"אני בחד פעמיותי"

מה קורה לבחור ישיבה מוצלח בכל קנה מידה, שפתאום מתחיל להרגיש עצב ודיכאון?

בתוך כל המהומה סביב עולם התורה שרודפים ומקטרגים מבחוץ, וגם שלל האתגרים החינוכיים שקיימים מבפנים, צריך תמיד לזכור שגם ברגעים אלו יושבים רבבות לומדי תורה, בחורי ישיבות ואברכי כולל שכל הרעש והמבוכה הזאת בכלל לא מגיעים אליהם.
הם שקועים בעולמה של תורה במובן הכי פשוט של המילה, מלאכים בין בני אדם.
השבוע זכיתי לפגוש בחור כזה. קוראים לו אלי, הוא בן 20 אבל שמור וטהור כמו ילד בן שלוש. אין לו שום דבר בחייו שלא קשור לעבודת השם. ולא, אל תדמיינו בחור בעל מראה מסוגף. אלי בחור רגיל נעים למראה, מנומס, ועדיין משהו מציק לו. אחרת הוא לא היה בא אליי.
אני מקנא בך, פתחתי, אין לך שום דאגות וטרדות, כל עולמך סביב תורה ואתה זוכה לכבוד והערכה מצד כל הסובבים אותך.
“זה בדיוק העניין", הוא עונה, “כולם שמחים ומרוצים, אבל אני פחות. אני מרגיש חסר סיפוק. זאת לא גחמה או חוויה זמנית. זה משהו שהולך איתי כבר כמה שנים, ולאחרונה החמיר". למה? אני שואל והצדיק שממולי מתחיל להסתבך. הוא מנסה להציע כמה סיבות, אבל מבין לבד שזה לא העניין. הורים?! – אני מאחל כאלו לכל בחור. ישיבה?! – מעולה, אני השפיץ. חברים?! – לא חסר לי. בעיות אחרות של הרהורי אמונה או תאוות לסוגיהן – ברוך השם אין.
עם ההורים שלך דיברת על זה?! “מה פתאום", הוא נבהל, “הם יצטערו ולא יבינו. גם עם הרבנים שלי לא דיברתי כי גם הם רואים בי שיא השלמות. פתאום הם יגלו שלא".
אנחנו מדברים על סדר היום בישיבה. “אני לומד טוב. בעצם אני מקום שלישי בכישרון בישיבה. בשאלות בשיעור אני בערך מקום שישי; בלומר חבורות – קצת יותר למטה, משהו כמו מקום 15; שנה שעברה הייתי גם מאוד חזק בהבנה, עכשיו כנראה בגלל כל הדיכאון שלי ירדתי מתחת מקום 30. אבל זה לא בא לידי ביטוי, כי למרות הכל אני לומד בדיוק אותו דבר. בפנים אני גמור מייאוש ועצבות, בחוץ כל מי שתשאל יספר לך שאני המיוחד שבחבורה". בשלב זה נראה לי שאני קצת מתחיל להבין את האירוע.
תגיד, איפה למדת עד היום? אני שואל. “החיידר שלי היה מצוין, ישיבה קטנה לא קיבלו אותי לאן שרציתי, זה היה משבר גדול. לך אני אומר את השם של הישיבה האמיתית, אבל לכולם, במיוחד אלו שלא מכירים אותי, אני מספר שלמדתי בישיבה ההיא שלא רצו אותי. ברוך השם עכשיו אני בישיבה גדולה טובה, למרות שלדעתי אם הייתי בישיבה יותר חזקה, בטוח גם שהייתי לומד יותר טוב. השיטה שלנו בלימוד חלשה ביחס לשיטות אחרות בעולם הישיבות".
הבנתי, אני עוצר אותו. אפשר לשאול שאלה?! אתה בחור אמיתי, אז תענה לי בכנות: כמה מתוך כלל העשייה שלך בישיבה ובכלל בחיים מונע מ'איך אני נראה בעיני הבריות?' תבחר מספר מאחת עד עשר. אלי מחייך במבוכה. “האמת שכבר לפני שנים המשגיח שלי אמר לי שהאגו שלי הוא 100 אחוז מהמנוע שלי. זו בעיה, אני יודע, אבל איך זה קשור לעניין?"
אגיד לך איך זה קשור: כשאתה אומר לי שאתה מרגיש חוסר סיפוק מהרבה סיבות, נראה לי שבסוף זה חוסר סיפוק מעצמך. אתה נשמה ענקית שחיה בזהות של כל העולם, חוץ משל עצמך. אם כל בוקר אתה עולה על מדומטר שמודד איפה אתה ממוקם בעיון, בבקיאות, בהלכה, בלהגיד צושטלים ולומר חבורות ועוד שלל קטגוריות תורניות שפיתחת, אתה בבעיה חמורה.
המדומטר היחיד שאתה צריך להתחבר אליו, כל שעה וכל רגע, הוא לבדוק איפה אלי ממקם את עצמו מול עצמו. כמה אתה אוהב, מעריך ושלם עם עצמך.
מרן המשגיח הרב וולבה זצ"ל זעק על כך מרות, כשדיבר על התופעה הזאת שיכולה להתרחש דווקא בקרב בני התורה בתוך הישיבות. ההרגל הזה, להיות כל הזמן חלק מציבור גדול עם רעיון אחד ומטרה משותפת לכולם, גורם להרבה בחורים לשכוח את העיקר ואת הייחודיות שלהם בעולם. זאת לא פסיכולוגיה, אלא הבסיס לעבודת השם.
הנה ציטוט אחד מתוך דבריו:
"אולם אתה יותר ממה שאתה רואה ומעריך את כוחות שכלך, אתה רואה כישרונות חבריך, ואצל עצמך אתה רואה רק את מה שאין לך… הלימוד המשותף דוחף אותך יום יום לגבולות אלה, רשמים שליליים אלה מצטברים יום יום, בתחילה לא הרגשת בהם, בבואך לישיבה אולי היו לך דמיונות מופרזים על עצמך וכישרונותיך, אבל יום יום ראית יותר ויותר כישרונות של אחרים, מגרעות שלך… וביום אחד נתמלאה הסאה. הינך חש בעצמך כי אין לך כלום, לא כישרון ולא הצלחה ולא תקווה, רק אפיסת כוח, עצבות וצער.
"אבל הצעיר אשר טרם מכיר את עצמו ותכונותיו הכרה מפוכחת וברורה, הינו מביט על עצמו בעיניים לא לו… הוא מודד את עצמו בקנה המידה של חבריו, מה שהוא רואה אצל חבריו זה בעיניו הטוב, והוא רוצה להיות כמוהם, לכן המגע עם החברים מעמיד אותו תמיד על גבולות שכלו וכישרונו, והוא רואה עצמו לא מתוך עצמו, אלא מהגבולות, ושם הוא רואה אצל עצמו יותר את השלילה, זוהי בחינה של רקב עצמות קנאה. הנגוע בקנאה הוא מזניח את הטוב והחיובי אשר חננו השם עד כדי 'רקב עצמות', ורק מעלותיהם של אחרים חבריו וסביבתו הן מעלות בעיניו".
אלי שותק ואז מתחייך בהקלה. "אוקיי, אז זו הבעיה. יש לך הצעה פרקטית ומעשית עבורי?!"
יש לי רעיון בשביל ההתחלה. קח את הציטוט הבא של הרב דסלר זצ"ל, תכתוב לך על דף קטן ותקרא לפחות שלוש פעמים ביום: "וידע זאת כל האדם. אני עם כוחותיי ותכונותיי, פרצוף פניי וסגולות נפשי, יחידי בעולם. בין כל החיים עכשיו אין אחד כמוני. בדורות שעברו לא היה כמוני ועד סוף כל הדורות לא יהיה. ואם כך בוודאי הקב"ה שלחני לעולם בשליחות מיוחדת ששום אחר אינו יכול למלאותה. רק אני בחד פעמיותי".
תתחיל עם זה ובסייעתא דשמיא תמצא פתאום את הסיפוק ההוא שהלך לאיבוד.