כולם שרים 'משנכנס אדר מרבין בשמחה', אבל אף אחד לא שואל: איך אפשר לצוות על הרגש להיות שמח?
זה מעבר חד שאנחנו חווים בכל חורף, אבל עם השנים כבר התרגלנו.
עונת הגשמים מתחילה בחודש מרחשוון, חודש שאין בו חגים ומועדים והוא מסמל יותר מכל את אפרוריות החורף. לאחריו מגיע חודש כסלו, שבסופו אנו מתחילים להדליק נרות חנוכה, אלא שאחרי שמונה ימים כולם חוזרים לשגרה. בט"ו בשבט שוב עושים אתנחתא קלה, הפעם עם סעודת אמנים, אבל אחרי אמירת התפילה על האתרוג הכל חוזר לקדמותו.
בפורים זה אחרת. מצב הרוח משתנה באבחה ובלי לשים לב אנחנו נכנסים לאווירה עולצת ושמחה – למרות שרק לפני רגע אכלנו פירות יבשים.
חודש אדר נכנס וכבר הכל נהיה תוסס. הילדים חוזרים ממסגרות החינוך כשחיוך מרוח על פניהם וההורים טרודים בשמחה של מצווה כבר שבועיים קודם קריאת המגילה, וכמובן, גם הת"תניקים תורמים לאווירה.
ובשונה מחגים אחרים, שבהם אין מצווה לנהוג במנהגי החג קודם בואו, בפורים זה שונה. פתאום כולם מנגנים את דברי הגמרא הידועים ממסכת תענית (דף כט.) "משנכנס אדר מרבין בשמחה", מזכירים שוב ושוב כמה חשוב להיות שמחים בחודש שבו נעשה נס לישראל.
אבל במילים הללו, 'מרבין בשמחה', יש משהו לא מובן: איך אפשר להרבות בשמחה? כיצד אפשר להחליט להיות שמח? הרי לא מדובר בעניין של החלטה, אלא בחוויה פנימית – אז איך אפשר לצוות על הרגש?
האמת היא שכל הרעיון שרק בפורים אנחנו מצווים לשמוח, בטעות יסודו. למעשה יש עניין להיות שמחים כל השנה. יותר מזה: בפרשת כי תבוא, לאחר שנאמרו צ"ח קללות על מי שלא יקיים את מצוות התורה, נאמר עוד: "תחת אשר לא עבדת את השם אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל" (דברים כח, מז).
זאת אומרת, כל הקללות שנאמרו קודם לכן – ואלו קללות קשות ביותר – הן בעיקר מהסיבה שלא עבדת את בורא עולם בשמחה. כן, בגלל שלמדת תורה בפנים חמוצות, התפללת בלי מצב רוח, ובעצם לא התחברת לשורש האמיתי של כל מצווה שעשית.
אבל גם זה לא ברור. מה פירוש הדברים 'תחת אשר לא עבדת… בשמחה'?! האם יש אדם שתמיד שמח? האם יש מישהו מאיתנו שאף פעם לא חווה קושי?
אז איך אפשר לצוות להיות שמח? איך זה בעצם עובד?
התשובה היא שעל הרגש באמת אי אפשר לצוות שום דבר. היות ששמחה היא לא רק עניין של שכל, אין דרך להפוך איש כועס לשמח בן רגע. זה דורש תהליך מסוים, ואי אפשר לשנות מצב רוח בהחלטה שכלית.
ובכל זאת, למרות שאנחנו מחייכים רק מרגש, יש דרך להגיע לשמחה אמיתית גם דרך 'ציווי' על הלב. לא דרך שתייה, כמובן, גם לא משמיעת דברי הומור, אלא דרך התבוננות – התבוננות בחצי הכוס שעולה על גדותיה.
פשוט תעמיק בדברים הטובים שיש לך, במה שרצית לעשות והצלחת. תוך זמן קצר אפשר להבין שכל הצלחה, גם קטנה ביותר, היא נס לכל דבר ועניין.
תזכור שאין דבר כזה מובן מאליו. כי עצם העובדה שאנחנו נושמים היא מתנה גדולה מהשם יתברך. כך גם שאר החושים שפועלים אצלנו וכך גם הכישרונות והמתנות שבורא עולם הרעיף על כל אחד מאיתנו.
כי נכון, אין דבר כזה לצוות על הרגש. אי אפשר לחייב בנאדם להיות שמח. אבל יש משהו אחר, משהו שממלא את הנשמה בשמחה אמיתית בלי אחוז אחד של אלכוהול: פשוט להתבונן, לראות כמה טוב יש לנו, וכבר השמחה באה מאליה.
החובה שלנו לשמוח בחודש אדר ממש לא אומרת שכל השנה צריכים להיות בדיכאון. אדרבה, האמורא רב, שאמר 'משנכנס אדר מרבין בשמחה', התכוון שבחודש הזה נרבה בשמחה על פני שאר החודשים, אבל ברור שבכל השנה יש עניין להיות שמחים, היות שזו הדרך האמיתית להגיע לשלמות בעבודת השם.
הרעיון הוא רק לקחת את השמחה של חודש אדר ולמנף אותה קדימה, לכל השנה. שתאמר לעצמך: 'אם בורא עולם עשה לי כל כך טוב, הביא לי כל כך הרבה מתנות, איך אני יכול שלא לשמוח?'
אם חשבנו ששמחה לאורך כל השנה היא רק לאנשים שלא מפעילים שכל, ציווי השמחה של חודש אדר מחדש לנו תובנה חשובה: שמחה אמיתית אפשר להשיג רק דרך התבוננות והעמקה. בפורים אנחנו נעזרים ביין כדי להתבסם, אבל לשמוח אפשר תמיד דרך הסתכלות קצרה על כל הטוב שעוטף אותנו.
סיכת ביטחון / /
סיפור המגילה נפתח בתיאור המשתה הגדול שעשה המלך אחשוורוש בשושן הבירה. משתה שבו, לצערנו, השתתפו גם המוני יהודים ובגללו התחייבו ישראל כליה (מגילה דף יב.).
האחרונים דנו ארוכות מדוע התחייבו מיתה על שאכלו באותה סעודה, הרי גם אם אכלו מאכלות אסורות העונש לא היה אמור להיות כה חמור. אז מדוע, אם כן, התחייב עם ישראל כליה?
בספרים נאמרו כמה הסברים לסוג העבירה שנעשתה בסעודה ההיא (עיין 'ראש יוסף' שם, 'יערות דבש' ח"א דרוש ג ועוד), אולם בין אם חטאו באיסור אכילת חלב או במעילה בכלי המקדש, בעבורנו יש כאן לקח עצום: הנס הגדול מוכיח שלכל יהודי, בכל זמן ובכל מקום, יש יכולת לחזור בתשובה ולתקן את מעשיו.
לא משנה שכבר נגזרה הגזרה, ולא משנה שהצורר הגדול קיבל את טבעת המלך, ולא משנה שכבר נשלחו איגרות למקומות רבים בעולם, להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים.
רגע לפני שהסוף השחור הגיע, התמונה השתנתה בתוך רגע. אחרי שבני ישראל צמו, התפללו ועשו תשובה – הגזרה התבטלה, וליהודים הייתה אורה ושמחה.
כשהמצב כבר היה נראה בלתי הפיך, בורא עולם שינה את המציאות כדי לומר לנו: אין דבר כזה 'אל-חזור'. יהודי תמיד יכול לשנות את המצב.
