אמור לי מי בוחריך

1. "רודפים אותנו", אמר לי השבוע יצחק פינדרוס, "כי רודפים אותנו. שנאת עמי ארצות לתלמידי חכמים", הוסיף, "אינה דבר שניתן להסביר".

אנחנו חוזרים, שוב חוזרים, בסבב מי יודע כמה, לדיון שניצת בינינו אי שם בבחירות 2019. הוויכוח הזה, כל פעם בטמפרטורה שונה, תמיד נפתח בשאלה הבאה: האם באמת מתכוונים אלינו, או אל הגוש שאליו כבלנו את עצמנו?

פינדרוס, מנומק כרגיל ועקשן לא קטן, משוכנע בצדקתו: מתכוונים אלינו, אל הציבור החרדי, האמוני. בעיניו, מאז הקמת המדינה זאת הייתה מדינת ירושלים ופרבריה, מול מדינת תל אביב והערים שסביב לה. בראשית הם היו הרוב; כיום, הגרף שלנו צומח אקספוננציאלית כשהם מזנבים מאחור.

לשיטתו, החרדה היא מפני מדינת הלכה או מפני כאלו שחונים בפריפריה שלה. פיזית ואמונית. רוצה לומר: לא נתניהו מפריע להם, אלא אנחנו. במילים אחרות: נתניהו נקלע לסיטואציה כמי שמוביל את הגוש ומטעמיו הפוליטיים דואג לכל מרכיביו.

אני טענתי ההפך. השמאלנים מרוטשילד, התעקשתי, יוותרו לנו על הכל ובלבד שניפרד מהגוש. ברור שהם חרדים מפני הגידול הדמוגרפי, אין ספק בכך, אבל הרבה יותר חשוב להם להוריד את בנימין נתניהו מהשלטון. משכך, יהיה בנותן טעם לבחון ברצינות חלופות.

מפה לשם הגיעה רפורמה ואחריה מלחמה. הציבור החרדי מצא עצמו לכוד בתנועת מלקחיים: מצד אחד, ציבור סרוג כעוס וזועם; מנגד, מפגיני קפלן. עכשיו זה כבר לא רק גוש הרל"ב, מעכשיו ולעוד הרבה שנים, אלו בני הציונות הדתית. רבים–רבים מהם אנשים יראים ושלמים שפשוט רואים את העולם אחרת מאיתנו ומרגישים שזה לא פייר שהם כן ואנחנו לא.

מי צדק? התרסתי השבוע בחברי פינדרוס. תראה להיכן זה התגלגל, הטחתי. הרי אם היינו מחבקים לפני חמש ושש שנים את מתווי הגיוס של גנץ, תנועת פנימה ויתר היוזמות שהגיעו בסוגיית הגיוס (מרביתן מעניקות פטור גורף למרבית תלמידי הישיבות), לא היינו מוצאים עצמנו מבודדים כל כך ושנואים כל כך. למה זה היה חסר לנו.

ההפסד של כולנו. פינדרוס עם מרן ראש הישיבה הגרמ"ה הירש שליט"א

ההפך גוטה, ההפך, השיב. אילו היינו חוברים לצד השני הציונות הדתית הייתה עוד יותר נאבקת בנו. אנחנו אוחזים לנציגים שלה את השלטון. סמוטריץ' יושב במשרד האוצר בגללנו; ברגע האמת הם לא ינטשו אותנו.

ובכלל, הוסיף, זה מאוד טרנדי לטעון כי החיבור שלנו עם הליכוד במתכונתו הנוכחית הביא עלינו את ההסתה. זה טרנדי, אבל פשוט לא מדויק. בממשלת 'האחים' ב-2013, הזכיר לי, כשלפיד היה שר אוצר ובנט שר כלכלה, שניהם ניהלו את הממשלה וכפו על נתניהו כל מה שרצו. הציבור החרדי, שחש נרדף, הוציא באותם ימים מיליון איש לרחובות. "גם אז הייתה התנגדות חזקה לביבי?" הקשה רטורית, "הרי לפיד היה בממשלה ולבני הייתה בממשלה. השמאל לא נלחם בנתניהו ובכל זאת רדפו אותנו".

מה עניין שמיטה להר סיני, אמרתי בהתנצחות. לפיד נבחר אז על אג'נדה אזרחית; הוא הבטיח בשעתו לבוחריו להמשיך את מורשת אביו טומי. הבטחת הבחירות שלו עסקה בסדר יום אזרחי. כשקיבל תשעה עשר מנדטים, בוחריו לא חשבו שייכנס לממשלת ימין. הסיטואציה הפוליטית שנולדה אחרי תוצאות האמת, יצרה עבורו הזדמנות לחסום את החרדים מכניסה לממשלה. כשנכנס והתחיל לממש את הבטחותיו, הבוחרים נבהלו מהעוצמה, מעומק השנאה, וברחו.

בשלב הזה אני מזכיר לחברי שבבחירות לאחר מכן, הנ"ל התרסק לתשעה מנדטים ובעצת יועציו עשה סיבוב של 180 מעלות בנוגע לקו האנטי דתי שלו.

זה קרה בגלל שזיהה את הרתיעה מפני הסגנון הרדיקלי שהוביל. כולנו עוד זוכרים את סדרת החינוך שביקש לעשות לפרוש וגפני בנאומו הראשון כשר אוצר. הזעזוע היה אז משותף גם לאשכנזים ממגדלי השן. פגשתי חלק מהם ושמעתי מה הם חושבים על כך.

פינדרוס לא קיבל. הוא עדיין סבור שמרכז הכובד יושב על המחלוקת הניטשת בין הדמוקרטית ליהודית. אף על פי כן, הסכים איתי שלמציאות הפוליטית שהתהוותה כאן ביתר שאת מאז בחירות 2019, ישנה תרומה עודפת לדיצבלים; לגובה השנאה ולעקשנות לדקדק בכל סעיף משפטי כדי להקשות על עולם התורה.

"במבחן התוצאה", אמר, "נתניהו היה צריך לעמוד במילתו ולספק את הסחורה. הוא לא עשה את זה ואנחנו לא יכולים לעבור על כך לסדר היום".

2. אם תרצו, יצחק פינדרוס משקף בעמדתו ויכוח פנימי שניטש בין קבוצות הכוח שמובילות את המאבק הציבורי להסדרת מעמד בני הישיבות הקדושות.

מצד אחד ניצבים גורמים רבי השפעה שמשוכנעים: הגיעה העת לשים נקודה על הברית עם בנימין נתניהו. שילמנו מחירים כבדים, ראינו מינימום הישגים, הגיע הזמן לומר שלום ולבחון אלטרנטיבות. בעמדה הזאת תופסים גורמים רבים מאלו שיזמו והובילו השבוע את עצרת ההמונים בליבה של עיר הקודש.

מנגד, ניצבת קבוצה גדולה ומשמעותית לא פחות שמשוכנעת עוד יותר: מרן הרב שך זצ"ל ראה למרחוק. כשבאותו נאום מפורסם בשנת תשמ"ט הזהיר מפני החבירה לשמאל, העביר בעצם מסר לכל הדורות הבאים: אנחנו אך ורק עם הבוחרים שמכבדים את המסורת. כן, יהיו לנו איתם מחלוקות, יצוצו לאורך הדרך פערים, אבל הם האחים שלנו. באשר ילכו, נלך.

פינדרוס, מיותר לומר, ממוקם בצד הזה של המפה. אני, וגם את זה מיותר לומר, בצד השני. כמותו, זה לא קו ישר. מפעם לפעם אני חוטף בשמחה מכות להיגיון ובוחן את עצמי.

שלא יהיה ספק: עוד נכונו עלילות לשתי האסכולות. יהיו ימים שנחשוב כי טוב לנו להתנהל כמו היהודי והפריץ: לבקש את שלנו ולהתנזר ממעורבות יתרה בהתגוששות פוליטית שאינה קשורה לענייננו; יהיו ימים שנחשוב אחרת.

כך וכך, הוויכוח הזה עוד יפרנס אותנו לשנים ארוכות קדימה.

3. לאורך השנים, אמרתי לפינדרוס, תמיד חזרת על כך שאסטרטגיית הגושים משרתת את החרדים. הנימוק שלך היה מרשים: מאז הקמת המדינה בג"ץ רדף אותנו, היינו לבד. הציבור הלא חרדי, כולל המסורתי, יכול היה להתנגד לבית המשפט אבל רחש לו כבוד. עכשיו, בצוק הקיטוב, חצי עם איתנו. כולו נגד מערכת המשפט.

לכן, ביררתי, בהתאם לנסיבות, האם לא מתבקש לבחון אם יצא שכרנו בהפסדנו? הרי המלחמה נהייתה עצימה יותר, ואולי בשל כך המוטיבציה בצד השני לפגוע בנו, גבוהה יותר.

"אני מזכיר לך", השיב, "שהרפורמה נעצרה לפני המלחמה, בקיץ. היא נעצרה אבל ההסתה בכל זאת נמשכה. הרי אתה היית מעורב יחד איתי בניסיונות למצוא פתרונות. היו גורמים שאמרו לשנינו: 'אם תרדו מהנושא של הרפורמה נסכים לפתרונות מרחיקי לכת בנושא הגיוס'. בפועל זה לא קרה.

"אנחנו ממוקדים כעת בדבר אחד: הצלת עולם הישיבות וערך לומדי התורה. הם נמצאים במצב שהם חשופים למעצר בכל יום; זה הדבר היחידי שעומד כעת על סדר היום. לא משנה כעת מי הפרסונה. זאת הממשלה כעת או הממשלה הבאה".

4. כבר כמה חודשים שהוא מחוץ לכנסת. ההחלטה לפרוש מהממשלה פלטה אותו מזירת העשייה הפרלמנטרית.

עבורו, עבורנו, זה עונש חמור מדי. אין מי שחי כמותו את ועדות הכנסת. שלושה עשורים הוא בשירות הציבורי. קודם בביתר, כראש העיר הצעיר בתולדות המדינה, אחר כך כמשנה וממלא מקום ראש העיר ירושלים. אבל שום דבר לא דומה ולא על יד מה שהוא עושה כיום.

כשהוא נכנס בשערי הכנסת זה נראה כמו ילד בחנות צעצועים. אין עוד משהו שממלא אותו כמו העשייה הפרלמנטרית. הדחיקה שלו החוצה לא הוגנת בשום צורה. על המהות כבר דיברנו, ראוי להתייחס גם לסיבה: איש לא מחפש צדק והגינות במערכת הפוליטית. אף על פי כן, היה מצופה שאצלנו בבית זה ייראה אחרת.

העובדה שנחתם הסכם ברור בין 'אגודת ישראל' ל'דגל התורה' ולפיו הח"כ הממוקם לפניו יפנה לו את מקומו בהגיע עת הרוטציה, כתובה ושרירה באופן הכי ברור. לא זו אף זו: לצד זאת נחתם נספח שעליו חתום אותו נציג. כתוב בו כי במועד מימוש הרוטציה, לא יעשה ולא ייעשה שימוש בשום אמתלה או טענה, ולא חשוב מהי ומה מידת חוזקה, כדי להתכחש לקיום ההסכם.

אבל רגע האמת הגיע ופינדרוס בחוץ. "אגודת ישראל", הוא אומר, "לא רק שאינה מקיימת את ההסכם, נציגיה גם לא מופיעים לדיונים בדין תורה".

לדבריו ולדברי גורמים נוספים בתנועה הליטאית, כשתגיע השעה הדרך המשותפת תישקל ברצינות. "זה לא ממש מתכון בטוח לבניית אמון, ונצטרך לחשוב אם ללכת איתם שוב. גדולי ישראל יכריעו בסוגיה".

צריך להבין. בערב הבחירות הקודמות היינו כפסע מריצה מפוצלת. 'דגל התורה' בפתק אחד, 'אגודת ישראל' בפתק אחר. זה לא היה איום, אלא החלטה שכבר התקבלה אצל גדולי ישראל. במצב כזה, אין ספק שפינדרוס לא היה צריך אותי כדי לספר לכם על העוול שנעשה לו. הוא היה מכהן עכשיו מלא–מלא.

למזלנו, המחלוקת נמנעה והצדדים החליטו לשלב ידיים ולרוץ יחד. "אבל הסכם", הוא שב ואומר, "צריך לכבד. 'אגודת ישראל' חתמה, והנציג שלה אייכלר חתם והתחייב שיפנה את מקומו בזמן שנקבע. למרות זאת הוא ממשיך הלאה. זה דבר מוזר מאוד. לא מצליח להבין את ההתנהלות הזאת.

"הם אפילו לא מגיעים לדיונים שנקבעים", הוסיף. "ברור שזה ניצול ציני של הסיטואציה, כשהקשב הציבורי ממוקד במעצר תלמידי הישיבות. לאור זאת, כשנבוא לשקול את המשך דרכנו, אני מאמין שזה גם יהיה שיקול אצל גדולי ישראל".

5. החובות שהותיר נפתלי בנט על חורבות המפלגות שהקים ונטש, אינם רק עדות לכישלון פוליטי, אלא כתב תביעה מוסרי.

העובדה שאדם שכיהן כראש ממשלה מותיר אחריו שובל חובות, תוך שהוא מעביר אחריות ומתחמק משאלות בסיסיות על שקיפות והתנהלות כספית, צריכה להטריד כל אזרח ישר. תהיה עמדתו הפוליטית אשר תהיה.

זו לא רק שאלה של אתיקה, אלא של אמון בסיסי במערכת. עם כניסתו לחיים הציבוריים, נפתלי בנט הציג עצמו כילד הטוב של הפוליטיקה; מיליונר הייטק שעשה לביתו וכעת מבקש לעשות לעמו. בפועל, הוא עשה בדיוק את ההפך.

גלגול העיניים של האיש שקבע תקדים מסוכן כאשר ניצל את השבר הפוליטי בישראל כדי להתפלח ללשכת ראש הממשלה עם שישה מנדטים (בסדר, יחד עם שיקלי שבעה), מעיד לא מעט על האיש ואופיו.

בניגוד לרבים כאן, אני לא מסכים עם הטענות כלפיו כי הפר הבטחת בחירות ליבתית, כלומר מרכזית, כי לא ישב בממשלה תחת לפיד.

בזמן אמת, כשהטענות הללו צצו, הלכתי ובדקתי בארכיון. ההבטחה המרכזית שעליה שב וחזר (וגם של שותפתו שקד) הייתה למנוע בחירות חמישיות. רק בשלהי הקמפיין, כשנדחק לקיר, הוסיף התחייבות שלמפרע התבררה כסותרת, לפיה לא ישב תחת לפיד בממשלה.

מרבים לדבר על אותו מפגש באולפנו של המגיש בועז גולן בערוץ 14. גולן הגיש לו מסמך, מעין כתב התחייבות, שבו נדרש שלא לשבת עם יאיר לפיד. בנט נטל את העט, היישיר מבט למצלמה, ואמר: "אני חותם על המסמך הזה בתנאי אחד, שכשבנימין נתניהו ייכנס לכאן אחריי, יחתום על מסמך שבו הוא מתחייב שלא ישב עם רע"מ". אמר וחתם.

בנימין נתניהו נכנס אחריו. המגיש הציע לו לחתום על המסמך, אך נתניהו לא חתם. איש לא זוכר לו את זה; איש לא יזכור לו את זה. אבל בנט, טוענים מתנגדיו, הוא גדול הנוכלים בעת החדשה.

זה לגמרי מקומם, אבל בהקשר לכך, ורק בהקשר לכך, הוא אינו גדול הנוכלים. פוליטיקאים מרבים לעשות שימוש בתעלול הדוחה הזה שבא על חשבון הבוחר. מרבין עם המיציבושי לגונן שגב (שלימים ריגל לטובת האיראנים) ועד, להבדיל, גדעון סער.

בוחרים שמשלשלים לקלפי פתק תמיכה במועמד או מפלגה מסוימת, קמים בוקר אחד ומגלים כי לא רק קולם נזרק לפח, אלא נעשה בו שימוש מאפיוזי לטובת המועמד הלעומתי.

אזרח במדינה דמוקרטית אוחז בידו ניקוב אחד בכרטיסייה; השיטה מעניקה לו צ'אנס בודד לממש את השפעתו על מבנה ההנהגה.

בשנים האחרונות, כשהקיטוב חידד עוד יותר את ההבדלים, עבורו זה שחור ולבן. וכשהוא מנצל את יום החופש שניתן לו בדין כדי לכתת רגליו לקלפי, הוא עושה זאת מתוך אידיאל עמוק. הוא מאמין בכל ליבו שהמועמד שלו יביא את הבשורה ואילו המועמד המייצג את המחנה השני ימיט עלינו עוד ארבע שנים שחונות. זאת האמונה שלו, הכרטיסייה שלו, ואיש לא יכול ליטול ממנו את זכותו.

וכשמגיע פוליטיקאי, מצד זה או אחר, ובתעלולים שונים מצליח אחרי הבחירות לגנוב את הקולות של אלו שמתנגדים לו, זאת שערורייה שאין לה מחילה.

אבל כאמור, בנט לא המציא את השיטה. בראייתי, נפתלי בנט אינו ראוי לכהן ראש ממשלה מסיבה אחרת, הרבה יותר חמורה. הוא קבע תקדים מסוכן בדמוקרטיה מערבית כשהושבע לראש ממשלת ישראל, כשמאחוריו מפלגה שמספר חבריה יכולים להיכנס למונית שירות ועדיין יישאר מקום בספסל האחורי.

רה"מ לשעבר זיהה את השבר הציבורי והפוליטי כשעת כושר לאקזיט, ובכך פירק את הערך הדמוקרטי החשוב ביותר בבחירות: רצון הרוב.

הדרך שבה בחר לעשות זאת, חשפה את דמותו האמיתית: אופורטוניסט שמוכן לפרק את כללי המשחק אם זה משרת את האגו שלו.

ההלוואה שלקח מהציבור וכעת הוא מתנער ממנה, היא המשך ישיר לאופי התנהלותו. זאת איננה קרן הון–סיכון עם קומץ משקיעים שנעקצו בהבטחות שווא. זה עם ישראל. אזרחים שצריכים את הכסף הזה לכל כך הרבה דברים אחרים.

אני נדרש לנושא, כמובן, לאור הצעת החוק של ח"כ אביחי בוארון (ליכוד) שעברה השבוע בוועדת השרים לענייני חקיקה. בוארון בעצם מבקש למנוע מבנט להתמודד עד שיסדיר את חובותיו.

אל תיפלו מהכיסא. הח"כ הנורווגי אינו מגן הדמוקרטיה. הוא מגן על עצמו, על מפלגתו ועל הישרדות הקואליציה. אף על פי כן, לגופו של עניין, הרציונל אינו מופרך. אין מצב שלא ייגבה מחיר על התנהלות כזאת. שוב, אלה לא רק החובות. זה המשחק ברצון הבוחר, באינטרס של האזרח. זה הסיפור.