אחרי המלחמה

אז איפה אוחזים עכשיו

1. צעיף כותנה סגול בתקופת תמוז, הוא חתיכת אמירה. כשהוא כרוך בעדינות מרושלת על פיקת גרון עם שיער מאפיר, זו כבר אמירה מוחלטת.

לא צריך להיות שרלוק הולמס הבלש, כדי לדעת שלפנינו חתיכת טיפוס.

הצורה שבה הוא החזיק את הרגל, תנוחה של חצי יוגה, כמו גם הצמיד הילדותי שנצנץ לו מהזרוע, לא הותירו מקום לספק.

עוד לפני שהטיפוס הזה פתח את פיו, כבר יכולתי לשרטט את הפרופיל שלו. בואו נגיד ככה. הוא לא ימני. מאוד לא. הוא מגדל בבית כמה חתולים, ובניגוד אליהם – הוא לא טועם בשר, משום שהוא צמחוני. הוא כנראה מתגורר באיזה מושב, יש לו חצר שהוא מטפח, ויעד הטיסה החביב עליו הוא במזרח הרחוק.

עכשיו הוא ישב במרכז חדר הייטקיסטי. לפניו לפ–טופ מהודר ומאחוריו מסך ענק שהקרין את המצגת המיוחדת.

זה המקום לעצור לרגע ולצטט אמירה חשובה ששמעתי פעם מידידי המפורסם קובי אריאלי. “יש מקומות בארץ", הסביר לי, “שבהם כל הרצאה היא סדנה. אם אתה מחלק דף מקורות, זו כבר ‘כיתת אומן'; ואם אתה גם מנקד כמה מקורות – זו סדנת שירה".

זו הייתה סדנה מהסוג הבינוני.

מסביב ישבו לא מעט יהודים בסגנון הצעיף הסגול. בלי להיות פסיכולוג גדול, זיהיתי קבוצה נכבדה שחוגגת עכשיו את משבר גיל הארבעים במלוא העוצמה; עוד קבוצה של צעירים אחרי צבא, שמחפשים את עצמם; ויש גם חברה עליזים מהגיל השלישי, שעיקר עניינם הוא להעביר את אותו לפני צהריים בחברת אנשים.

בשלב זה אני מרגיש את העיניים שלכם נעוצות בי ושואלות – ואיך לעזאזל אתה הגעת לשם?!

ובכן, אין ברירה אלא להתוודות קצת. האמת היא שזה לא היה אמור לקרות. בסך הכל הוזמנתי ללובי של אותו מקום, כדי לקיים ריאיון קצר. המרואיין, שיהיה בריא, איחר קצת. נוצר אפוא חור של חצי שעה מיותרת.

ואז העיניים נתקלו במודעת קיר עליזה, שדיווחה כי בדיוק בשעה הזו מתחיל “כנס" שכותרתו “לצאת לאור: איך להפוך למי שאתה באמת רוצה להיות?" מי שינהל את הכנס הוא מומחה NLP ועוד כמה תארים שאף אחד מהם לא של אוניברסיטה – העונה לשם גידי.

האמת היא שאני לא מכיר הרבה אנשים שלא מייחלים כל בוקר “לצאת לאור" או “להפוך למי שהם באמת רוצים להיות". הסקרנות בערה בקרבי, ואם יש מקצוע אחד שבו אתה יכול לממש את הסקרנות בלא שום בושה, זה עיתונאי (טוב, גם שדכן).

היה שלב שאדון פולניה חשב לוותר. אבל אז, מתחתית המודעה צעקו שתי מילים “הכניסה חופשית". ופתאום שמעתי דורות של סוחרי לודז' קוראים באוזניי: “אז מגעט'דיך, נעם", כשנותנים לך, פשוט תיקח.

כך פגשתי את הצעיף הסגול.

2. אפילו לא התיישבתי. בכל זאת, החלאטל השחור לא ממש קשור לאירוע. נותרתי לעמוד במבואה, ופשוט המתנתי שהגידי הזה יפתח את הפה וילמד אותי איך לצאת לאור.

לא אלאה אתכם, כי מסתבר שיש איזה קשר מוזר מאוד בין קצב לבין צעיפים סגולים. גידי דיבר לאט–לאט, פיזר המון חיוכים. חלק מהזמן הוא לחש, וביתר הזמן הוא פיזר לאוויר המון משפטים שכל אחד מהם אמור להפוך לסטיקר.

אחרי עשר דקות, הבנתי שכנראה ה"כנס" הזה כבר לא יוציא אותי לשום אור. אאלץ להמשיך לעבוד קשה. אבל אז, רגע לפני שפניתי לאחור, גידי התחיל לדבר.

בז'אנר סיפורי הצדיקים, יש אגף מיוחד לסיפורים שאני מכנה ‘העברת מסר'. אלו סיפורים מאוד גנריים. רבי אחד (בדרך כלל שוכחים מי זה ופשוט מאלתרים) שלח שני חסידים שילכו לעיר פלונית, ייכנסו אל ביתו של איש פלוני. וזהו. יותר הוא לא אמר להם דבר.

השניים יצאו לדרך, לפעמים גם התייסרו במהלכה. הגלגל נשבר, הכסף נשדד. הם הגיעו אל העיירה, חיפשו את ‘איש פלוני'. הם היו בטוחים שהוא רב גדול, אבל אז התברר להם שהוא בסך הכל איש פשוט. (בדרך כלל, מלהקים אותו לתפקיד ‘שואב המים'.)

הם ישבו בביתו. הוא כמעט לא דיבר. הם התאכזבו מאוד. ואז חזרו אל הרבי. לא מבינים “מה זה ועל מה זה". הרבי ביקש מהם לשחזר את כל מה שראו עיניהם, ואז, הםפלטו ממש דרך אגב איזה משפט חצי טכני ששמעו מאותו יהודי.

הרבי נעצר והכריז: “ישמעו אוזניכם מה שפיכם אומר". בשביל המשפט הזה הייתה כדאית כל הדרך הארוכה.

במקרה שלנו, שום רבי לא שלח אותי לצאת לאור. אבל רגע לפני שיצאתי מחדר הכינוס, גידי אמר כמה משפטים שגרמו לי לעצור, להסתובב לאחור ולרשום.

המלחמה ומה שאחריה. B2 בפעולה באיראן

3. אבל כמו שאתם מבינים, גידי לא סתם מרצה. הוא עושה “כנס", מה שאומר שהוא גם מעוניין לשמוע את דעת הקהל. אחת לכמה דקות, הוא מפריח לחלל שאלה אישית, ואז ‘אוסף' כמה תשובות מהקהל.

“מה תוקע אתכם בחיים?" הוא שואל, ומייד מבהיר: “לא יותר משלוש מילים.

ואנשים, למרבה הפלא, מתחילים להגיב. “ההורים שלי", אומר מישהו. “חוסר אימון בעצמי", אומר מישהו אחר. “זמן", מוסיף מישהו. “פחד"; “חרדת קהל"; “עייפות ושחיקה"; “אזור נוחות".

גידי מהנהן על כל תשובה בנפרד. לפעמים הוא גם מוסיף “וואו" של התפעלות. ו"תודה על השיתוף".

אחרי שהוא אוסף את רשימת הפחדים שתוקעים את הקהל שלו, הוא עובר לשלב הבא:

“עברנו עכשיו שבועיים לא פשוטים. מלחמה. פצצות. אזעקות. לא פשוט. מאוד לא פשוט". עכשיו הוא רוצה לדעת: “איך היה לכם?" כלומר, לקהל המאזינים.

“לא פשוט", אומר א'. “מפחיד", מוסיף ב'. ג' מתעקש ש"דווקא בסדר", ד' משתף ש"בעיקר פחדתי על הילדים", ה' מוסיף שהוא פחד גם על ההורים. המעגל נמשך. אין חידושים גדולים.

גידי מזדקף. נראה היה שהוא בעצם בנה פה מהלך. השאלה הראשונה על הפחדים שתוקעים אותנו, ואז השאלה השנייה על התחושות מהמלחמה. עכשיו הגיע השלב השלישי.

“תראו מה היה לנו פה. כבר שלושים שנה שמדינת ישראל חיה ומתנהלת עם הפחד הזה מאיראן. זה היה הפחד שניהל את כולנו. היינו תקועים בכל מיני מהלכים, אבל פשוט לא העזנו לפעול. חיכינו להזדמנות. הפסדנו שלושים שנה שלמות, במקום לתת מכה כשהכל עוד לא היה מפותח. המתנו, נתנו לבעיה לגדול.

“עכשיו אנחנו נמצאים בנקודת זמן היסטורית. זהו, תקפנו. פשוט קפצנו למים והכל הסתדר. פתאום כל הבעיות הגדולות, התגלו כנמרים מנייר. אנחנו בחתיכת מומנטום".

הוא עצר, פתח בקבוקון כסוף, לגם כמה שלוקים מים שניערו את פיקת גרונו, נתן לדבריו לחלחל, סידר את הצעיף, ואז קם על מקומו והכריז:

“יש לנו עכשיו נקודה היסטרית. כל אדם שרוצה להצליח בחיים, חייב עכשיו פשוט להעיף את הפחדים שלו ל…(הוא נקב במיקום מסוים) ופשוט להתחיל ‘לתקוף'. זהו, אין יותר תירוצים. אם ביבי מסוגל, כולנו יכולים. בשנתיים הקרובות אני לא מוכן לקבל שום תירוץ! לא ‘עייפות' ולא ‘אזור נוחות'. עכשיו פשוט תוקפים. יוצאים לאור".

4. נראה לי שכבר סיפרתי פה פעם את הסיפור שמופיע במסורת מוסלמית אחת – חדית', כמו שהם קוראים לה בערבית, שזה ‘חידוש' בעברית.

כך מספרת החדית': פעם ראה מוחמד לוחמים ששבים משדה הקרב, והוא אמר להם: "באתם מהמקום הטוב ביותר – מן הג'יהאד הקטן אל הג'יהאד הגדול. שאלו: מהו הג'יהאד הגדול? אמר: כאשר האדם כובש את יצרו".

מי שלמד קצת ספרי מוסר, מתחיל בשלב זה לגרד בראש. הסיפור הזה מרגיש לו מוכר מדי. ובכן, ספר המוסר הראשון של העולם היהודי, ‘חובת הלבבות' – שנכתב בערבית על ידי רבנו בחיי מסרגוסה המוסלמית – מזכיר את הרעיון הזה בדיוק, רק בלי אלימות.

“ואמרו על חסיד שפגש אנשים שבים ממלחמת אויבים ושללו שלל. אמר להם: ‘שבתם מן המלחמה הקטנה שוללים שלל, התעתדו למלחמה הגדולה'. אמרו לו: ‘ומה היא המלחמה הגדולה?' אמר להם: ‘מלחמת היצר וחייליו'".

מחקר קטן לימד אותי שלסיפור הזה יש יותר מדי שמות ומקורות. חלק מספרים אותו על ‘מוחמד', ויש כאלו שטוענים שהוא אירע אצל אלכסנדר מוקדון האגדי.

השבוע נראה לי שנמצא המקור האמיתי. הסיפור הזה התרחש אצל המלך בנימין הראשון.

כמה שעות חלפו מנאום הצעיף הסגול, ועם ישראל כולו התבשר על דרמה קטנה שהתרחשה בבית המשפט בירושלים. ראש הממשלה הכביר הגיע כדי לבקש מכבוד השופטים בקשה שכל תלמיד בית ספר מכיר – פתק שחרור לכמה ימים מהופעה בשיעורים.

תחת הרושם של הכנס המצועף, לא יכולתי שלא להביט בפרדוקס העוצמתי הזה. אדם שרק כמה ימים קודם לכן הדהים את העולם שחיסל שורה של רמטכ"לים איראנים במיטתם, העולם כולו מביט בו בהערצה, והנה הוא נדחף מול איזו גברת קשישה עם שתי שמות משפחה מיותרים.

כמו ילד שכבר איחר כמה פעמים, המורה פלדמן–פרידמן והמלמד עמית–גולדפריינד עושים לו פרצוף. הם מחייבים אותו להביא גם חתימה מראש המוסד והמל"ל, שמאשרים שאכן “הוא מחסר, בידיעתי".

איזה מוסר השכל מטורף. אתה פותר בעיות אדירות, מסלק איומים קיומיים, ואז אתה מגלה שנותרת תקוע עם הבירוקרטיה המעייפת של פעם. חיסלת את החיזבאללה, תקפת באיראן, גדעת את חמאס, ואז אתה נאלץ להקדיש שעות ארוכות כדי לעשות שלום בית בין הרב גולדקנופף לרב אייכלר. אלו הם החיים.

וכן, אם מותר גם לי לעשות לרגע “כנס" קטן. הסיפור הזה מתרחש אצל כל אחד מאיתנו. לא מספיק לנצח בקרבות הגדולים. ההתמודדות האמיתית נמצאת בפרטים הקטנים. היומיומיים.

בהצלחה לכולנו.