יש בגד התנהגות לתינוק, יש  למבוגר. ובגיל ההתבגרות הבגד יכול להיראות תימהוני, משונה ומוזר (אגב, זה לא רק משל אלא גם אמת שתואמת את הבחירות האופנתיות של חלק מהמתבגרים שלנו היום…)

לצופה מן הצד ההתנהגות של אותו מתבגר דומה לאדם שלובש בגדים לא תואמים. אבל האמת היא שזה בדיוק הבגד שמתאים למצב ולעונה שבהם הוא נמצא. זה גיל שמתאפיין בבלבול וחוסר סדר ויציבות. זה יכול להתחיל בגיל עשר ולפעמים גם בגיל עשרים. ככה זה צריך להיראות, ועלינו להבין זאת ולהירגע ודווקא מתוך הרוגע לתת ברקסים מדי פעם ולשמור שעדיין יהיו מסגרת וגבולות, גם בתוך אי הסדר הזה.

ואם בבגדים עסקינן, אני חייב לקנח בוורט אדיר של הרבי מצאנז שליט"א: האדמו"ר שואל, מדוע גלגל השם שכל שהברכות יגיעו ליעקב דווקא באופן הזה, כשהוא לבוש בבגדי עשיו הרשע?

יתרה מכך, המדרש דורש את הפסוק: 'וירח את ריח בגדיו' – ריח 'בוגדיו', מלשון בגידה, שראה יצחק את זרעו של יעקב שבהם יהיו גם בעלי חטא ועוון. לכאורה הדבר הזה מחייב את יצחק להימנע מלתת לו את הברכות.

הרבי מבאר לפי דברי הגמרא, שפוסקת להלכה כרבי מאיר ש"בין כך ובין כך קרויים בנים". כי גם כאשר יהודי נמצא במצב של חטא הוא בן אהוב אצל הקדוש ברוך הוא, כי החטא הוא רק קליפה ובגד חיצוני ולא מהות הנשמה הפנימית, שהיא תמיד טהורה, חלק אלו-ק ממעל.

זו הסיבה שברכות יצחק ניתנו ליעקב דווקא באופן הזה, כשהוא לבוש בבגדי עשיו – לומר לך שגם כשיהודי דומה לעשיו והוא כביכול 'בוגדיו', זו רק בחינה של בגד חיצוני. בתוכו הוא תמיד מבורך, טוב וטהור.

והדבר נכון קל וחומר למצב של התבגרות משוגעת, רצופת רתיחת הדמים.

כל מה שאנחנו רואים זה בגדים לא משונים ולא קשורים, אבל עלינו לדעת שמתישהו זה ירגע וכל פריט יגיע למקומו הנכון והמדויק. רק צריך להאמין, לתת אמון ובעיקר לנשום עמוק עמוק ולהירגע.