ישראל יוסקוביץ
י"ז אייר התשפ"א
במבט לאחור: שני עשורים אחרי שראש הממשלה דאז הכריז על "שחר של יום חדש", יצאנו למסע אל הימים ההם כשצה"ל וצד"ל התמודדו בשוחות דרום לבנון • המדריך, תא"ל גיורא ענבר מנתח במבט מחודד את מה שהתחולל שם, ובעיקר הכשל בסברה ושתילה • וגם, סיור מרתק בהייטק הבדואי שצומח בדרום
1.
היציאה מהביצה
אהוד ברק הוא קונצנזוס. כל כך קונצנזוס, שאין בנמצא מי שזוכר לטובה את התקופה בה כיהן כראש ממשלת ישראל. בתוך שמונה עשר חודשים, הצליח הרמטכ"ל לשעבר, החייל המעוטר בצה"ל, לפייד את ניצחונו הסוחף בבחירות; שנה וחצי בלבד אחרי אותו נאום נרגש, שבו בישר לאומה, באישון ליל, ש"זהו שחר של יום חדש", נבעט מתפקידו בבושת פנים. כישרונותיו ויכולותיו התגמדו אל מול אישיותו המסוכסכת שזגזגה את עצמה בין החלטות של כן ולא, שחור ולבן, בעד ונגד.
ולמרות זאת, החלטה אחת, אמיצה ומפוכחת, רשומה על שמו: נסיגת צה"ל מהביצה הלבנונית. בימים אלו, ישראל מציינת שני עשורים, פלוס שנה, לאותו מהלך. זאת הזדמנות לא רעה לחזור לימים ההם. את מסענו בזמן ילווה תא"ל גיורא ענבר, מי שהיה מפקד יחידת הקישור ללבנון. הוא מכיר בה כל סמטה וגבעול. עם כל הכבוד לעיטורי העוז והצל"שים שקיבל במהלך שירותו הצבאי, יותר מהכל, ענבר גאה על חלקו המשמעותי בלחץ שהופעל על הדרג המדיני להוציא את צה"ל מרצועת הביטחון. "טענתי אז ואני סבור כך גם היום", הוא אומר, "שמשלב מסוים, הישיבה שם לא רק שלא תרמה לביטחון יישובי הצפון אלא הזיקה להם. הפכנו למטרות במטווח, מבלי שתהיה לכך תועלת.
"זה היה גלגל שאינו חדל להסתובב: אם חיזבללה הרג לנו חייל אנחנו הגבנו בהפצצה ארטילרית, והוא בתגובה שיגר קטיושות לקריית שמונה, נהריה ולקיבוצים סמוכי הגדר. זה יצר דמורליזציה בעורף הישראלי. העובדה היא, שמהרגע שנסוגונו הצפון פורח".
18 שנה – מינוס שלושה שבועות – שהו כוחות צה"ל בלבנון. הכניסה אליה נועדה למטרה אחת: סילוק ארגון הטרור אש"ף, והמלכת הפלנגות, בעלי הברית של ישראל, מתוך תקווה, שאלו יעמדו במחויבותם ויכרתו עימה הסכם שלום.
כשפרצה המלחמה, בזמן שכוחות צה"ל שועטים אל תוך לבנון, הבהיר רה"מ בגין, בנאומו בכנסת, שמדובר במבצע קצר מועד, שנועד להרחיק את ערפאת ואנשיו מהאזור ולהפסיק את פיגועי הטרור שהם מייצאים לישראל. התוכנית כונתה "אורנים קטן"; כניסה לעומק של 40 קילומטרים. לא יותר. "אם נשיג את קו 40 הקילומטרים מן הגבול הצפוני שלנו", אמר אז בגין,"נעשתה המלאכה ותיפסק כל לחימה".
אבל בעוד שלציבור נאמר דבר אחד, מפקדי החטיבות קיבלו הוראה שונה לגמרי: מאות טנקים, נגמ"שים וכוחות חי"ר חצו את הגבול והעמיקו אל בירתה של ארץ הארזים, ביירות. "אני לא יודע על סיפור ה-40 קילומטרים", אומר לי גורם בכיר במערכת הביטחון. "מהתחלה היו לנו תוכניות עד ביירות. למדנו עליה בתצ"א (תצלומי אוויר, י"י). היינו מרושתים על זה".
צילום: פלאש 90
2.
תפסו עלינו טרמפ
מי שגרר את ישראל לעומק השטח, היו הפלנגות. עם הרבה חנופה, אוכל טוב, וסיפורי עלי באבא, הצליחו מנהיגי המיעוט הנוצרי בלבנון, פייר ג'ומאייל ובניו, באשיר ואמין (לימים נשיאי לבנון), לשכנע את שר הביטחון בממשלת בגין, אריק שרון, כי סילוק ערפאת מהאזור והמלכתם על הרוב השיעי במדינה, יביא שקט לגזרה. והכי חשוב: הסכם שלום.
מהותו של הדיל היה כזה: אתם, הישראלים, תציידו אותנו בנשק וטנקים, תאמנו את כוחותינו, ואנחנו נשמש עבורכם ככוח צבאי מקומי שהודף את ארגוני הטרור הפועלים נגדכם מתוך מחנות הפליטים הפלסטינים. זה לא קרה. איכשהו, הפיגועים המשיכו, רצחניים ואכזריים, ואילו הפלנגות ניצלו את הברית עם ישראל כדי להיפרע משנואי נפשם הפלסטינים.
אבל למרות שניתנו להם שנתיים של הוכחת רצינות כשאף אחת מהבטחותיהם לא קוימה, ישראל מצאה את עצמה בשנת 82' נסחפת אחרי הפלנגות אל תוך ארץ הדמים; טובעת בביצתה עד צוואר. 'מלחמת לבנון הראשונה', תירשם בדברי הימים כמלחמה מיותרת, נטולת כל תכלית ומטרה, שעלתה בחיי מאות חיילים ואזרחים ישראלים.
גיורא ענבר זוכר היטב את משפחת ג'ומאייל ואת הבטחות הסרק שלה. "כולם שם היו רוצחים", הוא אומר. "ביקרתי אצלם לא פעם עם אריק שרון, לא האמנתי למילה אחת שיוצאת להם מהפה".
ובכל זאת, הפיקוד העליון של צה"ל וגם הדרג המדיני בחרו להאמין להם.
"מדינת ישראל תמיד עשתה את הבריתות עם הצד הלא נכון", הוא אומר. "בעצם הליכתנו עם הפלנגות זרענו את הזרעים להקמת ארגון חיזבללה ולשנאה הגדולה שנוצרה בין השיעים לבין ישראל".
וכל כך למה?
"מפני שרוב האוכלוסייה בדרום לבנון היא שיעית, אז הגיוני, שאם אתה רוצה גבול שקט אתה צריך לדבר עם הגורם הכי חזק וגדול. כשבחרנו במיעוט הנוצרי על פני השכנים השיעים העלינו בעצם את ארגון חיזבללה".
מה בכל זאת היה הרציונל בבחירה בארגון די קטן שמייצג מיעוט במדינה?
"הם הילכו קסמים על חלק מהדרג הפיקודי הבכיר ועל בכירים בדרג המדיני. בנוסף, היה מי שחשב שגם כאן תקף הכלל שהאויב של אויבי הוא ידידי. ואם הפלנגות נמצאים ביריבות קשה עם הארגונים הפלסטיניים זאת סיבה מספיק טובה לכרות איתם ברית. על הפסיכולוגיה הזאת הם סיבכו אותנו בצרות שלהם, הבטיחו לנו הבטחות שלא קוימו ומשם התגלגלנו ל'מלחמת לבנון הראשונה'.
"לא הערכנו נכון את משוואת הכוחות שם. בכלל, לנסות להיכנס ולהשפיע על עם שיש לו מסורת מוצקה של מלחמות אזרחים, של מלחמות דת, של כאוס מוחלט?! מה אתה בכלל מכניס את עצמך לדבר הזה?!
"הצליחו לשכנע את בגין – בקטע הומני – שאנחנו צריכים מבחינה מוסרית להגן על המיעוט הנוצרי. בסוף התברר שחברנו לרוצחים שעשו מעשים הכי אכזריים מכולם".
גיורא ענבר מכוון לטבח האכזרי במחנות הפליטים סברה ושתילה. מי שחתום על האירוע המחפיר הוא אלי חובייקה, מפקד בולט בארגון הנוצרי. קצינים ישראלים האמינו לו כשסיפר להם על הכוונה להיכנס לשם כדי לטהר אותם מפעילי טרור. רק אחרי מעשה, כשנכנסו בעצמם למקום, גילו את הזוועה: אנשיו של חובייקה טבחו ללא רחם בנשים וילדים. חיילים שנחשפו לממדי האסון, סיפרו שיצאו משם פגועים נפשית.
כשזה קרה, גיורא ענבר פיקד על שלדג, שהיא יחידת הקומנדו של חיל האוויר הישראלי. "תפסנו אז קו בביירות", הוא מספר. "אם הייתי שם זה לא היה קורה. הייתי עוצר אותם בגופי".
אתה בעצם רומז שמפקדים אחרים בצה"ל היו שם, ידעו, ולא עשו דבר?
"נתתי על זה עדות בוועדת כַּהַן (ועדת החקירה הממלכתית שחקרה את חלקה של ישראל באותו אירוע, י"י). אמרתי שם שכל מפקד או חייל ישראלי שהיה באזור, חובתו הייתה לנסות למנוע את זה. הוועדה בסוף הטילה אחריות על כמה קציני בצה"ל והענישה אותם. בהם את עמוס ירון שעצרו לו את הקידום לתקופה ממושכת".
3.
כיסא בשולחן
ברטרוספקטיבה, קשה למצוא, במערכת הביטחון או בדרג המדיני, מישהו שיצדיק את הברית עם הפלנגות. זאת הייתה טעות, אומרים כמעט כולם; איש, איש, בשפתו.
יחס שונה מקבל צבא דרום לבנון, או כפי שכונה: צד"ל. "הקשר איתם החל על רקע פעילות של ארגוני טרור פלסטיניים שפעלו בכפרים בדרום לבנון נגד הנוצרים שהתגוררו שם", מספר תא"ל ענבר. "בתחילה, התושבים פנו אלינו כדי לקבל עזרה, בציוד רפואי ופינוי פצועים, ואחר כך יצרו איתנו קשר המיליציה הנוצרית וביקשה גם נשק ושיתוף פעולה.
"בשלב מסוים, הם שכנעו אותנו שאם נשב בדרום לבנון נוכל לשמור על יישובי הצפון. ההסדר בינינו היה שהם עושים עבורנו את העבודה ואנחנו מסייעים להם. אני לא יכול לומר שזה בדיוק מה שקרה בפועל. גם שם מצאנו את עצמנו נגררים ללחימה ולנוכחות מיותרת, אבל איתם, הסיפור שונה; היה עם מי לעשות עסק. הם היו כפופים ליחידת הקישור (יק"ל, י"י) של צה"ל, ופעלו כיחידה צבאית לכל דבר ועניין".
את הרביצה ברצועת הביטחון תיאר אהוד ברק כך: "בגלל הברית עם הנוצרים בדרום לבנון אתה שם על יד כל כפר שלהם עמדה. וכשאתה נמצא שם, ארגוני הטרור מזנבים בך ויורים מרגמות, אז הפכנו את העמדות למוצבים ואז היינו צריכים לאבטח אותם בכוחות נוספים, וכשזה לא הספיק הקמנו גדרות וחומות מבטון. וכך הלך כיסא בשולחן, שולחן בארון ותוך זמן קצר מצאנו את עצמנו עם מערך צבאי שלם, כאילו אנחנו על החומות של ירושלים".
4.
החלטה אחת נכונה
בשנת 1999, במסגרת מסע הבחירות שלו, התחייב ברק להסיג את כוחות צה"ל מלבנון. ואכן, שנה בדיוק מאז שנכנס לתפקידו, נטש אחרון החיילים את המוצבים בגזרה ונעל מאחוריו את שער פאטמה.
אבל בעוד שההחלטה עצמה קוצרת שבחים מקיר לקיר, הרי שעל האופן שבו נעשתה הנסיגה משמיעים גורמים ביטחוניים ביקורת. את מרבית האש סופג מפקד יק"ל בעת הנסיגה, תא"ל בני גנץ. לטענתם, החיילים נטשו את המוצבים, הותירו ציוד יקר ערך מאחוריהם, והכי חמור: צעדו רגלית לשטח ישראל תוך כדי ירי של חיזבללה שזינב בהם ונתן את הרושם שהם נמלטים. בשיחה שקיימתי איתו לפני כמה שבועות, טען גנץ שהיה מדובר רק במספר חיילים מועט שנותרו אחרונים, והאלטרנטיבה הייתה לירות במאתיים אזרחים.
אבל גם על הימים שקדמו לביצוע ההחלטה, מופנית כלפיו אצבע מאשימה: "בני ידע על הנסיגה ולא טרח לעדכן את כוחות צד"ל; זה סיכן את חייהם", אומר מי שאומר.
קודמו בתפקיד, תא"ל גיורא ענבר, רואה את הדברים אחרת: "לבני אין קשר להתוויית המדיניות בנוגע לאופן היחס שננקט כלפי צד"ל", הוא אומר. "הוא קיבל הנחיות מלמעלה. אני לגמרי משוכנע שהמערכת שלנו, כלומר הדרג המדיני, התנהגה בצורה מבישה כלפי הצד"לניקים, אבל אין לבני גנץ כל קשר למחדל הזה. הוא עשה בדיוק מה שהדרג המדיני והרמטכ"ל הורו לו.
"הסיפור עם צד"ל, מצטרף לעוד עשרות אירועים שבהם ישראל הפקירה את שותפיה האסטרטגיים. אני מכיר היום כמה בכירים מצד"ל שחיים איתנו, בישראל, ואין להם פת לחם לאכול. המשפחה שלהם בלבנון. הם יודעים שאם יחזרו לשם גזר דינם יהיה מוות. פניתי כמה וכמה פעמים לראשי הממשלה בתקופה שאחרי הנסיגה וביקשתי שיסייעו להם. לצערי, איש לא התגייס להכיר להם טובה על השנים שהם הקדישו למען ביטחון אזרחי ישראל. זה חבל ומצער מאוד".
5.
נודדים להייטק
ישנם אנשים טובים שתמיד תתפוס אותם באמצע הדרך. אין להם פוזיציה, אין להם בייס, והם אף פעם לא ישפטו מישהו רק בגלל שהשקפתו ואורח חייו רחוקים מהווייתו.
כזה הוא ד"ר גיורא ירון, מבכירי תעשיית ההייטק בישראל. פטריוט אמיתי שיתגייס לכל מטרה טובה שעשויה לגרום טוב לאנושות. בואו נעשה גילוי נאות: אני חבר של גיורא. הכרתי אותו במסגרת ההתגייסות שלו לסייע ל'מכון החרדי למחקרי מדיניות' בהכשרת נשות אברכים לתעשיית ההייטק. שנתיים אחרי, התוכנית יצאה לדרך בברכתם של גדולי וחשובי הרבנים.
השבוע ביקש ממני גיורא להדרים לבאר שבע. שם נמצא פרויקט חברתי נוסף שלו: עמותת סיראג', אותה הקים יחד עם כמה אנשי הייטק נוספים ויזמים חברתיים.
הבדואים הם אוכלוסיית היעד. המנוע אותו מנוע: לתת הזדמנות לקבוצות מיעוט. לצד ירון, בין מייסדי העמותה ניתן למצוא את פרופ' ג'יהאד אל-סאנע, ראש המחלקה למדעי המחשב באוני' בן גוריון, ד"ר סארה אבו-כף, פסיכולוגית ומומחית ליישוב סכסוכים מאוניברסיטת בן גוריון ואת איש העסקים חדר אלשייך.
"על כל ילד ישראלי שנולד בנגב נולד היום ילד בדואי, בקרוב מאוד הבדואים הולכים להיות 50% מהנגב. יש לנו שתי אופציות: להתעלם מהקיטוב האדיר שנוצר בחברה, או לעשות משהו", אומר ירון.
לצד העמותה, פועלת גם חברה. המוטיב הוא כזה: להשתמש בגוף הוולונטרי כדי לעורר את המודעות והביקוש בקרב האוכלוסייה הבדואית להתמקצע בתחום; אלו שהציצו ונפגעו נכנסים כעובדים מן המניין בחברת הייטק ששואפת להגיע הכי רחוק. בלי פשרות. ברגע שנכנסת הוסרת מהקטגוריה החברתית והפכת לאיש הייטק שצריך להוכיח את יעילותו.
המוצר שסיראג' מייצרת מהפכני: הוא הופך מכשיר חכם לחכם עוד יותר. מדובר במערכת מיוחדת שיושבת בענן הווירטואלי במרשתת, ומשם שואבת את כל המידע הקיים כדי לתכנן ולהפעיל מכשירים חכמים באופן דינמי.
"אנחנו בעצם שולפים דאטה ונתונים מהרשת כדי לטייב אותם עוד יותר", מסביר לי עותמאן אלשייך, מנכ"ל החברה. "יש פרויקט שאנחנו עושים לחברת 'תדיראן' שבו אנחנו עוזרים להם להפוך מכונות שמשדרות נתונים באופן שניתן יהיה לשלוט עליהן מרחוק ולראות מה התפוקה שלהן כדי להעלות את היעילות".
הפער הדיגיטלי המובנה שקיים בחברה הבדואית, היעדר תשתיות וגם סיבות חברתיות-תרבותיות הם חלק מהגורמים שהביאו את ד"ר ירון לנגב.
למנכ"ל, עותמאן אלשייך, יש הסבר נוסף על חשיבות הפרויקט: "הבדואים לא תופסים את ההייטק כמקום תעסוקה רווחי. כולם יודעים שברפואה יש פרנסה, וכך גם בהוראה ועריכת דין. אבל מהנדס מחשבים? לא ממש. התפקיד שלנו לשכנע אותם אחרת".
החברה הבדואית נשארה במקרים רבים מחוץ לשיח ומחוץ לליבת התעסוקה בישראל בכלל ובתעשיית ההיי-טק בפרט. הבדואים הבודדים שמצליחים לרכוש השכלה גבוהה במקצועות טכנולוגיים, מוצאים עצמם במקרים רבים מחוץ למקצוע בגלל דעות קדומות ושיטות גיוס של חברות טכנולוגיה. אלה שכן מצליחים להשתלב נדרשים לנדוד לתל אביב, שם שפע האפשרויות רחב יותר.
