אצל הראש ישיבה במטבח

…

עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה

בעת כתיבת השורות, רגע אחרי שהסתיימה מלאכת כתיבת הטור, הגיעה הבשורה הנוראה על הסתלקותו של מרן ראש הישיבה הגרי"ג אדלשטיין זצוק"ל.

בטוח שיש ספדנים ראויים יותר, כאלה שהכירו את מורשתו התורנית, שיצקו מים על ידיו וישבו בצילו. אבל עוד כמה שעות כשאצעד בהלוויה לצד רבבות יהודים שיתאבלו על לכתו של שריד לדור דעה – מי ששיקף בעצם קיומו את הוד הקדומים של הדורות הקודמים – יהיה סיפור אחד שילווה אותי.

זה היה לפני שנתיים, אולי שלוש.

במשפחה המורחבת הייתה איזו בעיה שהצריכה הכרעה והתערבות של גדול הדור. נכנסנו, אחי הגדול ר' דוד ואנוכי, לקבלת הקהל, והמתנו עם הציבור עד שהגיע תורנו. כשניגשנו לראש ישיבה, שטחנו בקצרה את פרטי הסיפור.

להפתעתנו, במקום לפתור אותנו בברכה קצרה או במנוד ראש, הוא הבין את המורכבות, עצר את קבלת הקהל וביקש שנבוא איתו למטבח.

ראש הישיבה הבין שהסיפור מורכב, ובעיקר מצריך פרטיות, ולא היסס לעצור את סדר יומו בשביל להיכנס לעובי הקורה.

זו הייתה הפעם הראשונה שהיינו אצלו. לא הייתה לנו היכרות מוקדמת, הוא לא היה חייב לנו כלום. אבל הוא, בגילו המופלג, עם העומס האדיר שמונח על כתפיו, התיישב איתנו במטבח הסגפני וביקש לרדת לעומקם של דברים.

הוא לא הסתפק בזה.

כשהבין את הבעיה, הוא ביקש לשוחח בטלפון עם יהודי שחשב שיכול לסייע לעניין. ואתם יודעים איך זה במצבים כאלה, בדיוק כשהשיחה היא באמת קריטית – אותו יהודי לא היה זמין.

אבל הראש ישיבה לא התייאש. הוא ביקש בלנק כתיבה ועט והתיישב לכתוב מכתב עם הוראות מפורטות, כולל מכתב שייועד לאותו אדם.

זה היה מעבר לכל דמיון. לא יודע איך להסביר את זה, אבל הרגשנו כאילו הוא לקח את הבעיה מאיתנו והעביר אותה אליו. הרגשנו לראשונה על בשרנו את הפסוק מתהילים "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה".

אף על פי שכשיצאנו משם הבעיה עדיין לא נפתרה, הרגשנו כאילו אבן נגולה מעל ליבנו. כאילו הבעיה כבר לא שלנו. היא נמצאת במקום אחר. עטופה בדאגה של יהודי שהיה לליבם של ישראל.

…

אין כאב טיפשי

והנקודה היא ממש לא טריוויאלית. לא מדובר בעוד סיפור. מדובר בדוגמה לצורה שבה אנחנו צריכים להתייחס ל'בעיות של אחרים'.

אני לא מגיע להכות על חזם של אחרים, אבל כולנו לעיתים נוהגים לראות בעיות של אחרים בצורה סובייקטיבית. זו חולשה אנושית מוכרת.

הפער הזה ניכר בעיקר מול הילדים. ילדה לא רוצה ללכת למוסד החינוכי בבגד מסוים. זה יכול להיות סוודר, נעל או ארנק. לטעמה זה לא אופנתי. היא לא מרגישה עם זה מספיק בנוח.

מבחינתנו כמבוגרים, אנחנו באמת לא רואים הבדל בין הבגד הזה – לבגד האחר שכעת בכביסה.

וגם אם יש הבדל, השעה כעת שמונה בבוקר, והבית על גלגלים. למי יש כוח להתעסק עם 'זוטות' כאלה.

"זה בדיוק אותו דבר" – אנחנו מתעקשים.

"זה לא" – הילדה מתעקשת.

ואז זה יוצא לנו: "מה את מבלבלת במוח – זה אותו דבר בדיוק".

אצל ילדים קטנים יותר זה בוטה עוד יותר. ילד שבנה משהו מלגו, וחבר או אח פירק לו את מה שבנה. לעיתים אנחנו מזלזלים. בסך הכל לגו. מה אתה עושה עסק? תמשיך הלאה. כולה לגו.

זה קורה כמעט בכל תחום ובעיקר בצרות שקורות אצל מישהו אחר ולא אצלך.

אברך שלא נולד למשפחה 'הנכונה' שמתעקש לשלוח את בתו לסמינר מסוים, ונתקל בתגובות מזלזלות מהסביבה.

מה זה כבר משנה, לא המוסד הזה, תשלח לשני. באמת שלא מבין למה אתה מתעקש.

תשלח למי שרוצה אותך. למה תמיד למי שלא רוצה אותך?

ועבור אותו יהודי, זה עניין של חיים ומוות. הכל כעת מונח על הכף.

ובדיוק ברגע הזה, כשהוא מרגיש בתוך-תוכו מעט פתטי, כשהוא יודע שהוא נקלע להיסטריה שהוא לא שולט בה, כשהוא חלש ופגיע, דווקא אז הוא צריך את התמיכה שלנו.

את ההכרה שלנו בכאב שלו. את ההבנה שלנו שלא מדובר בכאב טיפשי.

כעת הלגו הזה, הסמינר הזה, הבגד הזה, הוא כל עולמם.

ואתם צריכים להתייחס לזה כאילו זה כל עולמכם.

…

העייפות של ליל שבועות

האמת שאת הקטע הבא כתבתי לפני היוודע הסתלקותו של מרן ראש הישיבה, אבל באופן מעניין הוא דווקא מתקשר היטב לרעיון ומחדד את המסר.

למעשה, מאז שאני זוכר את עצמי אני טיפוס של לילה. רק נוטים צללי ערב ואני מתמלא עיזוז וגבורה. הבוקר קשה לי. השמש המסנוורת, הפקקים, האנשים מלאי האדרנלין – הכל עושה לי חשק גדול לחזור למיטה עד לחשכה הגואלת.

ברבות הימים ובצוק העיתים עברתי לפעול גם בשעות הבוקר, אבל בהווייתי הייתי ועודני איש של לילה.

כל זה נכון 364 ימים בשנה.

יש לילה אחד שבו אני יותר עייף מתינוק בתינוקייה. לילה שבו אני יכול בקלות להיכנס למיטה בשמונה בערב ולהירדם בלי נדודון שינה אחד. אני מדבר על ליל שבועות כמובן.

עוד בטרם התקדש החג, נמסכת בכל הגוף עייפות אדירה ובלתי מוסברת שהולכת ומתגברת ככל שנוקפות הדקות. אם ביום רגיל, בשעה שמונה בערב היום רק מתחיל, הרי שבשבועות בשעה שמונה העיניים נדבקות זו לזו בחוזקה. הגוף כמעט צורח שהוא רוצה לישון, והמשימה להחזיק את העיניים פקוחות הופכת למלחמה כמעט בלתי אפשרית.

במשך שנים חשבתי שזה רק אני. אבל השנה הצצתי ימינה ושמאלה, וראיתי את כל אנשי הלילה הידועים, נופלים כמו זבובים כבר בדרשה לפני מעריב – והבנתי שיש פה תופעה שצריך ללמוד אותה.

אחר כך כשהרהרתי קצת בדברים, גיליתי שיש תופעות דומות במעגל השנה.

יכול אדם לעשות את תוכנית הדיאטה הפופולרית 16/8 שמחייבת אותו לצום כל יום 16 שעות בקלות ובלי בעיה, אבל רק ייכנס יום הכיפורים, יום שאליו הוא התכונן יומיים תמימים, אכל ושתה בלי סוף, ותשתלט עליו תחושת צמא שכמותה לא חווה מעולם. וזה חמש דקות אחרי שהוא רוקן עוד בקבוק מים של ליטר וחצי.

זה יכול לקרות גם ערב טיסה או ערב פגישה חשובה שנערכת בשעת בוקר מוקדמת. הוא נכנס למיטה ולחוץ להירדם להגיע לפגישה ערני. כשהוא נשכב, הוא עושה לעצמו חשבון שאם הוא נרדם מייד יש לו שש שעות מלאות לישון.

אבל אז המוח מתחיל לעבוד נגדו. הוא פוקד על המוח להירדם, אבל לזה יש תוכניות משלו. הוא רוצה לספור את הדקות שנותרו לו עד הבוקר, וכל עשר דקות שחולפות הוא מבין שהסיכוי שלו לקום ערני אפסיים, וככה נוקפות השעות, וכשהוא אומר לעצמו: טוב, גם שלוש שעות שינה זה משהו, הוא כבר יודע שהלילה הוא לא יירדם. אבל בסוף הוא נרדם שעה לפני הזמן, לא מצליח לקום, מגיע עצבני לפגישה והדברים ידועים לכל מי שעשה טעות וקבע לעצמו לו"ז לשעה מוקדמת מדי בבוקר.

…

לשלם במזומן

ובדבר הזה יש לימוד גדול על נפש האדם.

הנפש שלנו, כך מתברר, מעדיפה תשלום מקדמה מראש על החוויות. אין לה אשראי ופריסת תשלומים. כשאנחנו יודעים שהלילה אנחנו צריכים להיות ערים, העייפות מגיעה מייד. כשאתה יודע שאתה מתחיל צום – אתה נהיה צמא מייד. וכן הלאה.

הרגש משתלט על השכל. אתה כעת שתית; אתה יודע שהדבר הכי פחות חכם לעשות עכשיו הוא לחשב כמה זמן נשאר לישון. אבל אתה לא מסוגל. זה חזק ממך.

והנה כשרק נסתלק מאיתנו מרן ראש הישיבה, הבנתי מייד עד כמה זה היה שונה אצלו. מה ההבדל בינינו לבין ענקי הרוח הללו.

אין לי ספק שראש הישיבה לא היה עייף בליל שבועות. הוא גם לא נתקף צימאון מייד אחרי כל נדרי.

אף על פי שהרגש שלו היה גדול ועמוק, השכל תמיד גבר.

אף על פי שהיו בו מעיינות של רגישות לזולת, הוא ידע – בכוח התורה העצום שזרם בדמו – להתנהל בצורה שכלית גם בעניינים רגשיים. והבידול הזה, הכוח הזה, הוא המפתח להגיע לשלמות. להיות גדול בישראל.

להצליח להשליט את השכל על הרגש – זו משימת חיים. משימה שהופכת אדם מעוד יהודי בשורה לגדול בישראל.

וכן, הוא היה גדול שבגדולים, אבל לא מורם מעם. הוא לא בז לשום בעיה, ולא פתר שום מצוקה בניע ראש. לא שכח לרגע את החיים עצמם.

לעולם לא אשכח את הדקות הארוכות במחיצתו, כשהדלת הרעועה של המטבח מפרידה בינינו לבין העולם, ונראה היה שאין לו בעולמו דבר חוץ מהבעיה המשפחתית הקטנה שלנו.

אני בטוח שהסיפור האישי שלי הוא לא סיפור חריג. כאלה בטח יצוצו לאלפים בשבועות הקרובים. אבל בשבילנו? בשבילנו זה היה כל העולם. רגעים משני חיים גם בהסתכלות על גדולי ישראל וגם בהתמודדות עם אותה הבעיה.

מי ייתן שהלב הגדול שלו שעמד לימין כל כך הרבה יהודים בחיי חיותו, יעלה לפני כיסא הכבוד ויביא ישועה וגאולה לעם ישראל במהרה בימינו.