אור המקלדת

הפצ"רית, היועמ"שית, רון ארד וגיא פלג

1. בעולם הפרסום יש מילת מפתח מאוד חשובה להצלחה: טיימינג. בין אם מדובר בקמפיין לרכישת מוצר מסוים, בין אם מדובר בקמפיין לגיוס כספים או בקמפיין על דעת הקהל, בחינת הטיימינג קריטית להצלחה.

לכן היה מוזר משהו לגלות השבוע את ההודעה הזאת של שדולת הנשים בישראל: "נכון להיום במדינת ישראל מכהנות 0 נשים בתפקידי מנכ״ל במשרדי הממשלה, למרות שנשים הן יותר מחצי מעובדות שירות המדינה. הן מודרות באופן שיטתי. נמשיך לדרוש מינוי נשים ראויות ומוכשרות לתפקידי ניהול בכירים בשירות הציבורי ולהבטיח ייצוג שוויוני בכל מוקדי קבלת ההחלטות".

מאבק על ייצוג שוויוני כקריטריון מקצועי בשבוע שבו הפצ"רית עצורה והיועמ"שית (האישה המחזיקה בידיה כוח פי כמה וכמה מכל ראשיה, שריה ומנכ"ליה של מדינת ישראל) חוששת שתוזמן לחקירה, אינו טיימינג טוב.

חזרתי למינוי של הפצ"רית המודחת. מה הביא דווקא אותה לתפקיד המקנה דרגת אלוף וסמכות ענקית על כל חיילי צה"ל? איך קרה שדמות המתגלה כחשודה בפלילים ושיבוש הליכי משפט ברף החמור ביותר, נבחרה לבחון כיצד פעל חייל הנמצא בלחץ של שדה קרב? בלי להיכנס יותר מדי ליציבותה הנפשית, היא לא מתאימה לתפקיד.

ובכן, אישה. זה הפרט החשוב ביותר בקורות החיים שבזכותו הגיעה לתפקיד. "האלופה השנייה בתולדות צה"ל והפצ"רית הראשונה במדינת ישראל", חגגו הכותרות. שר הביטחון לשעבר בני גנץ שהציג את המינוי אמר: "אחרי שקידמתי את מינוי האלופה הראשונה בצה״ל בזמן היותי רמטכ״ל, אני גאה על הזכות לעשות זאת שוב כשר ביטחון". הרמטכ"ל דאז אביב כוכבי הוסיף: "אני חושב שבכל מקום שנשים יכולות לשרת בצה"ל, וזה בהרבה מאוד מקומות, שם הן צריכות להיות ולפרוח ואת דוגמה מעולה לכך. נוכחותך בפורום המטכ"ל תתרום לנו גם מהאספקט הזה".

השיקולים האלו הם המחדל הגדול ביותר בפרשת הפצ"רית, הרבה יותר ממכשיר הנייד שלה.

2. זה לא "בנפול אויבך אל תשמח". זה לא "לרקוד על הדם" ובטח לא אובססיה.

העיסוק הציבורי המתוקשר בפרשת הפצ"רית הוא מקסימום התועלת שאפשר להפיק מהפרשה הזאת. מי שבונה על הרשעה מהדהדת, על גזר דין שיבטא באמת את חומרת המעשים – לא מכיר את המערכת. את הקשרים. את המעמד. את מנגנוני ההגנה האוטומטיים שמפעילה המערכת עבור מי שבא מתוכה.

די במעקב אחר ניהול החקירה עד כה כדי להבין לאן זה הולך. השחרור המוקדם למעצר בית; הסכום הזעום והמגוחך שנדרשה להפקיד כערבות לשחרורה; העובדה שלא נדרשה להפקיד דרכון או להתמודד עם הטלת איסור יציאה מהארץ (מינימום במקרים דומים, ודאי למי ששיבוש הליכי משפט הוא לא רק חשש אצלו).

הפצ"רית היא לא הנגד הנרדף ארי רוזנפלד. היא גם לא ראש הממשלה נתניהו שעם כניסתו לאולם הדיונים בבית המשפט ממתינה לו להקת עיתונאים ומפגינים. היא זוכה ליחס מועדף בכל הנוגע לחלק הנראה לעין בניהול החקירה, למרות שכולם רואים זאת. אפשר רק לדמיין איזה השלכות יש להקלות האלו בהתנהלות בתוך חדרי החקירות, הרחק מעין הציבור.

לכן, הסיפור הזה, עם כל החומרה שבו, לא יסיים את חייו באולם בית המשפט. מי שחולם על "אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר", כדאי שיתעורר. אור השמש לא נמצא במיצוי החקירה במקרה הזה. הוא (לפעמים) נמצא במקלדת. תפקידנו לגרום לשינוי התודעה הציבורית ביחס למערכת המשפטית על שלל אגפיה. להציף את השיבושים; את השקרים; את המכשיר הנייד השוחה במים. עיסוק גובר בפרשה המזעזעת יש בו כדי להנגיש לציבור שעוד לוקה בהבעת אמון: כך נראית כנופיית שלטון החוק במדינת ישראל.

3. שבועיים לאחר שפרצה המלחמה, כשיותר מ־250 אזרחים היו שבויים בעזה (תקראו שוב את המספר הזה), השתתפתי בתדרוך ביטחוני מדרג בכיר ומוסמך. אני לא מצטט מילה במילה וכמובן לא חושף במי מדובר, אבל המסר היה חד משמעי: אין סיכוי שנדע מה עלה בגורלם של כולם. אין תרחיש כזה. אנחנו מתמודדים עם מגה אירוע חדש של "המוני רון ארד". מי שמשלה את עצמו אחרת, כדאי שיתעשת; זה לא מציאותי.

זה לא היה תדרוך פסימי, זו הייתה קריאה נכונה של המציאות. הגורם תיאר בפנינו כיצד נראה אירוע שבו כל נער עזתי מעמיס חייל או אזרח הרוגים על האופניים שלו ונעלם איתו בתוככי עזה. לך תחפש יהודי בערמה של שחת.

ההבנה המרה הזאת גם עמדה בבסיס הקמפיין נגד הממשלה והעומד בראשה: "את כולם – עכשיו". הקריאה העקבית הזאת לא נובעת מדאגה לחטופים. מי שצרח את המשפט הזה בהפגנה מדי שבוע בידיעה שהוא מעלה את מחיר החטופים, לא דאג לשלומם יותר ממי שהזכיר את שמם בתפילת לחש. האסטרטגיה של המחאה הייתה לקחת אירוע שהכישלון בו מובטח ולהעלות אותו לראש סדר העדיפויות: נכשלת בחטופים? נכשלת בהכל.

ההמשך ידוע. המציאות הפתיעה בחסדי השם וניפצה את ההערכות הביטחוניות. רוב – בעזרת השם: כל! – אחינו הנתונים בצרה ובשביה חזרו לביתם או הובאו לקבר ישראל.

אבל דווקא חמאס לא מופתע מהיכולת להחזיר את כולם. לא רק שהוא חטף והחזיק את כולם, הוא גם ניהל זאת. כל חטוף מתויק, כל חלל מסומן, כל מיקום נרשם.

צילום: פלאש 90

השבת הבנים לגבולם מגלה תמונה מדויקת: זה לא כאוס ולא אנרכיה. התיאור הזה שאנחנו מייחסים לחמאס הוא קצת חוסר היכרות עם האויב. יש פה מערכת מאורגנת היטב, עם שיטת פעולה סדורה, שליטה מלאה, תיאום ושיתוף. גם נער עזתי בשנות העשרה שחוטף חלל יהודי על אופניו, יודע בדיוק מה עליו לעשות. הוא חלק מהמערכת.

רגע לפני הקמת ועדת חקירה כלשהי הנתון הזה מחייב מבט מחודש על מה שקרה בשמחת תורה. התחושה שהייתה כאן התפרצות המונית של אספסוף משולהב מתפוגגת. במקומה מתבהרת תמונה מטרידה הרבה יותר: לא מדובר רק במחבלים, אלא בתשתית רחבה. שותפות של ממש מצד "בלתי מעורבים" מקומיים. זוהי אחת התובנות הקשות והחשובות והיא חייבת להיות חלק בלתי נפרד מלקחי המלחמה.

***

מבט: בלי להיכנס לכללי האתיקה העיתונאית, השאלה הקשה שעיתונאי ערוץ 12 גיא פלג צריך להישאל היא לא משפטית. נניח ששיתוף פעולה עם הדלפה שיש בה פגיעה בביטחון המדינה אינו עבירה חוקית. תגיד, איך מכל העיתונאים שבעולם, דווקא אתה נבחר לקבל הדלפה נגד חיילי צה"ל? מה מאפיין את עבודתך העיתונאית שאייטם מפוקפק מהסוג הזה מודלף דווקא אליך? אתה עיתונאי של ישראל?