באותו לילה שבו רציתי לברוח מהישיבה הביתה הפכתי לאדם אחר. עכשיו תורכם
את הלילה הראשון בישיבה שאליה נשלחתי כנער צעיר אני יכול לתאר במדויק גם ממרחק השנים.
שכבתי במיטה ומסביב שרר שקט שמעולם לא הכרתי. הריח היה זר לי, הנוף שנשקף מהחלון, אז עדיין נשאר קצת נוף בבני ברק, הוא לא מה שהכרתי, ואיתי בחדר שהו פרצופים חדשים ובלתי מוכרים.
בהתחלה, כדי להיחלץ מן המצר, ניסיתי לחלום על הבית בניסיון לשפר את התחושה. אבל התוצאה הייתה הפוכה. הגעגועים רק הלכו והתגברו והבדידות רק נעשתה צורבת יותר.
מתישהו העיניים נעצמות ואז מתעורר יום חדש.
אין לך מושג מתי נרדמת, מתי נגאלת מהמחשבות הנוגות על הבית והמשפחה. אתה רק יודע שעכשיו מתחיל יום חדש ואתה צריך להוכיח את עצמך. להיות טוב ולהחזיר לעצמך את הביטחון ואולי גם לקנות חבר או שניים על הדרך.
אז, כשאתה בקושי נער בר מצווה, אתה חושב שעם הקושי הזה רק אתה מתמודד. כולם נראים חזקים כאלה, יציבים, יודעים למה הם בישיבה, מה הם בדיוק רוצים מעצמם, ורק אתה לא.
וזה רק מעמיק את הקושי.
בלב אתה כבר רוצה לארוז ולחזור הביתה. "זה לא מתאים לי", אתה מתרץ לעצמך. "ישיבה עם פנימייה לא מתאימה לי. אין סיכוי שאצליח כאן".
את התחושות הללו הרגשתי על בשרי תקופה ארוכה. לפעמים הן היו כל כך מעיקות עד שהרגשתי כמו מחנק בדרכי הנשימה. שרק ייקחו אותי מפה. כמה שיותר מהר.
כפי שסיפרתי בעבר, הגעתי משכונת התקווה לעיר התורה והחסידות, ולא הבנתי מה הוריי חשבו כששלחו אותי למקום נורא כזה. לפעמים גם כעסתי. הרגשתי רע.
למפרע אני יודע שאלו היו חבלי לידה, אבל בזמן אמת לא ידעתי מכל זה. לא ידעתי שכדי להצליח צריכים להיכשל וכדי לנצח צריך גם להפסיד.
אלו דברים שכיום ברורים לי מאוד. אבל אז? אז זה רק נראה לי כמו אתגר שאף אחד לפניי לא נאלץ להתמודד איתו, ורק אני, יגאל כהן משכונת התקווה, צריך לנצח בו.
השבוע עברו בחורים רבים את האתגר הזה בדיוק. חלק מהם הצליחו להשתחרר יותר בימים שחלפו, אבל אצל אחרים הקושי רק התגבר. כך או כך, בחורים רבים נרדמו השבוע עם מחשבות נוגות בלילה ורבים אחרים עדיין מרטיבים את הכרית בדמעות.
לפני הכל תדעו שאתם לא לבד. אתם לגמרי נורמלים. רוב האנשים בעולם כמוכם. וכמו בכל דבר שמתחילים, בצעדים הראשונים קצת קשה, אבל אחר כך הכל ירוץ בעזרת השם.
רק תדעו שהקושי זמני ורק ההתחשלות שהוא יביא לכם תישאר בכם לכל החיים. התמודדות היא חלק מהמטרה שלנו בעולם הזה, ויש לכם אבא בשמיים שתמיד אפשר להתבודד ולדבר איתו.
לא חייבים להתבודד ביער בשעת דמדומי חמה. אפשר להתבודד בישיבה, בחדר בפנימייה, על הכרית הרטובה. אין 'ממעמקים קראתיך' יותר מזה. הרבה פעמים אני עורך שיחות עם בורא עולם במצב הזה, ומי שניסה יודע שככה מרגישים הכי קרובים לשמיים.
אל תחששו לספר לבורא עולם על עצמכם. הרי בלאו הכי הוא יודע הכל ואין שכחה לפני כיסא כבודו. אז למה שלא ניעזר בפסיכולוג הכי טוב בעולם?
המשבר שעברתי בגיל הזה היה נקודת מפנה בחיי הרוחניים. הוא שינה אותי בהרבה דברים. כתוצאה ממנו פתאום גיליתי שאני יודע לעמוד ביעדים שהצבתי לעצמי, שאני יודע ללמוד ולהצליח למרות כל הסטראוטיפים שהודבקו עליי בשנות ילדותי. מתישהו עוד אספר על כך בהרחבה.
למפרע אני יודע שכל זה התאפשר רק בזכות הקשיים שחוויתי. כי בכל תחום בחיים, בטח ובטח בעניינים רוחניים, כל משבר מבשר על צמיחה ובלי משברים אי אפשר להצליח.
אפשר לראות את זה אצל כל גדול בישראל ולהבדיל גם אצל כל מצליחן בעולם הזה. אפילו הרוגצ'ובר, הזכרן המופלא שכל רז לא אניס ליה, סבל בילדותו מקשיים שונים ואפילו התקשה לשבת על הכיסא בנחת.
אני מודה שעד שראיתי את זה בעיניי לא האמנתי, אבל כך כותב ר' יאיר בורוכוב בספרו 'הגאון הרוגצ'ובי' (עמוד 12):
"סיפרו עליו שבהיותו ילד היה יוצא מדי פעם באמצע השיעור אל הגינה הסמוכה ומטפס על העץ, שם היה יושב ולומד בין הענפים.
"המלמד בראותו זאת הבין שאין זה מעשה קונדס בעלמא, אלא שמחמת גאונותו אין הוא מסוגל לשבת כשאר הילדים על הכיסא בכיתה, החליט ללכת בעקבותיו והיה מטפס גם הוא על העץ. כך, למדו המורה והתלמיד יחדיו בין שמיים וארץ.
"לימים התבטא הגאון בשבחו של המלמד שעלה ללמוד עימו יחד על העץ: 'לולא שהמלמד עודד אותי והבין לנפשי, מי יודע אם היה לי חשק להמשיך את לימודיי'".
קשיים מסוגים אחרים עברו כל חכמי הדור האחרון, לרבות אלו שנראו יותר מלאכים מבני אדם. הסיבה שלא תמיד אנחנו מוצאים את זה בספרי התולדות היא משום שישנה מחשבה שיש בכך מיעוט מערכו של החכם, למרות שההפך הוא הנכון (וכבר ידועים דברי הגר"י הוטנר בעניין כאוב זה).
את ההיסטוריה של עצמכם אתם כותבים עכשיו. בגעגועים אל הבית, בסדרים הארוכים בישיבה, במבחנים ובאתגרים. יהיה קשה, אבל יהיה שווה.
בסופו של יום, רק אתם יכולים להחליט אילו אנשים תהיו.
***
בספרי המוסר והיראה מובאות דרכים שונות לצליחת ההתמודדויות העומדות בפני כל אחד ואחד מאיתנו בדרך העולה בית ק–ל.
הנה אחת מהן, מאת הרב דסלר ב'מכתב מאליהו' בשם הסבא מקלם זי"ע:
במסכת אבות (פרק ד משנה יז) אומרים חז"ל: "יפה שעת אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה".
כדי להמחיש את ההנאה המדוברת בשכלנו האנושי, אומר ה'סבא', נקבץ את כל האושר והנחת שחווינו בכל חיינו לאלפית שנייה בודדת.
אל זה נוסיף את כל האושר והנחת שחוו כל בני תבל בכל ימי חלדיהם, והשנייה שאליה הכל מתנקז קטנה ברמת התענוג מקמצוץ של עולם הבא.
אז עכשיו, כשאתם מתמודדים עם קשיים כאלה ואחרים, תזכרו את דברי המשנה טוב–טוב:
כל העולם הזה, על כל תענוגותיו ונפלאותיו, לא שווה לרגע אחד בעולם הבא.
העתיד מלא אתגרים וניסיונות, התמודדויות מבית ומחוץ, אבל בכל זאת, לא שווה להתאמץ?
